במבט ראשון, תא שמונה בבית הכלא גבעון נראה כמו חדר דל בדירה דלה. מיטות ברזל עם רגליים חלודות נעוצות ברצפה ואכולות בקצה. מזרן ירוק וארוניות מתפוררות בצבע כחול. שולחן כתר לבן וכיסא. קומקום, מקרר, מאוורר, מסך טלוויזיה ומיטת תינוק מעץ. אבל אין איך לעקוף את זה: מדובר בכלא. הקירות הלבנים סוגרים עליך, החלונות גבוהים וצרים מדי, מסורגים ואטומים. הדלת, מפלדה כחולה, מובילה למסדרון קודר, שמוביל אל חצר בטון אפורה וסגורה. רק כמה ריבועי תכלת מעוננים מציצים מלמעלה, מבעד לרשת צפופה.
לכלא גבעון מגיעים ילדים וילדות של עובדים זרים שלא פשעו ולא עברו כל עבירה. אפילו לא התחצפו. רובם נולדו בישראל וגדלו בה, מדברים עברית שוטפת, הולכים לבית הספר. רבים מהם נלקחו בדרך לשיעור או בחזרה ממנו והועברו עם אמם למציאות אחרת.
פה, באגף הנשים בגבעון, יש השכמה בשעה 5:15 לספירת בוקר. בשעה 7:30 דלת התא נפתחת ועד לשעה 10:30, אז מתקיימות ספירת צהריים והחלפת משמרת, הנשים והילדים מתארגנים באגף, מנקים את התא ואת החצר או יוצאים לדיונים משפטיים. זה גם הזמן שלהם לצאת ולשחק בחדר המשחקים שנפתח עבורם. בין ספירת הצהריים ל־12:30 - זמן ארוחת הצהריים - רוב דלתות התאים ננעלות ורק האמהות והילדים זוכים להסתובב מחוץ לתא בזמן הזה. בין שלוש לארבע מתקיימת ספירת ביטחון נוספת, ובשעה שמונה ננעלות שוב הדלתות, עד ליום למחרת. "הכי קשה היה בלילה כשהחדר היה נעול", אומר סמי, בן שמונה. "כל הזמן רציתי לצאת החוצה. פחדתי שאני אשאר בכלא ולא יוציאו אותי".
× × ×
סיור ב"כלא הילדים" שליד רמלה, בין כלא מעשיהו לנווה תרצה, חושף את כל המורכבות, האבסורד והקושי במדיניות המעצרים וניסיונות הגירוש של עובדות זרות וילדיהן מישראל - מדיניות שמעוררת בחודשים האחרונים סערה. לצד מתקן יהלום ליד נמל התעופה, הפך גבעון לסמל התופעה, ואף היה למוקד הפגנה מתוקשרת וסוערת לפני כחודש וחצי.
בין כתליו נפגשים העצירים והעצירות, סוהרים וסוהרות וילדים בני חודש עד 14 שמגיעים לשם עם אמם. 41 כאלה עברו שם מאז תחילת 2019. המפגש של המערכת הנוקשה, האלימה עם הילדים מצליח לערער את כל המעורבים. "הילדים היו כל כך מפוחדים. זה כלא", מספרת תיאה (שם בדוי), ששהתה בגבעון עם שני בניה במשך עשרה ימים. "זה בית סוהר. כשיצאנו לראות את עורך הדין או נציג מהשגרירות, הם ראו אסירים עם אזיקים על הידיים. בחדר הם היו מפוחדים ושאלו למה הסוהרות חייבות לנעול את הדלתות בלילה. 'מה יקרה אם תהיה שריפה'? הם לא רצו לשכב לבד במיטה וכולנו ניסינו לשכב במיטה אחת. בכל פעם שהדלתות ננעלו הם חששו שמישהו ייקח אותנו בזמן השינה. גם אני פחדתי. כל הלילה הסתכלתי על הילדים שלי".
"אני לא יודע מה עשיתי שהכניסו אותי לכלא", אומר סמי בן השמונה. ביומיום הוא לומד בכיתה ב', אוהב לשחק עם החברים שלו "בתופסת, בחיי שרה, אוהב לראות 'מרתה מדברת' בטלוויזיה. אני אוהב ללמוד חשבון, שפה, תורה ואנגלית. בכלא היה לי משעמם. התגעגעתי לחברים שלי ולבית הספר. הייתי הילד היחיד שם ולא היה לי עם מי לשחק. היה מפחיד להיות שם".
