דילמה לא פשוטה רבצה על האישה שעמדה לידי. מצד אחד, בחדר הפנימי של האולם, מחכה לה ההזדמנות לפגוש את חתן השמחה, ברוס ספרינגסטין, שהתחיל לקבל את פני האורחים. מצד שני, במבואה, מלצרים ומלצריות לבושים בתקציב החתונה שלכם החלו להסתובב עם מגשים ועליהם ארוחת הצהריים: כריכונים קטנים של חזה עוף, קיסם שבסופו נתח בשר עסיסי ושאר מנות ביס אסתטיות. אבל נדמה שההתלבטות לא הייתה רק בין לחיצת יד, סמול־טוק ואולי תמונה עם רוקסטאר לעומת השקטת הרעב, אלא השאלה אם להסתכן באסון בצורת כתם של מיונז או איזה עשב תיבול שנתקע בשן. "ברוס, או אוכל? ברוס או אוכל?" היא לפתע שאלה את עצמה בקול רם. לאף אחד שעמד באזור לא הייתה תשובה טובה.
כולם ידעו למה הם שם, באותה שבת בבוקר במלון יוקרתי בסוהו, לונדון. רשמית, הסיבה היא הקרנת הסרט החדש, Western Stars, המתעד את אלבומו האחרון, ושספרינגסטין הוא הבמאי־שותף שלו. אחר כך סשן של שאלות ותשובות, שבו הקהל לא משתתף, אבל בסוף, עם כל הכבוד לקושיות סטריליות כמו "מה חשבת כש..." ו"זה כל כך יפה, ספר לנו קצת על..." החלק שכולם חיכו לו: ארוחת צהריים שבה ספרינגסטין, כך נאמר במילים כאלה ואחרות, יהיה באזור. וכאן אתם מצטרפים אלינו.
צריך להסביר: באירועי יח"צ יש מנגנון שלם שמעצב את ה"פגישה" לפי קווי מתאר מדויקים, שהונדסו ושוכללו לאורך עשורים שלמים שבהם תעשיית יחסי הציבור התפתחה לכדי המפלצת שהיא היום. יש פרוטוקול, קוד, מנהגים ובעיקר דברים שאתה לגמרי לא עושה (למשל, לשלוף מצלמה בלי שנאמר לך במפורש שזה מותר). הבעיה במעמד הספציפי שנקרא "ארוחת צהריים בהשתתפות", היא שהפרוטוקול פחות מוכר. מתי נכנסים, על מה מדברים, מה לציטוט, מה לייחוס ומה השעה בכלל, כי הזמן זז אחרת בשעון של המרדף המתיש הזה. בגלל זה, בכל פעם שהדלת נפתחה עשרות אנשים מתחו את הצוואר שלהם כמו ג'ירפה שעברה תאונה גרעינית. יותר משהם רצו אישור שספרינגסטין שם, הם ביקשו להבטיח שאף אחד לא עקף אותם. אף אחד גם לא יחפש אותך בכל החדר כדי להגיד, "מיסטר שיף, ברוס וויל סי יו נאו".
המתחרים הנחמדים־אך־נחושים, עיתונאית בריטית ועיתונאי גרמני, שהמתינו אף הם דרוכים כמו קפיץ של אקדח, סירבו להיות אויבים ופצחו בשיחה על סגולותיו של המקובל, שלימד את הגיטרה שלו לדבר ומאז היא לא סותמת. כל אחד אמר בתורו איך קוראים לו, מאיפה הוא וכמה הוא מפחד להתעלף. "אתה מבין איך זה עובד?" שאל אותי הגרמני. פרסתי בפניהם את שרשרת המזון כמו שהבנתי אותה. באמצע המשפט היחצנית ניגשה אליי ואמרה את שתי מילות הקסם: "Follow Me".
שמעתי איך יוצא לי מהפה "סורי" משולב בחיוך מתנצל־אבל־לא, שהולם רק אדם שקפץ בבת אחת שלושה מעמדות. תוך שנייה שכחתי כמה פתטיות יש בסיטואציה הזאת, שבה אני מסדר את השיער כאילו אני עומד לפגוש את סבתא שלי. תכף אני גם אבדוק אם החולצה מספיק בפנים ושהגופייה התרמית לא בולטת החוצה. אבל למה אתה כל כך רוצה להרשים אותו, אני שומע את השאלה בראש. ואני חושב שהתשובה היא שהוא באמת עבד קשה כדי להרשים אותי. שחלק מהמיתוס הספרינגסטיני הוא היכולת לגרום לך להאמין, ברמת ודאות של מים מתאדים במאה מעלות וג'אז זאת מוזיקה למרתפי עינויים, שהוא מבין. ואצלו זה לא נרקיסיזם מקסים ובלתי נסבל כמו מוריסי. זה גם לא הגאונות האלוהית של דיוויד בואי או הפסימיזם חסר המוצא של איאן קרטיס. כל כך הרבה חיים יש שם. כל כך הרבה אמת.
