7 בבוקר, יום שלישי השבוע. בזמן שאלפים מתושבי מישור החוף הצפוני עשו דרכם לתל־אביב, נמלטים מאימת הגזים הרעילים שהחלו להשתחרר לאוויר מאסדת לווייתן כחלק מתהליך הנישוב, עשיתי את דרכי בכיוון ההפוך. המטרה: לפגוש את התושבים האמיצים, או האדישים, שהחליטו להישאר ביישוביהם בזמן הנישוב.
יום קודם לכן החלטתי לברר עם חבר שעובד בנובל אנרג'י, ככה בין חברים, אולי בכל זאת כדאי לי להישאר בבית ולדווח שאני חולה. נכון שזה לא צ'רנוביל, בסך הכל הליך של כמה שעות שבו אסדת לווייתן תשחרר לאוויר גזים רעילים במרחק של כ־10 ק"מ מהחוף, אבל עדיף להיות זהיר. בטח כשמדובר בגזים שלא רואים ולא מריחים. "אין לך מה לדאוג", הוא אמר. "כשאתה ממלא דלק אתה נחשף ליותר בנזן ממה שיהיה באוויר בכל השעות האלו שהנישוב קורה. ובכל מקרה, רמת הזיהום בתל־אביב הרבה יותר גבוהה ומסוכנת".
נרגעתי. זה החזיק שעה. בזמן הזה הספקתי לדבר עם שלומית ולנסי ממושב דור, פעילה בעמותת "שומרי הבית", ארגון שפועל למען התנהלות נאותה מצד תאגידים, ארגונים ורשויות הממשלה כלפי האזרחים והתושבים בנושאי איכות הסביבה. איכשהו, היא הצליחה להלחיץ אותי מחדש. "ההיתר מאפשר לאסדה לפלוט 20 טונות של תרכובות אורגניות רעילות ומסרטנות במשך שנה. בתקופת ההרצה, מאשרים להם לפלוט 50 טון – כמות של שנתיים וחצי הפעלה. זה כמו שמשטרת ישראל תקבע שאסור לנסוע מעל 100 קמ"ש אבל בזמן חירום אפשר לנסוע 500 קמ"ש ולדרוס אנשים. והכי נורא שנותנים לחתול של נובל לשמור על השמנת. לא משרד הגנת הסביבה בודק, אלא נובל תעדכן את המשרד כמה הם פלטו, וזה כבר לא ייאמן. אולי שהאזרחים ידווחו אם הם עברו עבירות תנועה, ולא המשטרה תאכוף? זה מצב אבסורדי". מאוד לא מרגיע.
ולנסי הסבירה גם שכל החישובים שאומרים שהכל בסדר הם מוטים, כי הבדיקה לא נעשתה כמו שצריך, והקבלן שהכין את הדוח קיבל תשלום מנובל, וגם שאת הדוח עשו על בנזן, שהוא רק אחד מהמזהמים הרבים ומשקלו פחות מאחוז מהחומר שייפלט מהאסדה. "נובל זו חברה אינטרסנטית שרואה רק את שורת הרווח והיא לא תשלם לקבלן שיוציא אותה לא בסדר, והמשרד לתדהמתנו הסתפק בזה. אנחנו פנינו לשני מדענים – פרופ' אורי דיין מהאוניברסיטה העברית ופרופ' דוד ברודאי מהטכניון – והם הגיעו למסקנה שיש בדוח של נובל עיוותים והקלות בלתי נסבלות שהובילו לתוצאות מאוד אופטימיות. גם בכל פעם שיש נתונים גבוהים שלא נוח להם להתמודד איתם – הם נמחקים ואז ממציאים תירוצים. דה פקטו, אין נתונים חורגים, ואז משרד הגנת הסביבה אומר: אין עלייה של מזהמים, אבל לנו יש צילומים של כל החריגות".
אחת הטענות המלחיצות הייתה שהם ירדו לחוף עם מצלמה תרמית, שמזהה גז רעיל, והיא קלטה גזים שנפלטים מהאסדה. "ענן הגזים מגיע לנחשולים", היא אומרת.
שאלתי אותה מה היא מתכוונת לעשות היום. "איך שראיתי את המספרים החלטתי שאין מצב שהילדים ינשמו את הרעל הזה, אני לא מהמרת על הבריאות שלהם. אדאג לא להיות כאן, ויחד איתי עוד עשרות אלפים. ממליצה גם לך".
אז למי להאמין? החלטתי לעשות גם וגם – לצאת על הבוקר כדי לראות מה קורה ביישובים, ולהימלט בחזרה לפני 13:00, עד אז אמור לצאת רק החנקן, ורק אחריו צפויים הגזים הרעילים באמת להשתחרר לאוויר. ליתר ביטחון הורדתי את האפליקציה של המשרד להגנת הסביבה, שהבטיחה להציג בזמן אמת מה מצב הזיהום.
