שיר ניצחון

הציפייה מכותבים פלסטינים היא שנעסוק בכיבוש, בדיכוי, בכל מה שהפלסטיני חווה כפי שזה משתקף בחדשות. מצפים שאני אהיה מגויסת. אבל אני חורגת מהמקום הזה", אומרת שיח'ה חליווה. "הסיפורים שלי הם לא רק פלסטיניים, הם אוניברסליים. וגם שילמתי על זה מחיר. לא היו לי הרבה קוראים בעולם הערבי, לא הייתי כותבת מקובלת במובן העממי, כזאת שמוזמנת לאירועים, שזוכה בפרסים".

המצב הזה שמתארת חליווה, סופרת ומשוררת פלסטינית מיפו, היה נכון עד החודש שעבר. אבל אז היא זכתה בפרס 'אלמולתקא', אחד הפרסים הספרותיים החשובים והיוקרתיים בעולם הערבי, שמוקדש לקובצי סיפורים קצרים. יותר מ־200 סופרים מכל מדינות ערב התמודדו על הפרס - תוניסיה, מצרים, מרוקו, עיראק, לבנון, ירדן - בהם גם שמות מוכרים הרבה יותר ממנה בעולם הערבי. זו לא רק הפעם הראשונה שסופרת פלסטינית זוכה בפרס בסדר גודל כזה ("בעולם הערבי לא לגמרי יודעים איך לאכול אותנו"), אלא שחליווה גם מסרבת ליישר קו עם הסביבה הספרותית שלה וכותבת באופן ישיר שלא מקובל במיינסטרים הערבי, בטח לא אצל סופרות נשים.

את הפרס קיבלה בכווית, יחד עם צ'ק על סך 20 אלף דולר וסיוע במימון תרגום לאנגלית של הספר - 'ההזמנה C345', קובץ הסיפורים הרביעי של חליווה בערבית, שצפוי לצאת בהמשך השנה גם בעברית (הוצאת אפיק, בתרגום אילנה המרמן ורים ע'נאיים). עד היום התפרסמו אצלנו סיפורים ושירים שלה בכתב העת 'גרנטה' ובקובץ 'בלשון כרותה', שמוקדש לפרוזה פלסטינית, ועכשיו היא עובדת גם על תרגום ספר שירים ראשון לעברית יחד עם המשוררת רחל פרץ. גם בו, כמו בסיפורים של חליווה, אפשר למצוא לא רק את הנכבה אלא גם את ג'ורג' מייקל ותחתוני נשים.

"אנשים אומרים לי, 'אנחנו לא רואים את פלסטין בעמוד הפייסבוק שלך', ואני מיד עונה, 'אם אתם לא רואים את פלסטין בכתיבה שלי אז זו באמת בעיה'. הפלסטיני, חוץ מזה שהוא תחת כיבוש, חי גם את כל הבעיות של כל חברה אחרת - רצח נשים, אלימות, יחסים, עוני, גוף, הרבה דברים שהם לא בהכרח תוצר של כיבוש. אם מתמקדים רק בזה, מפספסים את מה שקורה בתוך החברה, בתוך האדם, ולמעשה עושים עוול לאנושיות שלנו".

כלומר, דווקא ההתעקשות על נקודת המבט של הקורבן, של מי שנמצא תחת דיכוי, עושה דבר הפוך ממה שהיא אמורה לעשות?

"בדיוק. אני לא יכולה לסבול כתיבה חלשה, גם כשאני מדברת על חולשה. אני לא יכולה לסבול כתיבה שברירית, גם כשאני מדברת על שבריריות. אני לא רוצה להתבכיין. אני רוצה להביא לעולם טקסט חזק גם כשהוא מדבר על דיכוי ועל כאב. כי כשאתה מתבכיין העולם יחבק אותך לחודש־חודשיים, ואחר כך זהו. זה מה שקורה היום עם הפליטים באירופה - יש מין טרנד כזה שמקבלים אותם ואת הספרות שלהם, ונו, אחר כך מה? העולם לא מחבק אנשים חלשים. העולם מחבק אנשים שהוא רואה בהם שווי ערך".

את מעודכנת במה שקורה היום בספרות הערבית?

