אני מודה שאחד הדברים שהכי חסרים לי בעברית, זה ספרים שמצליחים להצחיק אותי. נכתבות פה יצירות מעולות שעוסקות במשפחות, בזוגיות, בעלילות היסטוריות, בסיפורי צבא ושואה, אבל צחוק בריא ומשוחרר לאורך ספר פרוזה שלם — זה לא משהו שיוצא לאור בישראל כל יום. לכן, את "מה יש לאהוב בדורון" (ידיעות ספרים), הספר השלישי של מירב הלפרין, שיוצא אחרי רב־המכר ההיסטרי "בעלי לא בבית" וספר הבכורה עטור השבחים "על גופתי המתה" — התחלתי לקרוא כבר כשנחת על שולחני באמצע יום העבודה. השתנקויות הצחוק שנשמעו מהחדר שלי הביאו אליי את היושבים בקוביות הניאון הסמוכות, וכולם שמעו ממני שאין, זה אפילו יותר טוב מהראשון.
הלפרין אומרת שזה מאוד מרגיע אותה לשמוע, כי היא ממש קיוותה שזה מה שיקרה. שהיא תצליח להצחיק. "אני אוהבת לצחוק בסרטים ובספרים, והומור תמיד היה עניין משמעותי מבחינתי. יש הרבה מאוד בעיות שאני מפרקת דרך הומור, במקום להתפרק מעצבים", היא אומרת. ולא, זה ממש לא מתנגש בעיניה עם העובדה שבמקצועה היא בכלל עורכת של ביוגרפיות צבאיות, שההומור הוא מהן והלאה. טוב, להיות אישה של ניגודים זה כנראה עוזר בבניית הפרספקטיבה שהלפרין כל כך משתמשת בה בכתיבה שלה, כשהיא מתבוננת בתופעות יומיומיות ומצליחה לסנתז אותן מצידה השני של המקלדת.
את יכולה להסביר לי מה קומי באישה שהמאהב שלה מת באמצע סקס בצימר של בוגדים?
הלפרין לוקחת נשימה עמוקה: "מה זאת אומרת, גלי, הגיבורה, תיכננה שנה שלמה איך היא מכניסה את דורון למיטה, התרגשה, בנתה על זה תילי תילים של ציפיות. לנסוע עם דורון, מנהל השיווק החדש של ערוץ 'פצפונים' החרדי לצימר מעוצב ברחובות, היה סוג של חלום שהתגשם, ודווקא ברגע הזה - היא איבדה אותו".
גלי, הגיבורה, נכנסת לפאניקה נוכח הגופה העירומה של אביר חלומותיה, ונמלטת מהמקום. כאן מתחילה קומדיה של טעויות, אליה נשאבים כמובן גם בעלה של גלי — רופא גינקולוג שמפנטז על חילופי זוגות, ואשתו של דורון, שבכלל תיכננה להתגרש ממנו.
לצורך כתיבת הספר, שכבר נכנס לרשימת רבי־המכר, צללה הלפרין לסצנת חילופי הזוגות בארץ, שקעה בבוץ של הטינדר, דילגה בין סיפורים של נשים וגברים שפתחו בפניה את הלב, ויצאה בעיקר עצובה ומודאגת. "הטכנולוגיה פגעה בחיי האהבה", היא אומרת את מה שכולנו מרגישים. "הזמינות הדיגיטלית של כל כך הרבה גברים ונשים יוצרת מיאוס ומעלה סטנדרט. אם את יכולה לפסול 50 גברים בהחלקת אצבע, כדי להגיע ל־51, אז סביר להניח שגם הוא לא ימצא חן בעינייך, כי אולי הבא יהיה יותר טוב? פעם הכרנו את מי שהכרנו ונחנקנו איתו. היום ההיצע והזמינות הרגו גם את הרומנטיקה וגם את הזוגיות, כי החיפוש נמשך לנצח. מישהו עזב אותך? באותו יום יש לך מאה אחרים פוטנציאליים", היא אומרת, ומדגישה שהדברים נכונים גם לגבי סצנת חילופי הזוגות, אותה למדה מקרוב משיטוט ארוך בקבוצות ייעודיות ברשת.