אגב, כל ההתקדמות המפוארת הייתה משהו כמו שלושה צעדים, בין הכניסה למבואה והדלת. היא עדיין הייתה סגורה, מה שנתן לנו קצת זמן לעבוד על הנשימות (ואולי גם על המבטא).
ואז הדלת נפתחה.
זה השלב המביך באמת. ספרינגסטין ניצב במרכז החדר. הגישה אליו רק נראתה חופשית, כי נגמרו הדלתות וגם אין שומרים. אבל למעשה, אף אחד לא מתקרב בלי סימן שהוא סיים עם הקבוצה הנוכחית ומוכן לקבל את הבאה. באותם רגעים הוא כבר בטווח קרוב מאוד, מה שגורם לאנשים בוגרים למדי פשוט לבהות בו: קודם כל כדי לוודא שהוא אכן שם ולא הולך לפני שהם חותכים ממנו את פיסת הזיכרון שלמענה הם כאן. אבל יותר מזה, כי זאת הפעם הראשונה והאחרונה שתראה אותו כל כך מקרוב. אלא אם הוא ממש יתלהב מהרעיון של סדרת הופעות בצוותא.
הוא נראה קצת עייף, אולי טיפה אבוד. אין לי מושג על מה דיברו איתו עד הנה, אבל ספק אם יצאה מזה השראה לאלבום ברמה של Darkness on the Edge of Town. ובכל זאת, הוא עומד שם, מדי פעם מבקש ממישהי להנמיך את המוזיקה, כדי שיוכל לשמוע את בני שיחו. נראה שהוא מכבד את הצורך להתחכך בו, אבל קשה לו לזייף התלהבות. זה רק מגביר את האמפתיה כלפיו. היה די חשוד אם לפגוש מלא זרים במין ספיד־דייט לא שוויוני היה מוציא ממנו אש וגופרית.
טום זימני, הבמאי השותף (והאחראי על כל הפרויקטים הדוקומנטריים של ספרינגסטין כמעט 20 שנה), חוסם לרגע את שדה הראייה כדי לקחת פופקורן. אף אחד לא מברך אותו על עוד יצירה מוצלחת או מדבר איתו על שלוש העונות שבהן היה העורך של 'הסמויה'. כשספרינגסטין מאחוריך, מי יספור אותך.
עוד שנייה וחצי של קיפאון במקום, עד שהיחצנית ניגשת אליו עם מנה טרייה של צליינים בתחפושת. ניתן האות. "היי, מה שלומך?" הוא אמר והושיט יד בטוחה. הושטתי בחזרה והפניתי עיניים מודאגות לכיוון הסוודר. נשמתי לרווחה: לא היה שם כתם של מיונז.
× × ×
חוץ מלקנות את הפועל תל־אביב בכדורגל, יש מעט מאוד עסקאות גרועות יותר מלפגוש אמן שאתה לא מעריץ - אתה כבר לא בן 16 וכפי שטורחים להבהיר לך, ספק אם אי פעם היית - אלא פשוט אוהב כאילו היה חלק ממשי מהחיים שלך, ברמה של קרוב משפחה או חבר. לכולם יש פנטזיות רומנטיות על איך גיבור התרבות שלהם מכניס אותם לרשימת אנשי הקשר בטלפון, וזורק למנג'ר שידאג להם להזמנה וי־איי־פי. במציאות זה חיוך מנומס, סמול־טוק אדיש, אולי צילום אם מישהו יבקש מספיק יפה, ופרצוף של "אני חייב דרינק ותזכורת באיזו עיר אני נמצא בכלל". וזה עוד המקרה הטוב.