טינה, אמו, מאזינה ודמעות חונקות את גרונה. "זה לא מקום שאת יכולה להיות בו שמחה. זאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני בכלא. לא יכולתי להכניס שום דבר. הם נתנו לי בגדים ומגבת וציוד. כולאים אותך ואת נשארת במקום קר, בהרגשה שלאף אחד בחוץ לא אכפת ממך ומהילד שלך. איך אפשר לשים ילד בכלא? נכון, יש שם חדר עם משחקים לילדים, יש צעצועים אבל סמי היה עצוב מאוד. תנסו לדמיין את הילד שלכם נעול בכלא. איך ילד יכול להיות כלוא? אין לכם רגשות? כל הזמן בכיתי. כל פעם שהסתכלתי על הילד שלי בכיתי ולא יכולתי לעשות כלום. הוא אמר לי, 'אמא תפסיקי לבכות'. אמרתי לו, 'אני בוכה כי אני לא רוצה שתהיה בכלא'".
המשפחות מגיעות לגבעון היישר מהמעצר. אם יש להן מזל הן מספיקות לקחת איתן מעט חפצים אישיים - בעיקר בגדים להחלפה לילדים. "לבשנו מכנסיים אפורים וחולצה שחורה והילדים יכלו ללבוש את הבגדים שלהם, את מה שהספקתי לקחת מהבית", מספרת תיאה. "כשתפסו אותנו בבוקר, לא הייתי מרוכזת ולא הבאתי הרבה בגדים. הבנים הספיקו לקחת צעצועים שהם אוהבים אבל לא איפשרו להם להכניס פנימה. כשהגענו ביום הראשון בדקו את כל הבגדים שלנו ואת מה שהבאנו והחליטו מה אנחנו יכולים להכניס ומה לא. הם שמו בניילון את כל החפצים ולקחו למחסן".
מה הילדים עשו כל היום? איך העברתם את הזמן?
"הם ראו טלוויזיה בחדר שלנו", כך היא קוראת לתא. "הרבה 'נינג'ה ישראל', כמו שנהגנו לראות בבית אבל כשפתחו לכולם את הדלתות הם יצאו לשחק בחצר עם הילדים האחרים. היה להם פאזל וצעצועים בחדר המשחקים אבל רוב המשחקים מיועדים לילדים צעירים יותר. הם שיחקו קצת שחמט. עשרה ימים היינו ללא טלפון נייד. בבית כשאני אומרת מספיק עם הטלפון זה כל כך קשה להם. דמייני עשרה ימים להיות בלי".
"הילדים האלה שנעצרים הם הילדים שלנו, הם נותרו עם טראומה מהשהות בכלא", אומרת שרון מארגון יו־סי־איי - United Children of Israel - שהוקם על ידי אמהות ואבות מהקהילה הפיליפינית, שעבדו בישראל כמטפלים של קשישים ואנשים עם מוגבלויות. "הם נולדו בישראל, גדלו כל חייהם בישראל, למדו בבית הספר, החברים שלהם ישראלים, הם הולכים לצופים. רבים מהם נזקקו לעזרה נפשית בעקבות חוויית המעצר. אלה ילדים שאמורים לשחק, להיות עם חברים, ללמוד בבית ספר כמו כל ילד רגיל. לא מגיע להם להיות בכלא, לכל ילד יש את הזכות לחיות בשלווה".
בתווך בין מדיניות ההגירה הנוקשה והילדים שמוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח, נמצאים אנשי שירות בתי הסוהר במתקן, שנקלעו לסיטואציה מורכבת. בין שהם מסכימים עם מדיניות הממשלה או בין שלא – מסיבות ברורות אין להם יכולת להביע עליה את דעתם – הם מסכימים שתפקיד הזרוע המבצעת שלה הוא לא פשוט. כל שהם יכולים לעשות זה לנסות ולבצע אותו על הצד הטוב ביותר.
"אני רוצה מצד אחד שתהיה לילד אפס חוויית מאסר ומצד שני, כן, זה כלא", אומר סג"ד יריב כהן, מפקד בית הסוהר. "אנחנו נמצאים איתו, נותנים לו שוקו, מעדנים, מנסים מה שאפשר כדי להקל. היה לי ילד אסיאתי. שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול. הוא ביקש נודלס. דאגתי שיביאו לו לכאן. הילדים האלה הכי לא אשמים בעולם. קיבלנו ילדה בת 12, היא הגיעה לפה עם תלבושת בית הספר. דוברת עברית רהוטה. שעתיים אחרי הגיעו שישה אוטובוסים של ילדים להפגנת תמיכה. אחרי יומיים היא שוחררה".