"כן, אבל אני חייבת להודות שאני קוראת היום יותר ספרות מתורגמת לערבית. ספרות יפנית, למשל, מדברת אליי מאוד. אני אוהבת ספרות בוטה, שסוטרת לך, שמכאיבה לך. ספרות עדינה מעצבנת אותי. אני לא רוצה להישמע שיפוטית מדי, אבל לצערי הרבה מהספרות הערבית היא כזאת. במיוחד ספרות של נשים. מין כתיבה זהירה, רכה, מתייפייפת. ספרות שרוצה למצוא חן. שלא באה לעמוד מול הסופרים הגברים. הכתיבה הנשית הזאת היא ראי למה שהגבר מצפה מהאישה הערבייה - להיות כנועה, להיות נחמדה, להיות במעמד פחות ממנו. אני לא מתכוונת להיות נחמדה. זה לא האופי שלי".

שיח'ה חוסיין חליווה נולדה לפני 51 שנים בכפר בדואי לא מוכר באזור חיפה, שנהרס לפני כמעט 30 שנה. את הצריף שבו גדלה היא חלקה עם אחִיה ושני הוריה, שהתגרשו כשהייתה בת 12. נערה "לוחמנית", כמו שהיא קוראת לזה, מה שלא התקבל בתשואות בסביבה השמרנית שבה גדלה. "אחרי שאבא שלי עזב את הבית, כל הדודים והגברים במשפחה היו בתפקיד אבא והיו צריכים להחליט בשבילי לגבי כל דבר. היום זה מצחיק אותי - הייתה יושבת חבורה של גברים כדי להחליט אם אלך או לא אלך לאיזו מסיבת יומולדת. לזכותה של אמא שלי ייאמר שבהרבה מקרים היא הייתה מתעקשת ואומרת, 'אני מחליטה לגבי הבת שלי'. אבל זה היה משהו מאוד נורמלי, שהגברים מחליטים ולא הנשים".

באחד השירים שלך אמא שלך אומרת, "צריך לכרות את הכנפיים שצומחות לילדה". הדעתנות הזאת שאת מתארת הובילה לעימותים עם המשפחה?

"בהחלט. הייתי מאוד שונה מבחינת ההתנהגות והלבוש. בתקופה שמייקל ג'קסון היה פופולרי, אני הייתי עם מלא עגילים באוזניים ושיער פרוע ומשוגע, ותמיד קיבלתי על זה תגובות ולפעמים גם מכות. בני המשפחה היו אומרים לי שאני מביישת אותם עם איך שאני מתנהגת ואיך שאני מתלבשת. אבל הייתי עקשנית מאוד, וגם כשקיבלתי מכות המשכתי לעשות מה שבראש שלי".

הנחישות הזאת אמנם סיבכה את חליווה בלא מעט צרות, אבל גם הפכה אותה לילדה היחידה בכפר שהמשיכה בלימודים מעבר לכיתה ו'. היא התחילה ללמוד בבית ספר נוצרי בחיפה ("חלמתי להיות נזירה, ואני בכלל מוסלמית!" היא צוחקת), אבל גם שם נחשבה לעוף מוזר. "כשהייתי ילדה סבתא שלי הייתה מוכרת חלב עיזים ולבּנה בחיפה, והייתי מלווה אותה לשם. תמיד המקום הזה קסם לי, הייתי מסתובבת שם בתחושת קנאה, כי איפה הכפר שלי ואיפה חיפה. כשהתחלתי ללמוד בחיפה הייתי יוצאת מהכפר ומחכה לאוטובוס בגשם עם שקיות ניילון על הנעליים כדי שאגיע לבית הספר עם נעליים נקיות. הייתי מוקפת שם בילדים מבתים עם כסף, וכל בוקר הייתי צריכה להילחם מחדש על הזכות להיות חלק - מבית הספר הזה, מהעיר הזאת, מהעולם הזה שאף פעם לא קיבל אותי אליו".

לא קיבל אותך כי באת מכפר בדואי?

"כן, ילדה מהכפר. ומה זה השם הזה, שיח'ה? אז זה בדואית, אז בורות, אז פרימיטיביוּת. וכל הזמן הייתי בהתגוננות, גם מול החברה הערבית. והצורך הזה להוכיח כל הזמן - תקבלו אותי בבקשה, אני באמת מספיק טובה, ולשלם מחירים נפשיים ומחירים גופניים. בסיפור הראשון שכתבתי יש שורה שאומרת 'חיפה גזלה את צמתי' - החלטתי יום אחד שאני גוזרת את הצמה הארוכה שלי, וככה אולי אני אהיה אחת מהבנות של חיפה. כמובן שזה לא עזר".