אבל כשנוצרה ההזדמנות לפגוש את ספרינגסטין - גם היא לא הייתה מובטחת - קפצתי עליה כמו קנגורו מיוחם. אם תשאלו למה, תוכלו לקבל הסבר מלומד על מסע של יותר מ־20 שנה, שראשיתו בגילוי המרעיש שלפיו מתחת לבנדנה הבלתי נסבלת מתחבא המצפון הכי גדול בכדור הארץ, והוא במקרה גם כותב שירים יפים, ולא בקטע שבא לך להתאבד אחר כך.
אפשר גם להוסיף את הרצון בסגירת מעגל עם הפעם הקודמת ש"נפגשנו" על אדמת בריטניה, באירוע אינטימי - רק אני, הוא, ועוד 60 אלף איש בהופעה במנצ'סטר תחת מטחי גשם שנפסקו חמש דקות לפני ההופעה והתחדשו כשהתברר שבהופעה של ספרינגסטין גם מזג האוויר הוא בקושי זמר ליווי.
האמת, לעומת זאת, פשוטה ובנאלית: אתה לא יכול לא לפגוש את ברוס ספרינגסטין. הבן אדם כתב את 'אטלנטיק סיטי'. אתה יודע בעל פה את הנאום שלו - חמש דקות ו־20 שניות - לפני הביצוע של The River בהופעה בלוס־אנג'לס, שנת 85'. כל הקולנוע שמע אותך שר באמצע 'לחלום בגדול', סרט שכולו שירים של ספרינגסטין (וכתיבה ממש רעה). כן, מאוד הגיוני להגיד, "תראו, אני ממש אוהב אותו, אבל זה תמיד מאכזב אז עדיף שלא". וככל שהדרך לרגע הזה מולו יותר ביזארית, כך אתה משתכנע שזה נכון.
המסע מתחיל בסביבות עשר וחצי בבוקר, באולם עמוס בעיתונאים זרים שטוחנים אירועים כאלה כמו עוגיות עבאדי. המגע אמור להתרחש עוד שעתיים וחצי, אבל כבר מעכשיו החושים מתחדדים כאילו אתה מייקל סקופילד והבריחה מהכלא היא הדרך לספרינגסטין. די מפתיע שלא קיעקעתי את הלו"ז על המצח ואת תוכנית הבניין על כל הגוף. עם זאת, לפחות כלפי חוץ, הפאסון נשמר. זה השלב שבו זה עוד אפשרי, כי לכולם ברור שספרינגסטין לא יתערבב עם קפה נמס וקרואסון ביד. אבל כשהוא נכנס לאולם ההקרנה, אתה מבין לראשונה איזה צליל משמיעות שערות ידיים עומדות.
ספרינגסטין מוזמן פנימה ומברך את הנוכחים ב"בוקר טוב למקדימים לצפות בסרטים". אולי זה רמז שהיה מעדיף לקיים את המפגש בשעה מתאימה יותר לאנשים מסוגו, גם אם חלפו אז בקושי שלושה שבועות מאז שחגג יום הולדת 70. הוא לבש ג'ינס וחולצה משובצת עם כמה כפתורים פתוחים, שהבליטו את שתי השרשראות לצווארו, כמו גם את הצלקת שנותרה שם בעקבות ניתוח מסובך לטיפול בדיסק פגום. היה מוזר לראות אותו ככה. מה זה ככה? נבוך. מה מוזר בלהיות נבוך? שום דבר, אם אתם לא רוקסטאר כבר תכף 50 שנה. בשביל "נבוך" יש לי את המראה.
אלא שלמרות הניסיון העצום בכל סוגי המופעים - מברים אפופים בריח של שתן ועד אצטדיונים מפורקים - הפעם הוא לא רק "ברוס ספרינגסטין", יצרן הלהיטים, "הבוס". הפעם הוא גם במאי. והוא עמד להשאיר חבורה של זרים עם סרט הביכורים שלו, שאולי עוסק בו ובאלבום האחרון שיצא תחת ידיו, אבל להפנט קהל עם מצלמה לא דומה לקסם של שלושה אקורדים ושלושה מיליון טון של כריזמה.
מצד שני, בעצם, ספרינגסטין תמיד היה קולנוען בתחפושת של רוקר. השירים הגדולים שלו הם רומנים סוחפים, אלגוריות מורכבות ולפעמים גם רק סיפור קצר וטוב. מכאן שהבחירה להפוך את האלבום המצוין Western Stars לסרט, שמשלב בין ביצוע חי של השירים, הסברים עליהם, צילומי אווירה במדבר וקטעים מהארכיון הפרטי שלו, נראית כמו משהו שהיה צריך לקרות לפני שנים. אבל בסוף, הפרויקט נולד מסיבה פרוזאית משהו: כל דבר אחר פשוט נשמע משעמם.