הסכימו לקבל אותך לקבוצות של חילופי זוגות?
"את סבתא שלך עם השיניים התותבות היו מקבלים. זה פתוח לכל מי שיש לה דופק. נכנסתי והתחלתי לשוטט ולחפש כאחד האדם, לא אמרתי שאני כותבת ספר".
ואולי מהצד השני יושב גבר נרגן, שעיר וקירח עם כרס?
"נו? הרי רוב הסיכויים שכן, אבל האמת היא שברוב המקרים, מי שניהלו איתי את הדיאלוג הן נשים. הגברים הם אלה שרוצים חילופי זוגות, אבל שולחים את הנשים שלהן להביא את הציד".
אצלך בספר נראה שהנשים נגררות לזה.
"נכון, הן בהחלט נגררות לזה".
אבל אומרים שלרוב מי שרוצה לפתוח את הזוגיות זו האישה.
"אישה רוצה לפתוח בדרך כלל כשהיא התאהבה במישהו אחר, או כשבא לה על מישהו אחר, ואז הדבר האחרון שהיא צריכה איתה בתוך המיטה זה את בעלה. הרצון לחילופי זוגות לא יגיע מנשים, אלא תמיד מגברים. זה מושג שגברים המציאו ונשים נגררות לתוכו כפשרה, כדי לשמור על הקיים. כדי לשמור על שקט תעשייתי בבית ולמשוך את הזמן עד שהם יתגרשו. אני לא רואה איך אפשר למשוך את זה בלי להתגרש בסוף", היא אומרת.
תסבירי.
"ברוב המקרים אישה צריכה ולו משיכה רגשית, כדי לרצות להיכנס עם מישהו למיטה. זה לא כמו אצל חלק מהגברים, שמספיק שיהיה ספייס ושגם בנישואים שניים ושלישיים לא מתגברים על הצורך בריגושים וגוררים גם את האישה הבאה לחילופי זוגות".
הלפרין אומרת שזו לא רק הטכנולוגיה, אלא גם אריכות הימים. "פעם מתנו בגיל 40 ולא הספקנו להימאס אלה על אלה, היום מגיעים לנישואים של 60 שנה, פעם לא היו חיים 60 שנה! זה כמו עם ויטרינה של עוגות — יש מלא־מלא סוגי עוגות, אבל אי־אפשר לאכול אותן כי לכולם יש סוכרת היום, וחוץ מזה, מרוב עודף ושפע, בסוף הכל נראה לך מגעיל".
היא לא חשבה על הדברים האלה לבד. זה הכל ציטוטים שהיא שמעה מנשים אותן ראיינה לצורך כתיבת הספר. "נשים תיארו לי חילופי זוגות כמו שמתארים לידה", היא אומרת.
כלומר?
"למשל, משפטים כמו, 'טוב, בפעם השנייה זה יותר קל כי את יודעת לקראת מה את הולכת'. אף אחת לא דיברה על זה כמו על משהו שהולכים אליו בכיף, אלא על משהו שנקנה בייסורים ועם הזמן מתרגלים אליו. ואם יש לך מזל, אז הזוג שמצאתם מאוד נחמד ובסוף אתם הופכים להיות חברים שהולכים לשתות קפה יחד, בלי סקס, ואז הגברים מתעצבנים, אבל הם מפצים את עצמם על ידי כך שהם עוסקים כל הזמן בפנטזיה, בזוג הבא שיפגשו. יש פה פנטזיה עצומה שמזינה את עצמה, אבל היא רק גברית. תחשבי על מישהי מהחברות שלך שתיסע חצי שעה לחולון כדי להמר על גבר שהיא לא פגשה מעולם ולהיכנס איתו למיטה יחד עם בעלה. זה לא שהיא ראתה אותו בבר ועשתה לו עיניים ובא לה עליו. יש משהו במכניזם והביולוגיה הנשית שמתנגד ליחסי מין מזדמנים עם גברים אלמונים, שלא מעורב בהם שום דבר רגשי".