ובכל זאת היא סיימה את הלימודים בהצטיינות, ובגיל 18 החליטה לעזוב את הכפר, להתחתן ולעבור ליפו. "הייתי חייבת לברוח משם כמה שיותר מהר, ולא משנה איך. ידעתי שאם אני נשארת בכפר אני אמות נפשית, רוחנית. והעזיבה שלי הייתה מאוד דרמטית, עם המון כעס, אפילו שנאה. אמרתי לעצמי שאני לא חוזרת יותר, ובאמת לא חזרתי. שלוש שנים אחרי שעזבתי הכפר נהרס, ואפילו לא נפרדתי מהמקום. זה כמו שקברו את המת ואני לא נכחתי בלוויה, וגם לא בכיתי או התאבלתי כמו שצריך. זה אבל שנמשך עד היום".

תמיד ידעת שתעזבי?

"תמיד הרגשתי שאני לא מתאימה למקום. הייתי חולמת שאני בורחת לאירופה, שאולי מישהו שם יתאהב בי וייקח אותי. תמיד הפנטזיה הייתה קשורה לגבר, והיום זה מכעיס אותי. אני אמנם נשואה, אבל כאישה עצמאית הרחקתי מהמרחב שלי את הרעיון של גברים שאני 'צריכה'. אני לא צריכה אף אחד כדי להגשים חלומות. לאוסף הסיפורים הראשון שלי קראתי 'גבירות האפילה', כי אני חושבת שנשים שחיות באפילה הן חזקות יותר. אני עצמי חייתי בחשיכה - בחשיכה של הכפר, בחשיכה של יפו, חשיכה של אישה שצריכה ללמוד ולנהל קריירה מול שתי חברות שלא כל כך מקבלות אותה. את מנהלת מלחמה גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית".

את לא מתעייפת לפעמים מלכתוב על המלחמות האלה, מלהיות בעמדה הזאת של אישה, של בדואית, של פלסטינית?

"גם הניסיון לברוח מהזהויות האלה הוא מעייף כשלעצמו. אז בשלב מסוים אני מפסיקה לברוח. כן אני אישה, כן אני בדואית, כן אני פלסטינית, ובתוך כל זה אני יכולה לכתוב על כל דבר בעולם. כשהייתי תינוקת הייתי כל הזמן נופלת ונפצעת במדרגות, והיה מנהג כזה לקשור רגל אחת של התינוק במין צעיף ארוך לארון או למיטה, ואז יש לו מרחב לנוע אבל הוא לא יכול להזיק לעצמו. אז אני קצת מרגישה ככה עכשיו: יש לי את המרחב הזה לנוע ולשחות, אבל הרגל שלי עדיין קשורה למקום של הזהות. זה מגביל, אבל זה גם ממשיך להגן עליי. כי זה מזכיר לי שיש בית ומשפחה לחזור אליהם", היא משתנקת ועוצרת.

"תמיד כשאני מדברת על זה אני מתחילה לבכות. אני חושבת שאני עדיין סוחבת איתי רגשות אשם על זה שהתכחשתי, שניסיתי לברוח מהזהות הבדואית שלי, שלא אהבתי מספיק, שלא ביקשתי סליחה. ובתוך זה איבדתי המון דברים, שהיו יכולים לעזור לי גם ככותבת. זאת בגידה שאני מנסה לכפר עליה".

בגידה במקום שממנו באת?

"כן. זה מחיר שאני משלמת עד היום. יש חור בפנים שתמיד יהיה שם".

היום היא גרה ביפו, אם לארבעה בשנות ה־20 וה־30 לחייהם ("אל תשכח שהייתי אמא כבר בגיל 19"). אחרי שסיימה תואר שני בספרות ערבית ועברית באוניברסיטת תל־אביב ("הרגשתי שהאקדמיה תציל אותי, והתעקשתי להמשיך ללמוד למרות התנגדות המשפחה של בעלי") החלה לעבוד כמורה בתיכון, והיום היא עובדת במכון הדמוקרטי לחינוך וחברה בליווי ארגוני ופדגוגי לבתי ספר, מעבירה השתלמויות למורים בנושא אסטרטגיות בהוראת ערבית, ובקרוב תתחיל להרצות באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע על פמיניזם ביצירה הערבית הנשית.

למרות הזכייה בפרס, הכתיבה היא עדיין עיסוק צדדי מבחינתה. "אני לא בטוחה שאני מסוגלת לשבת ולכתוב במשרה מלאה. אני צריכה את הרעש מסביב, את הנסיעות היומיות לירושלים, את הלחץ של עבודה ומיילים ו־ווטסאפ. אני חושבת אולי לנסות איזו מלגת כתיבה באירופה, לראות אם זה מתאים לי".