"זה התחיל בתור סרט הופעה", סיפר ספרינגסטין בתום ההקרנה ('ווסטרנס סטארס' יוקרן ביום שני הקרוב, ה־9.12, בבתי קולנוע נבחרים בארץ). "אז אתה מראיין את האנשים שהופיעו והם אומרים איזה בחור נהדר אני ואיזה כבוד לעבוד איתי... אבל בשלב מסוים אמרתי, 'ובכן, זה הכל על מוזיקה חדשה, איך אני אכניס אנשים לתוך החיים הפנימיים של שירים שהם לא שמעו אף פעם'. ואז, ערב אחד מול הטלוויזיה, התחלתי לשרבט את המחשבות שלי על כל שיר. אז זה התסריט".
ספרינגסטין וזימני תירגמו את המחשבות הללו לקריינות והוסיפו עליה צילומים יפהפיים במדבר, שבהם ספרינגסטין עושה כל מיני דברים ספרינגסטיניים, בזמן שהוא מסביר על ההשראה והכוונה מאחורי קטעים כגון Tucson Train או Sundown. לא מפתיע, למשל, שזה כרוך בנסיעה במכונית. "כשיש ספק, אני פשוט נכנס למכונית ונוהג", אמר וצחק, "מה אנחנו הולכים לעשות עם השיר הזה? אה, לנהוג במכונית".
× × ×
ההומור העצמי של ספרינגסטין הוא חלק מהקסם, שנסתר מעיניהם של רבים שקיבלו אותו דרך הפילטר השקרי של "הבוס", הבנדנה ושאגות קצובות של Born in the USA (שכלל לא הובן כשיר המחאה הגאוני שהוא). פעם כתבתי שהרבה ישראלים תופסים אותו כמו בייסבול - עניין פנימי של אמריקאים. משהו בנפח של המוזיקה, בצבע הקול, בשימוש במרחב האמריקאי, ניטרל אותו כאופציה אצל דור הציניקנים והניהיליסטים שתיווכו פה מוזיקה במשך עשרות שנים.
אבל מי ששפר עליו מזלו - בצורת, למשל, אח גדול מאוד חכם - זיהה כיצד ספרינגסטין לוקח את דמות המאצ'ו ושובר אותה לחתיכות. ספרינגסטין הבין שהרוקנרול - האנרגיה, המיניות, התנועה - הוא לא רק כלי מצוין להשיג זיונים, אלא הדרך לדבר על מה שמטריד, מפחיד וגם הורג אנשים: כאב, טראומה, תחושת החמצה, חרדה מכישלון, בושה אינסופית שכולם נורמליים ורק אתה לא. אם לזקק את האהבה לספרינגסטין, למה שהוא מייצג מעבר ל"שירים" ו"כתיבה", לסיבה שגם לחיצת יד היא משהו ששווה לעבוד בשבילו (ועוד לכתוב על זה בעיתון), אז כנראה שתי מילים יספיקו: גבר אמיתי.
במובן הזה, העשור האחרון הוא הכי חושפני שלו, כאילו שהחליט לפתוח אפילו יותר את ספר חייו בפני כל העולם ולא להחסיר כלום: האוטוביוגרפיה שלו, Born to Run, גוללה את הדיכאון שממנו סבל ואת ההתמודדות שלו עם השדים שאותם ירש מאביו האלכוהוליסט. ההופעות בברודוויי היו התערטלות בציבור, ערב אחרי ערב, רק חוקית ומבורכת.
גם הסרט מאפשר לספרינגסטין לדבר בחופשיות על החיפוש אחר משמעות, המאבק ביצר ההרס העצמי והרצון להשלים עם העבר. האיש שרכב על הסלוגן Born to Run מודה שהבריחה הותירה אותו מפורק. "ביליתי 35 שנה בניסיון לשחרר את הצד ההרסני באופי שלי, ועדיין יש ימים שאני נאבק בו", הוא מספר בסרט. "במשך הרבה זמן, אם אהבתי אותך או הרגשתי חיבור עמוק אליך, הייתי פוגע בך אם יכולתי". על הבמה, ספרינגסטין זוכה למחמאה על כך שהסרט יכול לסייע לאנשים להתמודד עם משברים. "אני מאחל להם הרבה בהצלחה", השיב, "זה חרא מסובך".
