העדויות של הנשים בגיליון הזה חשובות מאוד מפני שלמעשה הן מהוות מאה אחוז מתוך הסטטיסטיקה של רצח בין בני זוג ומספקות לנו את רוב נורות האזהרה שאנחנו צריכים כדי לזהות דפוס מסכן חיים בתוך הקשר. בקשת הסיפורים של הנשים שהתראיינו כאן קיים "סינדרום האישה המוכה", המורכב מקבוצת סימפטומים, המופיעים בשלושה שלבים של הקשר: שלב ההיכרות והחיזור, שלב החיים המשותפים, ותהליך הפרידה (אם האישה נשארת בחיים אחרי שהיא מביעה את רצונה להיפרד).
לכל אחד מהשלבים הללו מאפיינים שחוזרים על עצמם וניתן לזהותם יחסית בקלות, בתנאי שיודעים מה עלינו לזהות, בתנאי שמאמינים לנפגע/ת (ב־90 אחוז מהמקרים בהם יש דפוס יחסים אלים, האישה היא הקורבן הראשי ובעשרה אחוזים הגבר הוא הקורבן), ובתנאי שהנפגעת מאפשרת לקרובים לה להציץ אל תוך חייה ולסייע לה.
איך תדעי שאת בהסתברות להיות אישה מוכה? בשלב החיזור את תרגישי שהוא "לא מרפה", מחזר אחרייך במלוא המרץ, בהתנהגות "צפופה" של קרבה הדוקה, נותן הרבה מאוד תשומת לב, מביע רגשות עזים מאוד; את החיים שלו, הסיבה לקיומו ובעצם את נגררת, מסוחררת, מוחמאת ומבולבלת ולפעמים מתפקדת כמו "בובה על חוט". ויחד עם זאת, גוברת אצלך התחושה שהגיע אהבת חייך. אבל אז מתחיל הפיקוח על הלבוש, על הקשרים החברתיים, על העיסוקים של האישה, וכל זה מתקבל מצידה בתגובות של הסכמה, ריצוי, תחושה שזו אהבה, ולמען האהבה שווה לוותר על תחביבים, חברות, שירות בצה"ל, איפור ובגדים.
שימו לב: בשלב זה רק בעשרה אחוזים מהמקרים תתפרץ אלימות פיזית. ב־90 אחוז מהמקרים אלימות פיזית מופיעה רק אחרי שהיחסים הופכים למחייבים ולכאלה שלא פשוט להיחלץ מהם, מה שמראה שהדבר ניתן לשליטה! כאשר מתחילה האלימות היא מתרחשת בחדרי חדרים, ובכל המקרים אנחנו עדים למעגל של התפרצות ורגיעה, החיים איתו הם "או גן עדן או גיהינום", והפיוס המתוק הופך לממכר, עם הבטחות שווא לכך שזו הפעם האחרונה.
מתלוננות או לא מתלוננות? התפקיד החשוב של המשפחה: רוב הנשים לא פונות למשטרה בעקבות אלימות פיזית גם בגלל בושה וגם בגלל פחד מהסלמה. הן נגררות לחיים של נתק, בידוד ושליטה כלכלית בדרגה זו או אחרת. בן הזוג מנתק אותה ממשפחתה ומחבריה ובכך הופך ל"צינור לחיים". לכן מומלץ למשפחה לשמור על קשר, לא לסגור דלת ולהיות שם עבור הבת אם תזדקק לעזרה. מצד שני ממש לא רצוי להעתיר כספים, אלה סוג של "קביים" המתחזקים ומנציחים קשר חולה שרצוי שלא לתחזק אותו בצורה מלאכותית. שמרו את הכסף למצב שבו היא תחליט להיפרד.
אישה שרוצה להיחלץ ממערכת יחסים שיש בה בדרגה זו או אחרת שליטה כלכלית, חברתית, מעקב ובדיקה ומעקב בסגנון "מה עשית? איפה היית? עם מי דיברת?" חייבת להימנע מלהעלות בפני בן הזוג שלה כל מחשבה על פרידה, כי הוא פשוט לא יעמוד בזה ועלול לנקוט בצעד קיצוני כלפיה, כלפי הילדים וכלפי עצמו. אישה שחיה עם בן זוג אובססיבי ורוצה להיפרד, חייבת לעבור הערכת סיכון ולקבל הכוונה שתשאיר אותה, את הילדים ואותו בחיים.
הרי כל ההתנהגויות שמבטאות שליטה נובעות מחרדות נטישה, מחוסר אונים, מחשש מתמיד שהיא תעזוב אותו. פרידה עבורו משולה למוות כי הוא מכור לה, ורק המחשבה שהיא תעזוב משולה למצב של קריז שבו נרקומן לא מקבל את המנה שלו ומצב מסוכן וקיצוני של "אין לי מה להפסיד". יש לדאוג שברגע שהוא יקבל את ההודעה שהיא רוצה להתגרש, או את מסמכי הגירושין, האישה והילדים לא יהיו בסביבתו, ושהוא יקבל תמיכה כדי שלא יזיק לעצמו. מומלץ לאישה במצב של סיכון לעזוב את הבית למרות שזה לא הוגן, משום שזה מסוג המצבים שמומלץ לאישה להיות בהם חכמה במקום להיות צודקת. ברוב המקרים, למעט קיצוניים ביותר, גבר שפונה לייעוץ משפטי ומקבל תמיכה רגשית לקראת פרידה יעבור לאט־לאט תהליך גמילה ויהיה בשל לעריכת הסכם.
כללים ברורים של הפרדת כוחות, חלוקת רכוש, מגורים חדשים, הסדרי ראייה ברורים באמצעות גורם שלישי המתחזקים את ההפרדה ומונעים ערבוב שעלול להביא להתנהגויות פוגעות. יצירת תהליך של כל אחד מהצדדים עם עצמו/ה ושאלת מה החלק שלי וכיצד בבחירה הבאה אהיה יותר מדויק/ת.
שוטרים מגיעים הביתה לרוב עם אקדח, מה שמוסיף מתח וחרדה. הכתובת של נשות שוטרים היא מח"ש, המחלקה לחקירות שוטרים, שמניסיוני פועלת במקצועיות ובאחריות. אשת שוטר דווקא אמורה להבין שיש לבן זוגה הרבה מה להפסיד, וזה בסיס הכוח שלה. אני קוראת לנשות השוטרים לא לפחד וללכת להתלונן.
ילדים שחשופים לאלימות, ודאי אלה שגם נפגעים ישירות, הם ילדים פגועים, ילדים שלא ממצים את הפוטנציאל הטמון בהם והם מהווים לעיתים קרובות את "דור ההמשך" של הקורבנות ושל הפוגעים בדור הבא, לכן יש להעניק להם טיפול מניעתי. אגב, יש מקרים בהם הילדים ילכו לקיצוניות ולא יגלו שום דפוס אלים דווקא בגלל הרקע ממנו באו.
הקרימינולוגית והוויקטימולוגית רונית לב־ארי היא מומחית למניעת אלימות, ומנהלת פרויקטים בעמותת בית רות לנערות בסיכון