לפני כמה שנים דחית את מלגת 'בוסתן' של הספרייה הלאומית, שהייתה מאפשרת לך בדיוק את זה.

"נכון, אבל אני עדיין עומדת מאחורי העמדה שלי. אני לא שופטת אף אחד שמקבל את המלגה הזאת, אבל מתחת לספרייה הלאומית יושב ארכיון פלסטיני גנוז, שאני מניחה שיש בו הרבה כאב, והם לא מוכנים לשחרר אותו. זה אוצר שיש שם, היסטוריה של אנשים, מסמכים שנגנבו מבתים שנכבשו - אז איזו הרגשה תהיה לי, כמי שכותבת בין היתר על הכאב הפלסטיני, אם אשב מעל כל זה?

"ההחלטה הזאת הכעיסה אנשים, היו כאלה שהפסיקו לדבר איתי. בכלל, להרבה ישראלים קשה לעכל אותי. כתבתי פעם שיר על בדואים שמתגייסים לצבא. כשהייתי ילדה סיפרו לי שבזכות החייל הבדואי הראשון שנהרג, הכפר קיבל סוף־סוף מים. עד אז היינו בלי חשמל ובלי מים. ואני גדלתי בתוך המחשבה הזאת של איזה מים אנחנו שותים - בטעם של מוות. ופעם שאלתי את השכנה מאלרואי, שהיה כפר יהודי כורדי סמוך, כמה חיילים הם שילמו עבור החשמל, והיא הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת. אז בסוף השיר אני כותבת, 'טוב כפר מת בחשיכה על בדואי שמוכר את נשמתו ל'יהי זכרו ברוך''. אתה יכול לדמיין איזה הדים השיר הזה עורר, גם אצל יהודים וגם אצל ערבים".

את רואה בתרגום השירים והסיפורים שלך לעברית "גשר תרבותי"?

"אני לא מתיימרת להיות גשר. אני גם לא כל כך אוהבת את המילה גשר, כי דורכים עליו. מה שאני רוצה לעשות בעזרת הספרות זה שהקורא העברי יתנער מההתנשאות שלו. ההתנשאות כלפי כל מה שהוא ערבי או פלסטיני. אחרי המעמד שקיבלתי עכשיו, גם בעולם הערבי וגם פה, אני מאוד נזהרת מהמקום הזה של סופרת פלסטינית ש'מייצגת אותנו'. אני לא צריכה לרצות את כולם, ואני גם לא רוצה. לא אוותר על הזהות שלי כאישה בדואית פלסטינית בשביל גישור תרבותי. לא מזמן מישהי אמרה לי שזה פוגע בה שאני אומרת שאני פלסטינית, 'הרי את חיה בארץ, יש לך דרכון ישראלי, יש לך ככה וככה'. אני לא צריכה להתנצל על הזהות שלי בפני אף אחד. אם אני אביא לקורא העברי את השירים והסיפורים שלי כתובים בשפה שלו, וזה כן ישנה לו משהו בתפיסה - טוב מאוד. אבל אני חושבת שזה גם התפקיד של הישראלים להתאמץ כדי להכיר אותנו, והם לא עושים את זה מספיק. אני עושה את המאמץ הזה כל יום".

כשאני שואל אותה אם קיבלה טלפון משרת התרבות שתברך אותה על הזכייה, חליווה פורצת בצחוק. "אוי ואבוי, זה חלום בלהות. לא הייתי רוצה את זה. תחשוב מה יקרה אם היא תקרא שיר שלי על הנכבה, יא וולי".

ובכל זאת, על כל ציון לשבח שמקבל ישראלי־יהודי באיזה פסטיבל קיקיוני במזרח אירופה, מתפרסמות מיד ברכות מכל עבר. ואת זכית בפרס כל כך חשוב ויש אפס התייחסות מצד הממסד.

"גם מעט ההתעניינות שיש מצד התקשורת מפתיעה אותי. אני לא מצפה לכלום. כל המקום שלי מול הממסד הישראלי זו סוגיה מסובכת. כי מצד אחד אני רוצה להיות חלק, אני מרגישה מודרת, שלא סופרים אותי, שהממסד לא מתעניין - ומצד שני אני גם לא רוצה שיתעניין. אתה מזכיר את מירי רגב ואני מיד אומרת אוי ואבוי. זה חלק מהמורכבות של הפלסטינים פה בארץ. ועם זה, גם בעולם הערבי לא ממש סופרים אותנו. אנחנו לא פה ולא שם". •