מה זה גורם לך להרגיש?
יש לי ילדים בדיוק בגיל שלה. מובן שזה חולף לכל אחד מאיתנו בראש. אין לה שום אשמה ואנסה לא לתת לה להרגיש חוויית מאסר".
ובכל זאת זה כלא.
"נכון. אבל אני אדאג שיהיו לה ערוצים של ילדים, שיהיה אוכל מותאם, בגדים שהיא צריכה. ואת הכל נעשה אני ואנשיי עם הרבה חמלה ואנושיות".
"מה שלא נעשה, כשאנחנו פוגשים כאן ילדים זה עולם אחר לגמרי", אומרת גם רב־כלאי אופירה בראון, ראש תחום טיפול בכלא גבעון. "כשהמפקד הגיע לבית הסוהר, הוא ראה ילד שיוצא מהקליטה אצלי, וראיתי את הזעזוע על הפנים שלו, כי אי־אפשר להכיל את זה. לא משנה באיזו דרגה את נמצאת כאן, המחשבה שילד נמצא בתוך מתקן כליאה, שאת כולאת אותו מאחורי דלת, איך שלא נצפה את זה ולא נהפוך את זה, זאת מחשבה שהיא לא נעימה לנו כבני אדם. היינו רוצים לראות את הילדים האלה בגינה ולא כאן. יש לי שלושה ילדים, ואני משתפת אותם בסיפורים של הילדים שנמצאים כאן. מנסה לחבר אותם לעולמות האלה ורואה כמה חוסר נוחות זה מעורר בילדים שלי, המחשבה הזאת שיש ילדים שנכנסו לכלא, שסגרו אותם על לא עוול בכפם. ילדים מקסימים שלומדים בבית ספר ורוצים להצליח ולהצטיין כמוהם".
“זה קשה לראות מישהו בגובה חצי מטר מסתובב פה ואתה יודע שזה לא מקומו”, מוסיף כלאי יהושע ורוטניקר, מפקד האגף. “אנחנו אנשי המדים, אנשי החוק. אבל הוא לא ביצע עבירה, הוא נועד לעולם אחר. אני נותן לו כרטיס חיוג שיוכל לדבר עם החברים שלו, עם הילדים הגדולים אני יושב לשיחה, אם הוא רוצה בננה ויש בחדר אוכל של הסגל, נביא לו. את כל הדברים הקטנים שיכולים לעזור”.
גם למשפחות הכלואות אין לרוב טענות כלפי שב”ס. המדיניות היא חולה, הן מאמינות, לא האנשים. "הסוהרים היו נחמדים אלינו, במיוחד כשיש לך ילדים, לא שמים לך אזיקים", מאשרת גם תיאה. "כמה מהם היו ממש נחמדים, ובעשרה ימים הפכו לחברים. הם אמרו לנו שהם לא קשורים להגירה, שהם רק חייבים לשמור עלינו. כשרק נכנסו והיו צריכים לעשות לנו תמונה, שמעתי סוהר אומר לסוהר אחר, 'מה, הם משוגעים? שמים ילדים בכלא?' והשני אמר, 'כן. מסכנים הילדים'. הם לא ידעו שאני מבינה עברית. ראיתי שזה שבר להם את הלב. אפילו מההגירה שלקחו אותנו מהדירה שלנו, היה שם אדם אחד מאוד נחמד, שאת רואה שיש לו לב טוב. זאת חוויה נוראית, כי אנחנו אנשים נחמדים. יש הרבה אנשים טובים בישראל שיודעים שאנחנו טובים ושהכלא הוא לא בשבילנו. בנתב"ג (מתקן יהלום — נ"ב) זה גם דלתות סגורות, אבל זה לא כלא. מחברות אני שומעת שיותר טוב שם. גבעון זה ממש בית סוהר".