זכרון יעקב הפרלמנט מתכנס
מרוב לחץ, ב־8 בבוקר כבר הייתי בזכרון יעקב. רק אני והציפורים. רחוב המייסדים היה שומם. הכבישים היו ריקים וכמעט לא נראו אנשים ברחובות. וזה בבוקר שבו התלמידים חזרו מחופשת חנוכה לבתי הספר.
אחרי שעת נסיעה על האופנוע בקור של הבוקר הייתי מוכן לתת הכל תמורת כוס קפה, והחלטתי להמתין בפתח בית הקפה גוטשה, בקצה המדרחוב השומם, בתקווה שהבעלים הם מהאמיצים שנשארו. אחרי כרבע שעה הגיעה שירה ויצמן, בעלת המקום, שהייתה המומה מהעובדה שהייתה לה חניה. "אם מצאתי פה חניה בבוקר – כנראה שלא נשארו בזכרון הרבה אנשים. כל העובדים בעסקים פה לא הגיעו לעבוד. אלה השעות של בתי הספר והכל פה פקוק בבוקר. 20 דקות עומדים פה בדרך כלל ברחוב בפקק, שעכשיו לוקח חצי דקה".
אז למה החלטת להישאר?
"הפרלמנטים שפה אצלי בקפה, כאלה שיושבים אצלי כל יום, אמרו שזה שטויות ואפשר להישאר. לא מאמינה שירעילו פה אנשים. אולי אני תמימה. אני גם לא מבינה מה הטעם לברוח לתל־אביב – שם הזיהום הוא יומיומי. זה לא שהם עזבו לשווייץ".
בפתח מופיע מאיר וענונו, סגן ראש המועצה, שבא לקחת כוס קפה בדרך לישיבת ועדה, שאף אחד לא יודע אם תתכנס. "כולם אמורים לעבוד, אבל זה נראה כמו עיירת רפאים. נראה שכל מי שיש לו ילדים עזב את היישוב. תלמידים בודדים נשארו".
אתה לא מפחד?
"אני צריך לשמש דוגמה. אני נציג ציבור. הם גם הוציאו מכתבים שאין סכנה, אז אני מאמין שיש אחריות לתושבים. מצד שני אנחנו לא ממש סומכים על אף אחד, כי כנראה שהכסף יותר חשוב מהאנשים".
ב־8:30 הגיעו לגוטשה איציק אלבז, דב לייטנר ויוסי אפשטיין, הלקוחות הקבועים, כמו בכל יום, ושירה התחילה להכין את הקפה. "נולדנו פה ונמות פה. אנחנו לא מאמינים לאף אחד, לא לאלה ולא לאלה. אם לא נבוא לקפה - לא נתחיל את היום. זה לא שאנחנו אמיצים, זה שאפילו את הצעד הקטן הזה כדי לצאת מפה כבר אין לנו כוח לעשות", אומר לייטנר.
את יוסי אפשטיין, בן 83, מוותיקי זכרון, אף אחד לא יפחיד. "נולדתי בבית שאמות בו. אבא שלי בנה אותו ב־1927. אני מפה לא זז. מי שצריך לדאוג זה הילדים והנכדים".
המדד האמיתי למצב הוא בתי הספר, אז נסעתי לבית ספר החיטה, לא רחוק משם. המקום שומם. המורים נשארו לבד. כ־20 תלמידים הופיעו, ורובם, כשהבינו שהחברים שלהם נטשו, מיהרו להתקשר להורים בדרישה לחזור הביתה.
"מסכן, מה הוא יישאר לבד בבית ספר? הוא התקשר שהוא לבד בכיתה אז באתי לקחת אותו", אמרה לי אחת האמהות. "האמת שהגז לא הדאיג אותי. הבנתי שזה יהיה במינון שלא יפגע בנו, אז נשארנו. אני אטומה לחדשות ומעדיפה להתעסק בטוב ולא ברע. זה אולי לא בסדר, אבל יש מי שעושה את המלחמה בשבילי".
אני נכנס לאפליקציה של המשרד להגנת הסביבה – הכל ירוק, הזיהום נמוך בינתיים ואפשר להמשיך לנשום.
נחשולים עיירה במערב הפרוע
אני יורד מזכרון לכיוון נחשולים. כאן רואים מהחוף את אסדת הגז כמו פרונקל שאי אפשר להיפטר ממנו.
