הקורבנות האחרונים, לעת עתה, הם יניב לוגסי ותומר ויינשטיין ז"ל. תושבי קדימה־צורן, בשנות הארבעים לחייהם, שניהם נשואים ואבות לשלושה. בתמונות המשפחתיות הם חיוניים ומחייכים. כל אחד מהם יצא מהבית כדי לעשות קצת ספורט, לבלות עם חבר, אבל הם כבר לא יחזרו לאישה ולילדים. "הנהג לא השאיר להם שום סיכוי", אמר גיסו של יניב, אורן פארן. הוא סיכם במשפט את התחושה של הרבה רוכבים לגבי היחסים עם הנהגים והרשויות: תחושה של אפס סיכוי. רבים מהם יוצאים בשעות השקטות כדי לרכוב, ומתפללים שישובו הביתה בחתיכה אחת.
שמואל רביב (48) רוכב כבר עשר שנים. בשישי שעבר הוא רכב באותו כביש בו נהרגו תומר ויניב. "זה מקום שנחשב יחסית בטוח", הוא מעיד, "רוכבים שם בבקרים ועושים שם אימונים, זה כביש צדדי. אם בכביש כזה מתרחשת כזאת תאונה — זה באמת לא מותיר לנו הרבה אפשרויות, וכנראה באמת צריך למצוא מקום שתהיה בו הפרדה בין רוכבי אופניים למכוניות. זה בלתי נסבל שאנשים יוצאים לעשות ספורט ולא חוזרים הביתה". רביב פנה גם לשר התחבורה כדי לבחון אפשרויות להקמת מסלולים כאלה. לדבריו, השר בצלאל סמוטריץ' חזר אליו ושיתף אותו בכך שפרויקט הקמת שבילי אופניים בגוש דן, שיזם שר התחבורה היוצא ישראל כץ, נמצא בתהליך, "אך כיוונים נוספים לא נראים כרגע באופק".
לפי נתוני עמותת "אור ירוק", ב־2019 נהרגו עד כה 17 רוכבי אופניים רגילים (לא חשמליים) בתאונות דרכים. מספר הפצועים בעשור האחרון מגיע ל־2,833. חלקם רוכבים מקצועיים שעושים זאת מטעמים ספורטיביים, וחלקם משתמשים באופניים ככלי תחבורה. אבל אלה וגם אלה זועמים על ההפקרות ששולטת בכבישים: מסלולי האופניים מוזנחים ולא רציפים, הנהגים חסרי סבלנות וכבוד, מקללים, מתעסקים בסלולרי או פשוט נוהגים באלימות. הרשויות, טוענים הרוכבים, לא עושות את שלהן לשמירה על ביטחון הרוכבים.
"כל פעם שאני רוכב על הכביש אני חושש שזה עלול לקרות גם לי. יש לי שתי בנות ואני חושב עליהן", אומר ליאור זך־מאור, בעלי קבוצת הרכיבה Zone־3. זך־מאור, 46, מתגורר ביישוב נופית ליד טבעון. "21 שנים אני רוכב כביש. בהתחלה רכבנו על כל כביש בארץ, היו הרבה פחות רכבים ומחלפים והתחושה הייתה הרבה יותר בטוחה. היום יש יותר נהגים ותשומת הלב שלהם פחותה, בעיקר בגלל הטלפונים".
אתה יכול לראות את ההשפעה?
"בטח. כרוכב אופניים קל לי לראות מי בטלפון ומי מרוכז בכביש. אני רואה כל הזמן אנשים סוטים ומזגזגים. רוב האנשים רוב הזמן — בטלפון בזמן הנהיגה. או שהם מדברים והקשב שלהם נמוך, או שהם מסמסים ואפילו גולשים. בהדרגה התחלנו להתאמן בתוך הבית עם פס ריצה לאופניים. ככה שומרים על הבטיחות אבל מאבדים את הכיף שבאדרנלין, הרוח, הטיול והמראות".
זך־מאור שמע על התאונה הקטלנית במהלך רכיבת שטח. "זה עשה לי צמרמורת", הוא מודה, "וגרם לי לחשוב שאנחנו כנראה לא מדינה שמתאים לרכוב בה על אופני כביש. עם הקבוצה שאני מאמן אנחנו משתדלים לצמצם סיכונים עד כמה שאפשר. לצאת לרכוב באזורים בטוחים יחסית, שאנחנו יודעים שיש בהם פחות נהגים. משתדלים לרכוב עם רכב ליווי ובעיקר בשבתות. מובן שגם בשבת בבוקר יש סיכון — בגלל כל מי שחוזר מבילוי וממסיבות".