× × ×
כלא גבעון, בית סוהר ברמה ביטחונית מינימלית, מורכב משלושה אגפים מרכזיים. אחד מהם מתמחה באחזקת עצורים הממתינים להרחקה מישראל. באגף זה ישנה חלוקה בין גברים לנשים וילדים, וההפרדה ביניהם היא מוחלטת מלבד מפגשי איחוד בין אבות לילדיהם ונשותיהם במשך כ־20־30 דקות ביום. גם הסוהרות באגף הנשים יהיו, ככלל, נשים בלבד. וילדים ישהו עם אמם באגף הנשים עד גיל 18. מלבד מקרים חריגים, העצורים בסטטוס “ממתין להרחקה” יכולים להיות שם עד עשרה ימים לפני ששב"ס והרשויות צריכים להשלים את הגירוש או לשחררם, ולכן התחלופה מהירה. בכל שבוע עד עשרה ימים מתחלפים 90־95 אחוז מהעצורים.
"אנחנו כמדינה לא רוצים להחזיק אותם הרבה זמן, אנחנו רוצים להחזיר אותם למדינת המוצא שלהם", אומר סג"ד כהן. "במאמץ משולב עם המשרדים הממשלתיים הנוספים אנחנו מבצעים פעולות מהירות. זה אינטרס גם של חלק לא מבוטל מהם, חלק אחר מהם עם בעיות שמצריכות פתרונות. ויש כאלה שהמדינה מחליטה להשאירם כאן. יש לנו למשל אסירה בהיריון - אנחנו מנסים למצוא פתרון הולם לחזרה שלה לארץ מוצאה. אנחנו רשות מבצעת, אנחנו לא קובעים מדיניות".
כהן הוא דוגמה טובה לאנומליה שבניהול כלא מלא בילדים. הוא החל את דרכו בגולני ושירת בימ"מ במשטרה עד שהפך לקצין חקירות. בעשור האחרון הוא בשב"ס. בין היתר שירת ביחידה המיוחדת של השירות, מצדה, שמתמודדת עם התפרעויות אלימות במיוחד בבתי הכלא. עכשיו האתגרים שלו הם אחרים לחלוטין. למשל, איך מכניסים נער בן 15 לאגף של נשים, כשעדיין לא ניתן לשכן אותו באגף של גברים לבדו. "לפיקוד יש הנחיות מיוחדות לאחזקת נערים. אני יכול לשים אותו בתא מרוחק ולפתוח בשעות שונות משאר התאים", מסביר כהן. "יש פה הרבה מאוד סוגיות שאני צריך לתת להן פתרונות. מגיע ילד בן שנתיים וכשהוא בדרך קצינת האסירים בודקת לאיזה סוג חיתולים הוא רגיל, איזה סוג אוכל הוא אוהב, ואנחנו יוצאים וקונים. ביום חמישי בלילה קיבלנו ילד בן שמונה בלי בגדים, שלחתי מישהו לקנות לו. הרי אין לי פה קולקציית בגדים של ילדים. אני יודע לטפל באירועים הרבה יותר מורכבים. הפרות סדר משמעותיות. אני מגיע מיחידות מיוחדות וכאן אני צריך להיות הכי רך ועדין".
בעיה נוספת ובלתי ניתנת לפתרון היא העובדה שבכלא יכולות להיות אסירות פליליות אלימות. גם באגף הגברים הסמוך יכולים להיות גברים שסיימו מאסר פלילי וממתינים להרחקה. "זאת יכולה להיות מטפלת שפגעה בקשיש, ריצתה מאסר פלילי וכשסיימה מביאים אותה לכאן לשימוע אצל נציגות רשות ההגירה. האסירה תעבור מדלת לדלת, מהמאסר הפלילי להמתנה להרחקה, ומכאן היא תעלה למטוס. עד שזה קורה, יש לי ילד עם אסירה פלילית באותו אגף. הייתה לנו כאן אסירה לא בריאה בנפשה. כשהיא הייתה רואה ילדים היא הייתה צועקת ומשתוללת. הילדים לא יכלו לשמוע אותה".
ויש גם את הפשפשים. זו התלונה הנפוצה ביותר של הנשים הכלואות. ה"בד־באגס", או ה"בגבגים", כמו שהן קוראות להם. "לילדה שלי היו עקיצות רבות על כל הגוף", סיפרה אחת מהן. "הרופא נתן לה קרם. זה בגלל הפשפשים שנושכים במיטה". אמא אחרת סיפרה ש"היה קשה בכלא מאוד. יש שם פשפשים. המון פשפשים שאכלו אותנו. לא הצלחנו לישון בכלל".
