אני מברכת את משרד החינוך על החלטתו ליישם את מסקנותיה של ועדת ארז ביטון, ובכללן את היוזמה לחשוף את התלמידים והתלמידות לפעלן של נשים פורצות דרך הנמנות עם יהדות ספרד והמז־ רח. כמי שזכתה להיכלל ברשימת 28 הנשים עלי להקפיד על ריחוק מן ההחלטה, אך חשיבותה מעניקה לי את ההיתר לדבר בשבחה. קשה להאמין שרק בסמוך ליום הולדתה ה־ 70 של ישראל אנחנו משכילים למחוק אפליה בת כמעט שלושה דורות. טוב מאוחר מאשר אף פעם, ואני משוכנעת כי עולמם של בני הנוער שילמדו על הנשים שהעלו תרומה כל כך ייחודית לחברה הישראלית, יהיה עשיר ומגוון יותר. את העושר הזה ספגתי כבר בנערותי כאשר קראתי בתנ"ך את שירת דבורה, ולמדתי כיצד הנהיגה את בני עמה ושפטה את הארץ.
הער - צתי את עוז רוחה של יעל אשת חבר הקיני, שביצעה סיכול ממוקד בסיסרא שר הצבא הכנעני. כשהצטרפתי בגיל 16 ללח"י, גבורתן עמדה לנגד עיני, כמו גם האמהות של האומה העברית שרה ורחל ולאה ורבקה, ולא פחות מהן האם הפרטית שלי, שחינכה אות - נו לאהבת הארץ ללא סייג. במער־ כה לשחרור המולדת מן הכובש הבריטי לא ידענו מי מן הלוחמות היא בת אשכנז ומי בת המזרח. אני בטוחה שכך היה גם בהגנה וגם בפלמ"ח. רק לאחר שקמה לנו מדינה ריבונית, למדנו שיש מי שמייחס משקל לאבחנה הזו במערכת החינוך שלנו. זה לא היה חינוכי ולא מוסרי ול־ צערי גם לא מקרי, אבל כעת אני שמחה שעוול נטול הצדקה מוצא סוף סוף את תיקונו. הצעירים שלנו יהיו מאושרים להתגאות בקסמה של תעודת הזהות הלאומית שלנו, כאשר זו תשקף בפניהם לראשונה את כל הרבדים של הישרא־ ליות. אני כבר מתחילה לקנא בתלמידות ובתלמידים!
הטור נכתב בספטמבר 2016 על נשים מזרחיות שפרצו דרך והפכו למנהיגות