הכרת מישהו שנפגע? זה גרם לך להרהר בפרישה?
"הכרתי רוכבים שנפגעו ונדרסו למוות על הכביש. אחת מהן הייתה טלי פינק, אם לילדים, בחורה מקסימה שפגע בה נהג משאית באזור קריית־מלאכי. לא חשבתי על פרישה אף פעם, אבל זה בהחלט גרם לי לשנות את הרגלי הרכיבה שלי. גורמי האכיפה לצערי לא מספיק מנסים למנוע תרבות נהיגה שהיא לא לגיטימית. צריך לייצר אזורים סגורים ושבילי אופניים לרכיבה ספורטיבית, ובמועדים מסוימים גם לסגור כבישים כדי שרוכבים יוכלו להתאמן בלי להסתכן".
לפי סקר חדש של "אור ירוק", 19 אחוז מהנשאלים ענו שהיו מוכנים לוותר על נסיעה בכלי רכב ולעבור לאופניים לו הייתה להם תחושת ביטחון. 12 אחוז נוספים הצהירו שהיעדר תשתיות הוא שגורם להם להימנע מרכיבה לעבודה או ללימודים.
"רוכבי האופניים הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד, והתעלמות המדינה מהם מגבירה את הסיכוי שלהם להיפגע בתאונת דרכים", אומר ארז קיטה, מנכ"ל אור ירוק. "אין בישראל מסלולי רכיבה בטוחים לרוכבים, בין אם הם רוכבים לשם הנאה ובין אם הם רוצים להגיע ללימודים או לעבודה באופניים במקום ברכב. חייבים לתת קדימות לרוכבים ולעודד יותר אנשים לעלות על אופניים, ולכן יש לסלול עבורם מסלולי רכיבה בטוחים ולהתאים את התשתית באותם כבישים שיודעים שיש בהם רוכבים רבים".
"קל מאוד ללכת תמיד לענייני תשתית, רוחב שוליים, כבישים מתאימים או התנהלות הרוכבים והקבוצות, אבל הבעיה קיימת בכל מקום בחברה הישראלית", אומר מנגד דרור פקץ', חלוץ הרכיבה המקצוענית בישראל, שדורג במקום ה־53 בעולם ואימן את הנבחרת המקומית. פקץ', כיום פרשן בערוץ הספורט, טוען ששורש הבעיה נעוץ בתרבות הנהיגה וההתנהלות הישראלית בכלל. "צורת ההתבטאות בין אדם לחברו, העצבים, תרבות ה'סמוך', הזלזול וכל שאר החוליים באים לביטוי על הכבישים", הוא אומר. "מספר רוכבי האופניים שנפגעים הוא גדול, אבל עדיין קטן יחסית מתוך מספר ההרוגים השנתי בתאונות.
"נהג שעולה על הכביש צריך להבין את גודל האחריות. אם, חלילה, שני בני אדם היו נהרגים מפיגוע ירי באותו כביש — כולנו היינו זועקים. במצב כזה היינו מאשימים את אויבינו, אבל כאן הפתרון מונח לפתחנו: התשתיות צריכות להיות מדורגות במקום השלישי בסדר העדיפויות, ומעליהן החינוך והתרבות. זה יועיל להפוך אותנו לחברה ולמדינה טובות יותר ככלל, וימזער את מספר התאונות והפגיעות".
עבור הרוכבים הקבועים אלו חדשות ישנות. כבישי הארץ הפכו כבר מזמן לזירת קרב עבורם. מבקבוקי קולה שנזרקים לעברם וצפצופים מבהילים, ועד להתנגשויות מכוונות ותאונות פגע־וברח. הכיף האדיר והאדרנלין המשכר יכולים להתחלף ברגע אחד באימת מוות.
רועי גולדשטיין (26) הוכתר שנתיים רצופות כאלוף ישראל ברכיבת אופניים. לאחרונה הכריז על פרישה מרכיבה מקצועית אחרי 13 שנים. "ההורים שלי קנו לי את האופניים הראשונים", הוא מספר. "התאהבתי ברכיבה, התחלתי להתחרות, ומשם הדרך לנבחרת ישראל הייתה קצרה".