"הפשפשים הם בעיה", מודה רב־כלאי רבקה אדרי, קצינת אסירים, ומיד מדגישה: "אבל יש פה כל הזמן עשייה. פעם בשבוע מגיע לכאן קיטור ואנחנו מנקים", מוסיפה רס"ר אנג'לי נוגבקר. "פעם בשבוע כל הסדינים והשמיכות יוצאים להרתחה. יש להן כאן מכונת כביסה והן יכולות להרתיח". "כן", מסכימה רס"מ אביטל קדושים, סמלת האגף. "אני מגיעה הביתה, מורידה את הבגדים בכניסה ומכניסה להרתחה. זו מלחמה תמידית. הרבה פעמים מגיעות נשים מדרום תל־אביב, מדירות שמחולקות לחדרי חדרים, והרבה פעמים הבד־באגס מגיעים איתן בציוד האישי, לכן זה הרבה פעמים מרדף אחרי הזנב של עצמנו. אנחנו ממגרים והם חוזרים. אבל תמיד יש מענה וטיפול רפואי. אין התעלמות מהדבר הזה. גם אני במגע ישיר עם זה, אני לא שונה מהעצורות. היו לי מקרים שגם אני הבאתי בד־באגים הביתה וזרקתי מיטה בגלל זה. אז כמו שאנחנו דואגות לסוהרות אנחנו דואגות לאסירות. כולנו כאן תחת אותה קורת גג".
כחלק מהניסיון להקל על שהות הילדים בכלא, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, דאג כהן, שנכנס לתפקידו לא מזמן, להקצות, ממש לאחרונה, חלק מהחצר לטובת הילדים. דשא סינתטי, נדנדת פלסטיק קטנה, שטיח סולמות וחבלים לצד מכונות הכביסה. ויש שם גם בית קטן מפלסטיק שילדים יכולים להתחבא בו. אין מראה סוריאליסטי מזה: בית קטן עם דלת אדומה ומגלשה קטנה, בלי טיפת שמיים מעל, כי דווקא באזור הזה רשת הברזל מכוסה. חריץ השמש היחיד שנכנס מנסה בכוח להאיר על אוהל קטנטן של כדורים. בהמשך החצר מבטון ניצבים אופני כושר, שולחנות פיקניק מעץ וטלפונים ציבוריים בצבע כתום. שתי עצורות בטרנינג אפור מנסות להרכיב שער מפלסטיק עבור הילדים שעוד עתידים להיכנס לכלא.
"יש מורכבות מאוד גדולה עם הילדים", מסכימה אדרי. "כשאת רואה ילדים מאחורי סורג ובריח זה מאוד קשה. במיוחד כשמדובר בילדים שנולדו בארץ, דוברי עברית. כשהם מגיעים לכאן הם מבקשים נייר ועט כדי לכתוב לחברים שלהם. זאת לא החלטה של שב"ס להחזיק אותם פה. יש חוק הסתננות שצריך לקיים. הילדים כאלה מתוקים, טהורים, תמימים וחמודים. כשאת שואלת את הילד, 'אתה רוצה משהו'? והוא אומר, 'כן, אני רוצה המבורגר וקולה', הלב יוצא אליו. הם נכנסים לסביבה לא טבעית עבור אף ילד. הילדים כאילו הולכים לאיבוד".
בקיץ האחרון החלה רשות האוכלוסין בגירוש כמאה עובדות זרות מהפיליפינים וילדיהן, השוהים בישראל שלא כחוק. כמעט בכל המקרים מדובר בנשים שעבדו כאן ברישיון, אך איבדו את אשרת השהייה שלהן כשילדו. "ברגע שהנשים נכנסות להיריון אין להן אפשרות להישאר בארץ", מסבירה בראון. "ברגע שהן בהיריון הן צריכות להבין שעוד מעט הן יצטרכו לשוב לארץ המוצא, לעמוד מול משפחה ששלחה אותן לכאן להביא פרנסה. זה לא פשוט לא להן ולא למשפחה, לכן הן מחליטות להישאר כאן. זה הרגע שהן לוקחות על עצמן לחיות תחת מרדף. הן שולחות את הילדים לבית הספר, ונכון שבית הספר לא ידווח עליהם, אבל הן מפחדות מרשות ההגירה, מהמשטרה וכמובן לא מוצאות מקום עבודה מותאם. אין להן רשת הגנה, כל אחד יכול להלשין עליהן, הן חיות בפחד בלי שום הגנה או זכויות במדינה. לכן זאת אוכלוסייה מאוד חלשה ומועדת לניצול. הילדים גדלים לתוך תחושת הנרדפות הזאת וחווים גם בהלה מפני הגירוש לארץ המוצא. הרבה אמהות מעבירות לילדים חוויה שאם יחזרו למדינה שלהם יהיה חורבן מאוד גדול, שהן לא יצליחו לגדל אותם כמו כאן בישראל.