ככל שספרינגסטין חפר בתיבות הפנדורה שלו, כך הוא צימצם את התייחסותו הישירה למצב הפוליטי. גדול גיבורי מעמד הפועלים ברוק, הילד שראה את אבא שלו נרקב בעבודה במפעל, הנער שראה איך חברים שלו חוזרים בארונות מווייטנאם (הוא עצמו קיבל פטור על רקע רפואי והקפיד להתבייש בגלל זה) והגבר שאיחד את אמריקה אחרי 11 בספטמבר, שם את הדגל בצד והלך לטפל בעצמו.
באלבום האחרון, למשל, הוא לא מזכיר את הפיל הכתום שמאיים להחריב כל חדר בעולם. אבל יממה לפני האירוע בלונדון, דונלד טראמפ דווקא נזכר להקניט את ספרינגסטין, מהקולות הכי מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. בעצרת בחירות, סיפר הנשיא שהוא לא היה "צריך את ביונסה, ג'יי־זי וברוס ספרינגסטין הקטן" כדי לנצח את הילרי קלינטון. רק כעבור שבועיים, ספרינגסטין החל לקדם את הסרט בארה"ב והגיב. "זה פשוט מפחיד", אמר בראיון, "אנחנו חיים בזמנים מפחידים. הניהול של המדינה הופקד אצל מישהו שאין לו מושג מה זה אומר... לצערי, יש לנו מישהו שאני מרגיש שהוא לא תפס את המשמעות העמוקה של מה זה אומר להיות אמריקאי".
אבל עכשיו, בלונדון, המשמעות של להיות אמריקאי פחות מטרידה את הנוכחים. מנגד, יש הרבה עניין באינטימיות החריגה ש'כוכבים מערביים' חושף בין ספרינגסטין ואשתו, המוזיקאית פטי סקיאלפה. היא נמצאת קרוב אליו לאורך כל ההופעה ומככבת גם בסרטונים הפרטיים שמשובצים כיהלומים במהלכו. "הייתי צריך לשתף את פטי באלבום, זאת הייתה טעות גדולה", הוא מסביר את התפקיד המרכזי שלה בסרט. "כי זה על גברים ונשים, ופטי מביאה כל כך הרבה, ואנחנו ביחד כל כך הרבה זמן, 30 שנה, ויש לה הרבה ניסיון מסביב לאותו מיקרופון קטן. אוי אלוהים, יש 30 שנים שלמות של חיים אמוציונליים ביחד, בינינו. הנוכחות שלה קיימת באמת גם כשהיא לא שרה איתי".
השיחה מסתיימת. ספרינגסטין נבלע מאחורי הקלעים. אני מתחפש לאיילה ומדלג מעל הברכיים של הבחור לידי, יורד מהמפלס העליון לקומת קבלת הפנים, מתמקם ומזכיר לעצמי כל כמה דקות שזה בכלל לא דבילי ואינפנטילי. ואולי זה כן. ווטאבר. לפי התור, דביליות ואינפנטיליות יותר פופולריות כאן מכוס תה.
× × ×
יש משהו במפגשים מהסוג הזה שלא מדברים עליו. כולם חוששים לחטוף יחס קר ומתנשא, כי זו הפרשנות הכי טבעית ליחסי הכוח בין אליל והקהל שלו. אלא שיש גם תרחיש הפוך: התלהבות מלאכותית, חיבה שעשויה מפלסטיק זול. לא סקרנות אותנטית, אלא הצורך למלא תפקיד: האמן שאכפת לו, עלק.
ספרינגסטין לא נופל במלכודת הזאת. הוא נחמד אבל ענייני, משתף פעולה אבל לא טורח לצאת מגדרו. הוא לא מתעניין מאיפה אתה בדיוק ("ישראל" זה מספיק), או מה אני עושה פה (באמת קשה לנחש), ובטח לא "אז מה חשבת על הסרט" (כן, תוסיף גם "דעתך חשובה לנו" ומספר של פקס). אני שואל אותו על המהפך שחל אצלו בפרשנות למושג Run, מריצה משחררת ועצמאית, לבריחה שכולה הדחקה והרס. הוא צוחק לרגע, נזכר שהקריאה הזאת, Run, די פירנסה אותו. לפתע הוא לובש הבעה מהורהרת, כמו מנסה לנסח את התשובה. בסוף הוא מסביר, שיש מקום לשני הפירושים, אבל שבשלב מסוים מומלץ פשוט למצוא מקום לעמוד בו.