הקיבוץ נטוש. משה בראייר, בעל הכלבו, הגיע מאור עקיבא כי "צריך לקבל את הסחורה מהספקים ולתת שירות למי שצריך". אבל הוא כבר מתחיל לחשוב שעשה טעות. "אין עם מי לדבר חוץ ממני ומעוד אחד־שניים. זה כמו המערב הפרוע שאתה נכנס לעיירה, ויש שני כיסאות מתנדנדים לפני הפאב והרוח שורקת. כל השכירים הגיעו לעבוד וכל הקיבוצניקים ברחו. יש פה ארבעה גני ילדים ואף אחד מהם לא עובד. מ־6 בבוקר יצאו הסעות עם תושבים החוצה מהקיבוץ. הבנתי שבצהריים הרעלנים יגיעו, אז אולי אעבוד כמה שעות ואם אראה שזה ימשיך להיות שומם ואנשים לא מגיעים, אשים פתק 'סגור' ואסע. אבל לאן? גם לאור עקיבא זה אמור להגיע. אלה אומרים שחור ואלה לבן, לא יודע למי להאמין".
מי שכן נשארה היא יו"ר הקיבוץ, יעל מנור. אני תופס אותה בדרך למשרד על אופניים שלושה גלגלים כמו קיבוצניקית אמיתית. "הרוב התפנו אבל אני נשארתי לנהל את הקיבוץ. בשש ורבע בבוקר הייתי על חוף הים. אני לא מזלזלת בחומרים כאלה או אחרים, אבל אני גם לא חושבת שמדינת ישראל נוהגת ביושר. אני מבינה את האנשים שעזבו, אבל אני פה כדי לשדר עסקים כרגיל ועבור מי שצריך עזרה". גם היא חוזרת על הטענה שמשמיעים כולם: "אנחנו לא יודעים למי להאמין, איפה האמת נמצאת. קיים חוסר אמון מוחלט בכל המערכות. כל השיקול של מדינת ישראל לשים סדרת אסדות לאורך החופים ולהתחיל בחוף הכי יפה במדינה, זה מה שאי אפשר להבין. מה השיקול פה בעצם? כנראה שרק כסף".
מנור הפנתה אותי לאחת מתחנות הניטור של איגוד ערים שרון כרמל לשמירת איכות הסביבה, שמוקמה בקיבוץ. "זה ליד בית העלמין", היא אמרה בחיוך. הגעתי עד פה – החלטתי לקחת את הסיכון. בכל זאת, לא בכל יום אתה פוגש תחנת ניטור בשעתה היפה. שביל עפר ריק ומלא בורות מוביל אל גבעה קטנה שעליה היא נמצאת. קצת אחרי השלט של המִדגה יש שלט "אין כניסה" מצויר ביד שמזהיר כי מדובר בשטח פרטי והכניסה אסורה בהחלט. זה לא עצר אותי. המשימה מעל לכל.
טיפסתי על הגבעה כשאני מדמיין פקחים של המשרד להגנת הסביבה עם מכשירים מוזרים מתרוצצים סביב התחנה, בוחנים בדאגה סימנים וצפצופי אזהרה.
זה רק הגביר את האכזבה כשגילית שתחנת הניטור הייתה שוממה. כלב ושני שומרים דוברי ערבית קיבלו את פניי ולא הבינו מה אני רוצה. התחנה בנחשולים כנראה פחות פוטוגנית מתחנות הניטור האחרות, שהתקשטו וקיבלו בחגיגיות את שני שרי הממשלה הרלוונטיים ופמליה של פקחים ועיתונאים. הכלב נראה עייף, אולי הגזים השפיעו עליו. אחד השומרים עישן סיגריה ולא הפסיק להשתעל. השערה שלי: זה לא מהגזים.
עוד מבט על האפליקציה: הכל ירוק. או שמישהו פה ממש משחק עם הנתונים, או שהכניסו את התושבים להיסטריה מוגזמת. אני מחליט לבדוק מה קורה בעין איילה, כמה קילומטרים מכאן.
עין איילה "לקחו לנו את הצימר"
בכניסה למושב הקטן נראה שזה רק אני ועוד כמה תאילנדים. להם אין פריבילגיה לפחד. הם צריכים להתפרנס. סיבוב קצר לחפש אנשים. אני פוגש את יעקב ואסתר דב, בני 70, יושבים בחצר הבית. יעקב הגיע למושב כשהיה בן 6, והיה חקלאי כמעט כל חייו. אותם הגז לא מעניין. הם בכלל על סיפור אחר. אחרי 24 שנה מישהו החליט שהצימרים שהם בנו במשק לא חוקיים, ועכשיו אין להם ממה להתפרנס. אני מקשיב אבל מנסה לשאול על הגז. הם מהנהנים וחוזרים לדבר על הצימרים. אני הולך עם יעקב לראות אותם. הוא התעקש. מאחורי הבית הם עומדים מוזנחים, נטושים ועצובים. רואים שעברו עליהם ימים יפים יותר. "קשה להתפרנס בארץ הזו", הוא אומר. אני מסכים בצער אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.