“הן מקריבות הרבה. הייתה כאן אמא אחת, שהיה לה תינוק בן חודש בידיים, והיא אמרה, 'אני חושבת למסור אותו לאחת החברות שלי שתיקח אותו במטוס לארץ המוצא'. כל זה כדי שהיא תוכל להמשיך לעבוד כאן. כאמא, לחשוב על האפשרות לוותר על התינוק הקטנצ'יק הזה שיש לך ביד, זה בכלל לא נתפס. כל המחויבות למשפחה משולבת בוויתור וקורבנות".
לפני כחודש וחצי הגיעו תלמידים, מורים והורים מבתי הספר שבהם למדו הילדים העצורים וחבריהם להפגין מול כלא גבעון. ילדים למען ילדים. זו הייתה אחת ההפגנות הגדולות והאפקטיביות נגד גירוש הילדים הפיליפינים, והאפקט לא פסח על צוות המקום. "כשהיו כאן הפגנות עם קריאות 'שב"ס, שב"ס, על מי אתה שומר', זה כאב לי", אמרה אדרי. גם בראון לא מצליחה לשכוח את ההפגנה הגדולה מעבר לחומות. "כל הגדוד של הצופים היה כאן בחוץ. יצאתי אליהם, צילמתי אותם והבאתי לילדים לראות את התמונות. לראות כמה באו ותמכו בהם. אני לא חושבת שאי פעם הילדים האלה הרגישו שמישהו עומד ככה בצורה איתנה מאחוריהם. וזאת החוויה שרציתי להעביר אליהם", היא מספרת ודמעות עומדות לרגע בעיניה. "זה מרגש אותי כי הם עמדו לידי וכל כך התרגשו לראות את התמונות".
× × ×
דלתות הפלדה נטרקות בעוצמה שוב ושוב. קשה להסתגל לצלילים המתכתיים החדים. על המיטה בתא שמונה יושבות רס"מ קדושים ורס"ר נוגבקר. קדושים מסיימת משמרת של 24 שעות ונוגבקר מתחילה את שלה. "הקושי העיקרי זה באמת לעבוד עם הילדים, עם זאת אני חייבת להיות קצת אנוכית", מתוודה קדושים. "בגלל האהבה שלי לילדים, זו פינת אור ששייכת רק לי במקום הזה. להגיע לכאן וחמישה ילדים רצים אלייך ומחבקים אותך, ואת יכולה להחזיר אהבה, זה משהו שלא קורה בדרך כלל בשב"ס בהתנהלות מול אסירים", היא אומרת. "וכן הקושי הוא קושי, כי יש כאן ילד. זה נסיבתי, זאת עובדה ואין לי מה לעשות עם זה. אני יכולה רק להתנהג בצורה רגשית יותר, לנפק להם את כל מה שאפשר מכל בחינה. אם למשל הם רגילים לסימילאק, נקנה להם סימילאק ואותו דבר אם זה מטרנה או נוטרילון".
נוגבקר מחייכת בהסכמה. "אנחנו שואלים אותם מה הם אוהבים לאכול בבוקר ומנסים לספק להם את הקורנפלקס שהם אוהבים, מעדנים, שוקולדים, ממרחים. אם אנחנו רואות בארוחת צהריים בחדר האוכל שלנו משהו שהם יכולים לאהוב, כמו פירות, אנחנו נביא להם".
ומה קורה בלילה? הילדים בוכים?
"בלילה אנחנו חייבים לנעול", אומרת נוגבקר. "אבל אנחנו משחקים איתם, גם העצורות האחרות משחקות איתם ונותנות להם יחס, כך שהם מתעייפים כשהם מגיעים לשעת המנוחה והשינה".
"זה לא כמו טריקת הדלתות בספירה", מסבירה קדושים. "אם אני רואה שלילד יש קושי, אני אומרת לו, 'אני לא סוגרת את הדלת. תסגור אתה כשתהיה מסוגל. אני מאפשרת לו טווח זמן שירגיש שהשליטה אצלו. בדרך כלל זה לא לוקח יותר מדי זמן. יש גם את האשנב בחלק התחתון של הדלת, שאני פותחת ונשארת איתו עוד קצת, מחזיקה לו יד דרך החלונית הזאת. כשלילד קשה עם הנעילה, אין מצב, את לא עוזבת אותו במצב כזה".
