היו זמנים במערב

כוחו של הכלב // תומס סוואג' - מאנגלית: יעל אכמון - כנרת־זמורה־ביתן - 272 עמודים

המסה מפורסמת משנות ה־60 טבע מבקר התרבות האמריקאי דוויט מקדונלד את המושג Midcult (קיצור של Middle Culture), כדי לתאר יצירות שמבקשות למצוא פשרה בין תרבות ההמונים (Masscult) לתרבות הגבוהה (High Culture). יצירות מסוג כזה, טען מקדונלד (וכלל בהן גם את 'הזקן והים' של המינגוויי, למשל) מתחזות, לא תמיד במודע, ליצירות אמנות משמעותיות. בין מאפייני ה־Midcult הוא מנה את כובד הראש המופרז, את הכוונה המודגשת לעסוק ב"רציני" וכך לאותת לצרכן האמנות שלפניו יצירה "חשובה".

אני חושב ש'כוחו של הכלב', שהתפרסם לראשונה ב־1967, הוא יצירה מובהקת של Midcult. אבל צריך לסייג: בצד נפיחוּת ויומרנות, יצירות מסוג כזה מכילות, לעיתים קרובות, גם איכויות אמנותיות אמיתיות. וכך גם במקרה הזה.

עלילת הרומן, המסופר בידי מספר כל־יודע, היא וריאציה על מערבון המתרחשת באמצע שנות ה־20 במונטנה, צפון מערב ארה"ב. שני אחים, ג'ורג' ופיל, מנהלים שם חווה משגשגת. ג'ורג' שתקן, פשוט ומופנם; פיל מסוכסך, משכיל, סרקסטי וכריזמטי. שני האחים כבר בסביבות גיל 40, ושניהם רווקים. אלא שאז מתאהב ג'ורג' ברוז, אלמנה המנהלת פונדק בעיירה הסמוכה. בנה של רוז הוא נער מבריק בעל גינונים נשיים, ופיל, בלעגו האכזרי על הילד באוזני אביו, מביא למעשה להתאבדותו של האב. אבל רוז לא יודעת זאת. כשג'ורג' ורוז מתחתנים והיא עוברת לחווה, פיל עושה הכל על מנת להכשיל את הנישואים האלה. הוא שונא נשים ואוהב את אחיו ורוצה שהם יחזרו לחיות חיי גבריות טהורים בחווה כמו פעם.

ברמה בסיסית של קריאה זה רומן טוב. תיאורי החיים והנופים בחווה מרשימים מאוד. המחבר תומס סוואג', שהיה בעצמו בוקר ופועל חווה, יודע על מה הוא מדבר. הנטורליזם שלו, למשל זה שפותח את הרומן ומתאר סירוס בהמות - "ראשית שיסף את תחתית כיס האשכים והשליך אותו הצידה; ואז חשף אשך אחד ואז אחר, חתך את הקרום הססגוני שעטף כל אחד, תלש אותו והשליכו למדורה" - משכנע. גם עלילת הרומן, בקריאה לא מדוקדקת, מושכת ומשכנעת.

אבל אט־אט, במרוצת הקריאה, מצטרפים רשמים המעיבים על ההנאה ולבסוף הופכים את הקריאה לצעידה בבוץ טובעני. אתה בהחלט מתקדם, אבל הכל כבד ורעשני. ראשית, יש כאן תחושה עודפת של מודעות עצמית, כאילו הסופר ער מדי לכך שהוא כותב "מערבון". פיל, באמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת, כבר לועג לפועלים שמשחקים בלהיות קאובויים: "הכל היה משחק, כמו שראו בסרטים, וזאת הסיבה לדורבנות ולרתמות עם פיתוחי הכסף שבגללם היו כולם מרוששים, לתקליטים של שירי בוקרים שקנו בכלבו 'מאנקי וורד' וניגנו בפונוגרפים שלהם. כבר לא היה להם מושג מה הם לעזאזל, הם לא ידעו מה חלום ומה מציאות". כך שאין ספק שהסופר, 40 שנה מאוחר יותר, מודע לכך שהוא כותב משהו שכבר הפך לקונספט שחוק בתרבות.

שנית, יש ברומן יסוד מלודרמטי וקלישאי בולט. ניגודי האופי בין שני האחים חדים ומודגשים מדי. הקאובוי פיל קשוח וגברי מדי. הסיפור על האישה שמפרה את האחווה הגברית קלישאתי מדי. הגילוי ששונא ההומואים הוא אולי הומו בעצמו נצפה מקילומטרים רבים מדי ("הוא לא ידע למה, אבל הם עוררו בו אי־שקט עמוק"). כלומר, הקיום ברומן מאופר בכבדות.

הספר ראה אור מחדש בארה"ב ב־2001 עם אחרית דבר מאת אני פרו, מחברת סיפור הבוקרים ההומואים 'הר ברוקבק' שהפך לסרט מצליח. גם במהדורה העברית מובלטת העובדה שמדובר בהוצאה מחודשת: "כמו 'סטונר', 'כוחו של הכלב' הוא תגלית מחודשת של יצירת מופת". גילוי מחודש של רומנים מהעבר מעיד פעמים רבות על ההווה ועל הצרכים של ההווה, יותר מאשר על איכויותיו הסגוליות של הרומן ש"התגלה". במקרה של 'סטונר', סיפורו של בן האיכרים שדבק בספרות הפך לעלילה מעודדת ומנחמת עבור קהילת קוראי הספרות המצטמצמת בימינו. במקרה של 'כוחו של הכלב', "גילוי" הרומן מעיד משהו אחר על זמננו.

אם בצפייה ב'מד מן', סדרה שמתרחשת בשנות ה־60, הצופים מתרגשים מהעישון ללא הפסקה ובכל מקום, האפקט של ספרים כמו 'כוחו של הכלב' הפוך: לא הריגוש ממה שכבר נעלם, אלא הגילוי הנרגש שגם פעם, במקומות ובזמנים הכי לא צפויים כביכול, התקיימו תופעות שניצבות היום בלב הדיון הציבורי. בקיצור וללא עידון: גם במערב הפרוע היו הומואים! הספר הזה מתאים לזמננו, מתאים מדי, משום שפיל הוא לא רק הומופוב אלא גם שונא אינדיאנים ויהודים. במילים אחרות, הרומן הוותיק מספק לנו את מנת פוליטיקת הזהויות של זמננו כמו לפי דרישה. בפוליטיקת הזהויות יש הרי יש יסוד מלודרמטי - החלשים הטובים והנרדפים מול הרעים החזקים והרודפים - ולזמנים מלודרמטיים מתאימה מלודרמה כמו 'כוחו של הכלב'. •