בקיץ 2016 הייתה אליזבת גילברט קרובה לסיום תחקיר בן ארבע שנים והתחלת כתיבת ספר חדש. עשר שנים קודם הפכה לשם עולמי כש"לאכול, להתפלל, לאהוב" שלה היה לרב־מכר אדיר, שהה 88 שבועות בראש טבלת רבי־המכר של ה"ניו־יורק טיימס" ומאוחר יותר עובד לסרט מצליח בכיכובה של ג'וליה רוברטס. ההצלחה ההיא נתנה לגילברט שלוות נפש כלכלית ואיפשרה לה לקחת את הזמן בכתיבה, אז היא חקרה ארבע שנים את סצנת התיאטרון והבידור נטולת הרסן בניו־יורק של שנות ה־40. אבל רגע לפני שהתיישבה לכתוב, התבשרה כי החברה הטובה ביותר שלה, ראיה (Rayya) אליאס, אובחנה כחולה בסרטן סופני.
"הייתי נשואה באושר, עבדתי על הספר, הכל היה מושלם, או לפחות נראה ככה", מספרת גילברט (50) בראיון. "אמרו שלראיה נותרו שישה חודשים לחיות, והעולם שלי חרב בדרכים שלא ציפיתי להן. פתאום הבנתי שכל הזמן הזה הייתי מאוהבת בה. תוך שבועיים ישבתי עם בעלי ואמרתי לו שאני צריכה להיות עם ראיה".
איך הוא הגיב?
"הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על השיחה ההיא, זה שהוא לא היה מופתע. אף אחד בעולם שלנו לא היה מופתע. כולם אמרו לי, 'חיכינו ששתיכן תראו את מה שהיה ברור לכולנו כל הזמן'".
כתיבת ספר הפכה אז לדבר הכי פחות חשוב עבור גילברט, שנפרדה מבעלה והקדישה את כל זמנה לטיפול באליאס. "היא ניצחה את הציפיות. במקום שישה חודשים היו לנו 18 חודשים יחד. זה היה יפהפה וזה היה נורא. כל הזמן הזה כתבתי את מה שקרה לנו והנחתי שבסופו של דבר היומן יהפוך לספר".
אליאס מתה בתחילת 2018 וגילברט חיפשה דרכים להתמודדות עם האבל. "הספר המקורי שתיכננתי הרגיש עליז מדי בשבילי", היא אומרת, "אבל לא יודעת איך זה קרה, אולי זו ההשראה שסופרים אוהבים לדבר עליה, הגעתי להבנה שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה לחזור לספר הזה. שהדרך שלי להחלים היא בכתיבת ספר שמח על אנרכיה נשית, ובעיקר ספר שיש בו הרבה נשים ולכולן גוף בריא ולא גוסס".
גם בלי להכיר את סיפור הרקע הטרגי, "עיר של בנות" שיוצא בימים אלו בהוצאת כנרת־זמורה, הוא ספר שכמעט בלתי אפשרי לנשים שלא לחבק. הוא מתרחש ב־1940 ועוקב אחרי ויוויאן מוריס בת ה־19, תלמידת מכללה כושלת, שהוריה העשירים שולחים אותה לגור עם דודתה, בעלת תיאטרון ישן, אפל ומופקר במידטאון מנהטן. היא משתלבת במהירות, ויחד עם הנשים האחרות בסצנה יוצאת למסע של מתירנות נשית מוחלטת, שכמובן עולה לה ביוקר. גילברט והבנות בספר פחות או יותר שורפות את מועדון הגברים ונהנות מכל שנייה.
זה כמו הסרט "ג'וקר" לנשים.
"בדיוק!", היא צוחקת, "הלוואי שהייתי חושבת מראש לתאר את זה ככה. אני מקווה שרואים שמאוד נהניתי לכתוב את הספר הזה".
מה הטריגר?
"לא יודעת אם טריגר זו מילה טובה, אבל הספר הזה בא מתהליך ארוך של תסכול כאישה קוראת. אני פשוט עייפה מהצורה שבה נשים מוצגות בספרות. בכל הספרות הקלאסית, אנה קארנינה ומאדאם בובארי והאופרות הגדולות, תמיד הנשים עושות טעויות מיניות והחיים שלהן נהרסים. נמאס לי לקרוא על נשים שזורקות עצמן על פסי הרכבת מרוב בושה על דברים שאף גבר בעולם לא מוטרד מהם שנייה אחרי המעשה".
רק לפני חודש נאלצה חברת קונגרס צעירה, קייטי היל, להתפטר אחרי שבעלה הדליף צילומים שלה עושה סקס עם גברים ונשים.
"כן, וזה בזמן שיש אנס בבית הלבן".