שתיהן מסכימות שדווקא עם הילדים הבוגרים יותר, אלה שמדברים עברית שוטף ונאלצים לא אחת לתווך בין האמהות למערכת, הרבה יותר קשה. גם המודעות שלהם לא קלה לעיכול. "היה לי ילד מאפריקה, מתוק ומיוחד", אומרת קדושים. "ראיתי את ההבנה שלו, על כך שהוא עצור. זה נגע בי יותר מלראות תינוק, כי לזהות הבנה של ילד זה הרבה יותר מאשר תינוק שחווה חום ואהבה מאמא שלו, מקבל את האוכל שלו ואין לו מחסור אמיתי. כשאת לוקחת ילד בוגר שמתנתק מהחברים והסביבה שלו זה יותר קשה בעיניי".
על אף הסיטואציה הקשה, הן אומרות, הילדים מגלים גם הרבה סקרנות, בעיקר בכל מה שקשור לכלא. "הם שואלים על המדים, על החגור, רוצים לדעת בדיוק למה משמש כל דבר", מספרת קדושים. "הם שואלים על המפתחות, למה המפתח כל כך גדול. הם מאירים את העיניים על דברים שלא הייתי חושבת עליהם, למרות שאני 12 שנים בשירות. אני חושבת שהעבודה שלי עם הילדים זו החוויה הכי חזקה שלי בשב"ס".
ובכל זאת, עם כל ההבנה למצב, עם כל הרצון להכיל, גם לסוהרות יש רגעים של תסכול. היח"צ השלילי למשל. "הייתה כאן משפחה עם ארבעה ילדים, בני שנתיים, ארבע, שש ושמונה. הייתי עם הילדים נון סטופ", מספרת נוגבקר. "הכנו להם חדר עם כל הציוד הדרוש, משחקים, אוכל, הרבה יחס, וכשהגעתי הביתה פתחתי טלוויזיה ואני שומעת את האמא מספרת דברים שהם פשוט לא היו נכונים. זה עיצבן אותי כי אני עבדתי באותו יום באגף. היא אמרה שלא קיבלה אוכל, שלא הייתה תעסוקה לילדים. והיו להם פה משחקים מפה ועד הודעה חדשה, הביאו מורה במיוחד מבחוץ לילד שלה, המקרר היה מלא במעדנים, שוקולדים, מטרנה, גרבר, חטיפים, הביאו להם לפה במבה וביסלי. ומה ששמעתי אחרי משמרת של 24 שעות ממש הכאיב לי בלב. סבבה שאת רוצה להישאר בארץ אבל למה ללכלך על המקום הזה? צרם לי כי לא הבנתי למה היא מוציאה אותנו ככה. והאמא בכלל לא הייתה עם הילדים. כל היום היא הייתה בטלפון ואני הייתי איתם".
× × ×
ג'ירפה, פיל וצב נוסעים בקרונות הרכבת, השמיים כחולים והדשא ירוק ומעוטר בפטריות אדומות. על הדלת הנעולה ממול מצוירים עץ ופירות, בלי ענפים ועלים. שטיחון צבעוני ועליו פינת מטבח מפלסטיק, קוביות וסלסילת פירות צבעוניים. במגירות בחדר המשחקים באגף ממתינים פאזלים ומשחקי קופסה. ספרים, מעט בובות פרווה, דיסקים לדי־וי־די וצעצועים בשלל צבעים. אבל כל הצעצועים והמשחקים בעולם, כל היחס הטוב וההשתדלות, לא יכולים למחוק את המהות. "זה כבד", אומרת תיאה בגרון חנוק. "לחשוב שאנחנו אסירים, אני והילדים שלי, שנולדו פה. יש לי ילדים קטנים, שלא הצליחו להבין למה כל כך הרבה ימים הם צריכים להיות בכלא. לא הצלחתי לישון דקה. בשעה שתיים־שלוש לפנות בוקר אני מנסה להסתכל לשמיים, לבדוק מתי כבר יגיע הבוקר. כל פעם שאני חושבת על זה אני לא יכולה לעצור את עצמי מלבכות". ×