גולדשטיין תולה את האהבה הגדולה לרכיבה בשקט, "במהירות, ב'ביחד' עם החברים, בספורט ובסבל שהופך בדיעבד לחוויה". אבל כמי שבילה את רוב חייו על הכביש גם הוא מצא עצמו בסיטואציות מסכנות חיים. "זה קרה בכביש בצפון, שאני ואחי רוכבים בו מדי יום", משחזר גולדשטיין. "אחד הנהגים החליט שהוא עושה פניית פרסה באמצע הכביש, תוך שהוא חוצה קו הפרדה לבן. נכנסנו בו ישירות ועפנו לתעלה. הוא המשיך לנסוע, ורק נהגת שעברה במקום וראתה את התאונה עזרה לנו לצאת משם. יצאנו בנס, רק עם שפשופים ומכות יבשות. הנהגת עזרה לנו להגיש תלונה במשטרה אבל התיק נסגר מחוסר עניין לציבור מבלי ששאלו אותנו בכלל", הוא אומר. "זה ביזיון של המשטרה שמזניחים ככה תיקים של פגיעה ברוכבים. לגבי זריקה של בקבוקים ופחיות, צעקות וצפצופים — זה שגרתי מכדי לספר. זאת התרבות פה".
אתה מרגיש שזה משפיע על הרצון להמשיך לעשות את זה?
"כן. לא כיף לצאת לרכוב כשהסיכוי שלך לחזור לא גבוה בכלל. אבא של חבר קרוב, גם הוא רוכב, נהרג מפגיעת משאית שנסעה צמוד מדי. אחת מתחרויות הרכיבה הגדולות בארץ היא לזכרו. יש יותר מדי אירועים לזכר רוכבים שנהרגו, לצערי".
גולדשטיין גר ביישוב גילון, סמוך לכרמיאל. "לא פעם משאיות ניסו לעקוף, או נהג שהיה עצבני השליך עלינו פסולת. לפני שנתיים הייתי באימון קבוצה של שישה חבר'ה יחד עם רכב מלווה, באזור רגוע ליד לטרון. נהג אחד עקף אותנו בפראות אחרי הרבה צפצופים בזמן שהיינו במהירות 40־50 קמ"ש. אחרי שעקף הוא החליט שהצפצופים לא הספיקו — ובלם ברגע. ארבעה מאיתנו התרסקו לתוך השמשה האחורית שלו. שני רוכבים הגיעו עם פציעות לבית החולים. אי אפשר להבין את זה, הוא היה עם אשתו והתינוק שלו בדרך לאירוע. לא מובן הרצון של אנשים לפגוע בנו. אנחנו בעיקר רוצים לעשות ספורט ולחזור הביתה בשלום, באופן גורף המטרה שלנו היא להתאמן ולעשות את זה נקי מבלי לקחת סיכונים מיותרים".
מה הרגשת כששמעת על התאונה האחרונה?
"זה כואב. כל פעם מתעורר בך החשש אם אתה באמת רוצה לצאת לאימון הבא. הדברים האלה קורים באופן כמעט יומיומי, אתמול התאונה הייתה מזעזעת וחריגה אבל יש הרבה 'כמעט תאונות', שהן מספיק קרובות ומסוכנות כדי שנזכור אותן. יש הרבה חוסר התחשבות מצד הנהגים".
ומה עם האחריות של הרוכבים?
"קשה לי להגיד שתמיד רוכבי האופניים חפים מפשע. רוכבי אופניים חשמליים שנוסעים באיילון בשעות העומס גם הם נכנסים לסטטיסטיקה של התאונות. אנחנו, הרוכבים המקצועיים, שלא עושים את הדרך כדי לנסוע לעבודה, מחפשים את המקומות והשעות הרגועים כי אנחנו מודעים לסיכונים".
וכשאתה מאחורי ההגה?
"אגיד את האמת: אם אני נוהג ברכב ורואה רוכב אופניים באמצע הכביש - אני אתעצבן, כי רוכבי אופניים צריכים גם לדעת לכבד את הנהגים, להישאר בצד. והנהג צריך לעשות את המקסימום כדי להיזהר ולפחות להוריד את הרגל מהגז, ולא להתעלם לחלוטין מהרוכב".