אז המציאות היא שנשים ממשיכות לשלם מחיר על החלטות מיניות.
"בוודאי, אבל זו לא התמונה השלמה. אם זה היה נכון שנשים לא יכולות לשרוד החלטות רעות בענייני סקס, אז לא היו יותר נשים בעולם. אנחנו יכולות לשרוד טעויות שיפוט ויכולות לשרוד את התוצאות. אחרי שעושים הרבה החלטות רעות, החיים הופכים מאוד מעניינים".
כלומר הבעיה היא שאנחנו שומעים רק על נשים שמשלמות מחיר?
"זה קו מאוד עדין שאני מנסה ללכת עליו, ואולי בגלל זה החלטתי לעשות ספר פיקשן ולא לכתוב מאמר. כתבתי את הספר בשיא תנועת 'מי טו' ואני תומכת פנאטית של התנועה, זה היה צריך לקרות מזמן. אבל — בעצם זה לא 'אבל', זה 'גם' — אני לא רוצה שהסיפור היחיד שנספר על נשים הוא סיפור של קורבן, ואפילו לא סיפור על 'הסכמה'. השיחה על 'הסכמה' מציירת עולם שבו נשים יושבות ומחכות פסיבית לגבר שיבוא לבקש משהו, ואז מחליטות אם לתת לו. אבל גם לנשים יש תשוקה, ואישה יכולה להיות גם בצד של הצייד, להיכנס לחדר, לראות מישהו ולהחליט 'אני לוקחת את זה הביתה'. יש נשים מניפולטיביות שמתנהגות נורא כשמדובר בסקס. אם אנחנו רוצים לנהל שיחה מלאה על הכל, אנחנו צריכים לאפשר לזה להיות אמיתי".
עד כמה אמיתי העולם שאת מתארת ב־1940?
"בתחקיר לספר פגשתי אישה בשם נורמה אמיגו, בת 94 ועדיין יפהפייה מדהימה. היא הייתה רקדנית והחיים שלה הופכים את הספר לכמעט תיעודי. היא לא התחתנה, לא היו לה ילדים, היא לקחה גברים הביתה כל הזמן, עשתה חמש הפלות ולא הייתה לה חרטה אחת. אולפן הוליוודי שכר אותה פעם לחודש שתטוס לפלורידה ותהיה נערת ליווי לג'ון וויין, והיא אמרה 'כן, למה לא, גם אעשה סקס עם ג'ון וויין חודש וגם ישלמו לי'. היא הייתה מאושרת. השיחה איתה גרמה לי להבין שאני יכולה לכתוב את הספר. אישה כזו אמנם הייתה נדירה, אבל עדיין כן הייתה קיימת ב־1940, והיא הייתה קיימת ב־1840 והיא קיימת בניו־יורק היום. התרבות פשוט לא יודעת מה לעשות עם אישה כזו".
לפני שהפכה לסופרת, הייתה גילברט עיתונאית שכתבה כמה מהכתבות המוצלחות ביותר שפירסם המגזין GQ בסוף שנות ה־90. באחת מהן תיארה שבוע שבו הסתובבה בניו־יורק מחופשת לגבר. "היום זה היה סיפור מעליב וטוויטר היה מבטל אותי, ודי בצדק", היא אומרת, "אבל אז לא הייתה שום מודעות לעולם הטרנסג'נדרי. אף פעם לא נתפסתי, כולל לא כשהלכתי לשירותי גברים או כשנכנסתי להתעניין בהתגייסות למארינס".
נהנית מההתנסות הזאת?
"חשבתי שאיהנה, אבל שנאתי כל רגע. כאישה, אני מאוד בטוחה, אני גבוהה והולכת בעולם עם הרבה ביטחון. אבל כגבר הייתי נמוכה ונראיתי כמו תלמיד קולג'. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי חלשה, כי הבנתי עד כמה גברים עסוקים כל הזמן בלמדוד זה את זה. גם לא יכולתי לדבר איתם בדרך שבה אני תמיד מדברת, כי אז הייתי נראית נשית. ספרתי את הדקות עד שחזרתי להיות אישה. במבט לאחור, לא ייאמן שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין שאני אוהבת נשים לא רק כחברות טובות".
מה שלומך עכשיו, שנתיים אחרי האובדן?
"אחרי אובדן כזה השאלה היא לא מה שלומך אלא מי תהיי עכשיו. אין תשובה לשאלה 'למה זה קרה'. את שואלת את עצמך 'למה ראיה הייתה צריכה למות, אבל טראמפ בבית הלבן', ואין תשובה. השאלה השנייה היא 'איך אשרוד את זה', ואיכשהו את מצליחה לשרוד. אני לא יכולה להיות האדם שהייתי קודם, אבל אני יכולה להיות משהו אחר".