רשמית, נאמר לאחד הנוכחים ששלף מכשיר הקלטה, שהשיחה היא אוף דה רקורד, אבל ספרינגסטין יודע מי הקהל וממילא מתנסח בזהירות, בוודאי כשמגיעה השאלה הישראלית: אם ומתי אחד הפרפורמרים האהובים והרווחיים בהיסטוריה יופיע לראשונה בישראל. שנים של מגעים טרם הבשילו. על הבמה, ספרינגסטין עידכן שהוא אכן נערך לחזור לטור, אחרי שהתנחל בברודווי בשנים 2017־2018. "אני חייב לחזור לדיי־ג'וב, חייב לשלם את החשבונות", התלוצץ. בפועל, שום דבר לא הוכרז רשמית. "אני מניח שנהיה חייבים להגיע לשם יום אחד", הוא אומר לי, ומיד מציין שאין מפגש עם ישראלי שלא מגיע לנושא הזה. השורה התחתונה היא שאין בשורה קונקרטית, אבל האוהדים בארץ יכולים להישאר אופטימיים.
הוא גם סיפר על ספרים שהשפיעו עליו, כמו 'האחים קרמזוב' והיצירות של ג'ון סטיינבק (ניחשתי, אבל לא היה לי אומץ להגיד). לאחרונה לא קרא שום דבר כבד, קצת ספרי עיון על תעשיית הבידור. איכשהו השיחה התגלגלה לקליפורניה, מושא הכמיהה של האלבום האחרון. הזכרתי לו קטע נהדר באוטוביוגרפיה, על הטור הראשון שלו שם, מסע הזוי בעולם שבו אין טלפונים לבדוק לאן נעלמה הלהקה שלך, וברוס ספרינגסטין הוא נובאדי שנוהג עד שהעיניים יוצאות לו מהחורים. נדמה לי שהוא התרשם, אבל אולי זו פרשנות סלקטיבית. מה זה משנה: ממילא רק הוא ידע, ובטח שכח מזה תוך כדי. ואז, אחרי תמונה משותפת, זה נגמר.
בצד הלא־אטרקטיבי של הדלת נתקלתי בזימני. הזכרתי לו שראיינתי אותו פעם, לכבוד אחד הסרטים שביים על ספרינגסטין. הוא דווקא זכר. דיברנו קצת על המעמד שכרגע הסתיים ועל האמביוולנטיות כלפיו. "נכון אומרים, 'אל תפגוש את הגיבורים שלך כי אתה בוודאות תתאכזב'? אז לא אצלו", הוא אומר. תיק הראיות שלו מורכב משני עשורים של עבודה צמודה. לי, לעומת זאת, יש משהו כמו שבע דקות - שמהן לפחות אחת וחצי עברו בפה פעור - אבל זה מספיק כדי לקבוע שזימני צודק.
זה לא בהכרח כי ספרינגסטין היה נחמד, מה שהוכיח שייתכן מתאם בין כתיבה אנושית ובן אדם שאינו אסהול. הפגישה איתו הייתה מה שקיוויתי לו, כי כשאתה מתבגר, אתה לומד גם על מה לא לחלום ברגעים האלה. ברוס ספרינגסטין לא צריך להעריך אותך כמו שאתה מעריך אותו. דעתך למה הוא מוכשר לא רלוונטית: הוא כבר מכר את עשרות מיליוני האלבומים שלו. ועצתך כנראה לא תשנה את מסלול הקריירה שלו (אם כי יכול היה להיות מעניין לזרוק לו, "יו שוד מיט דודו טסה").
אבל לפעמים צריך לראות מקרוב מאוד אדם חשוב בחיים שלך, ללחוץ לו יד ולהסתכל לו בעיניים. כי ברגע הזה, שמכנס לתוכו כל כך הרבה חוויות, טמונה ההכרה, שלפחות בתחום הזה - למי אתה נותן את הרגשות הכי עמוקים שלך - בחרת נכון. והתחושה הזאת כה נדירה, שהיא ממלאת אותך כאילו היית שפתיים שהגיעו לקליניקה של נעמה קסרי. יש אנשים שרוצים חתימה מהיוצרים הנערצים עליהם. אני קיבלתי חותמת: קשה יותר לנפנף בה, אבל לפחות היא לעולם לא תימחק. ×