אני מנסה אבל אי אפשר להיכנס לאפליקציה של המשרד להגנת הסביבה. בראש כבר מתחילות לרוץ תיאוריות קונספירציה. אולי הזיהום עלה כל כך שבמשרד החליטו למנוע את הגישה לנתונים? זה נשמע מופרך, אבל אחרי כל ההפחדות אני מחליט לא לקחת סיכון ולנסוע דרומה. ממילא אין פה אף אחד.
השעה 12:30, ולמרות הלחץ חומוס בפורידיס נשמע כמו דבר נכון לעשות. בכפר הערבי לא ממש יודעים על מה אני מדבר כשאני שואל אותם על הנישוב. הם אפילו לא מכירים את המילה הזו, שנכנסה בסערה ללקסיקון שלנו בחודשים האחרונים.
כשאני מספר לאשרף מראנה במסעדת אבו עלי מה קורה, הוא לא נשמע מופתע: "זה לא טוב אבל איך נעמוד מול כל הטייקונים והממשלה. יש להם את הכוח והם הורסים את הסביבה ומה אנחנו כבר יכולים לעשות?".
עוד ניסיון לבדוק את האפליקציה. עדיין תקוע. זה מתחיל להדאיג.
החמ"ל בחדרה "אנחנו רגועים"
אני מחליט לעבור בדרך הביתה בחמ"ל שהקים המשרד להגנת הסביבה בחדרה. לשם מגיעים כל התוצאות מ־8 תחנות הניטור ומהנציג שנמצא על האסדה. ד"ר לבנה קורדובה־ביז'ונר וד"ר אילן לוי יושבים על המחשבים הניידים עם המספרים, ומוציאים כל כמה שעות עדכון לתקשורת ולתושבים. מתברר שהלחץ היה כנראה מוגזם. "אנחנו רואים שכל הריכוזים השעתיים נמוכים מאוד ובמסגרת התקן", מסבירה קורדובה־ביז'ונר. היא מספרת שההשפעה הפסיכולוגית על התושבים הייתה כל כך גדולה שהגיעו תלונות על צריבות וכל מיני תופעות גם כשלא נצפו ריכוזים מזהמים באוויר. "זה יותר התקפי חרדה ופסיכולוגיה, אבל בכל מקרה כזה אנחנו שולחים נציג ונותנים מענה לכל מי שפונה. ולגבי האפליקציה – פשוט כולם ניסו להיכנס בבת־אחת והיא קרסה. גם בזה טיפלנו".
היא מנסה לענות על הטענות של שלומית ולנסי משומרי הבית, ומתקשה להבין את חוסר האמון. "אנחנו מפרסמים את כל הנתונים בזמן אמת והכל שקוף. זה לא נעשה במדינות אחרות. יש גורמים שמתסיסים את השטח, אבל זה מיותר".
על שני המומחים שגייסו שומרי הבית היא אומרת שלדעתה הם מתבססים על מידע שלא רלוונטי ללווייתן. "הם הקישו מאסדות נפט לאסדת הגז, וזו לא השוואה נכונה. יש כל מיני אי־דיוקים בהערכות שלהם. ישבנו איתם והם הציעו להריץ מודל מסוים שאותו אנחנו מריצים, ולכן הביקורת שלהם תמוהה".
ד"ר לוי מסביר שבמשרד לקחו את התרחישים החמורים ביותר והעריכו שאין סיכון לתושבים. "בכל הקמה של מתקן תעשייתי יש תקופת הרצה. בפעולת ההרצה יש התייחסות לכמות הפליטות שמותר, ואנחנו מבקרים את זה. לקחנו את התרחיש המחמיר ביותר והערכנו שאין סיכון, ולכן לא היה טעם להתפנות. וגם אם כולנו טועים – יש לנו יכולת לעצור את האסדה אם תהיה פתאום עלייה בריכוזי הבנזן. עשינו את המקסימום ואנחנו רגועים".
הם רגועים, התושבים עוד לא. למרות זאת, הם לא יכלו להתכחש לעובדה שההיסטריה הייתה מוגזמת. בסוף היום הוציאו שומרי הבית הודעה: "הערכת מומחה ניטור: היקף פליטת המזהמים מאסדת לווייתן הייתה קטנה מאוד ביחס למתוכנן. אנו שמחים שהלחץ הוכיח את עצמו והביא למיקוד הרשויות בבריאות הציבור".
בסוף היום הוציא המשרד להגנת הסביבה הודעה: "היקף הפליטה מהאסדה בפועל היה נמוך משמעותית מהכמויות שהוערכו טרם הנישוב". אפשר לחזור לבתים ולשגרה. לפחות עד חלקו השני של הנישוב, בשבוע הבא.