הלפרין מודה שדי נהנתה לאורך הספר לתקוע סיכה בבלון הזה שקוראים לו "זוגיות מאפשרת", ושהוא בעיניה עוד מונח שגברים המציאו למען עצמם. כשאני מזכירה לה שהשמרנות היא זו שהתנפצה על מדרגות הרבנות ושכיום המונח פוליאמוריה פופולרי כמעט כמו ריקודי עם בזמנו, הלפרין נאנחת שוב.
"פוליאמוריה באמת נשמעת לי מעייפת. בחילופי זוגות אין את זה. אין סמול־טוק, אין מה אתה מרגיש ומה אמא שלך בישלה לשבת. וגם אין סקס יותר מדי פעמים. נפגשים פעמיים־שלוש וממשיכים לזוג הבא. זו לא מערכת יחסים. מי שמסוגל להיות פולי אני מצדיעה לו. בחיי. איך יש להם כוח? מתי הם מספיקים לתחזק גם בעל וגם חבר? מבחינתי האנשים האלה צריכים להדליק משואה. לפחות בסצנת חילופי הזוגות שאני חקרתי, אין את כל הצורך להשקיע ככה".
גלי הגיבורה היא מפיקה בערוץ חרדי של תוכניות ילדים. למה היה חשוב לך שהסביבה שלה תהיה דתית?
"קודם כל בשביל הקונטרסט וגם כי יש לי התעניינות רבה בנשים במגזר הזה: איך נראים החיים שלהן, היומיום, היחסים עם הבעל, גידול הילדים, וכמובן איך הן מתמודדות עם זליגת העולם שלנו למציאות שלהן באמצעות הטכנולוגיה. יש לי חברה קרובה שהיא מחסידות גור ויש לה 11 ילדים, העולם שלה לא זר לי. יש לה אינטרנט כשר וטלפון כשר והיא שולטת בהם מצוין".
והיא יודעת שכתבת ספר על חילופי זוגות?
"לא. מה פתאום", מזדעקת הלפרין. "היא לא יודעת ומדחיקה בכלל את כל העניין שנקרא העבודה שלי. לא מזמן היא הייתה אצלי בבית וכמובן שתתה רק מים. היא מפוחדת מוות כשהיא מגיעה אליי, בטוחה שהדרך לבית שלי בתל־אביב מרוצפת באורגיות וסמים ושתראה רק דברים אסורים. היא ההשראה לנשים הדתיות בספר", אומרת הלפרין, ומודה: "אני מרחמת על הנשים החרדיות. הן חיות חיים מאוד תובעניים".
אבל למה היית חייבת לערבב חרדיות עם חילופי זוגות?
"כי זה החיים פה. יש פה הכל. אתה יכול להיות במקום עבודה שהבוס שלך חרדי וללכת בערב לחילופי זוגות, זו מדינה מטורללת. לכן קל להצחיק פה. את רק צריכה לצאת לרחוב והכל קומדיה אחת גדולה של טעויות. כמו למשל, הסיכוי שהגוף האלוהי עם הפנים המטושטשות בתמונה באתר חילופי הזוגות שייך לרופא השיניים שלך, או למנהל בית הספר שבו את עובדת. ואם זה לא באמת הגוף שלו? אם הוא סתם העלה תמונה של ברוס לי? אז מה? תביאי עכשיו משרד חקירות? את כבר כאן, אצלם בסלון, בפתח־תקווה".
חתיכת נושא בחרת לך. כשאת כותבת את מצחיקה את עצמך.
"כן קורה לי הרבה. אני נהנית מהכתיבה, אני לא מאלה שיש להם ייסורים. אין לי מחסומים או עכבות. זו משימה, אני יושבת וכותבת".
הבן החייל שלך יודע על מה הספר החדש?
"אין לו טיפת עניין בספרים. הוא לא קרא ולא יקרא שום ספר, לא רק שלי אלא גם של אחרים. הוא לא מבין את הקונספט של ספר, אם ישאלו אותו מה הספר האחרון שקראת זו תהיה מקראת 'הידד אני קורא!' לצערי הוא חושב שמרוויחים מיליונים מהספרים, ואין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה. הוא גם מאוד־מאוד מתבייש בי, כי אני הכי אשכנזייה בעיניו ולכן היה לי חשוב לקרוא לגיבור שלי דורון אמסלם".
