"שלום, זוהי הודעה מהמיזם לביטחון תזונתי. לצערנו, תקציב הממשלה להמשך פעילות המיזם טרם אושר, ולכן בצער רב אנחנו נאלצים להודיע על הפסקת הפעילות. אי לכך, מהיום לא יתקיימו חלוקות מזון נוספות. בברכת חנוכה שמח".
המסר הקולי הזה נחת בשבוע שעבר בהפתעה בטלפון של נועה (שם בדוי), נכה ואם יחידנית לשניים מאזור המרכז. העובדה שהוא נוסח בעדינות ונאמר בקול נשי, מלא אמפתיה, לא עזרה. "זו הייתה הרגשה נוראית לשמוע את זה", אומרת נועה ומתאפקת שלא לפרוץ בבכי.
היא לא לבד. בנר שלישי של חנוכה קיבלו עוד אלפי אנשים את אותה הודעה מטלטלת: הפרויקט החברתי המבורך, שבעזרתו רבים מהם מצליחים להניח אוכל על השולחן, הסתיים. הסיבה? הפלונטר הפוליטי שמונע הקמת ממשלה והעברת תקציב לשנה האזרחית החדשה. "למדינה אין תקציב בשבילנו, אבל לבחירות השלישיות יש כסף, ולשרים יש משכורות", זועמת נועה. "ואני? אני לא חיה".
11 אלף משפחות נזקקות
המיזם הלאומי לביטחון תזונתי החל ב־2016 כפיילוט ב־24 רשויות מקומיות בפריפריה, ובעקבות הצלחתו זינק ל־48 רשויות. 45 אחוז ממנו מתוקצבים על ידי משרד הרווחה, חמישה אחוזים נוספים מתקצבת הרשות המקומית, והיתר מתוקצב באמצעות תרומות שמגייסים עמותת אש"ל ירושלים וארגון לקט ישראל. הכסף הזה - ש־60 מיליון שקל מתוכו מגיעים מהמדינה - מאפשר ל־11 אלף משפחות לקבל מדי חודש סל מזון בשווי 500 שקל. "זה אולי בקטנה, אבל זה עוזר", אומרת נועה, הנשענת על המיזם כדי להאכיל את שני ילדיה המתבגרים.
כעת היא תצטרך לחפש פתרונות אחרים. המיזם, שיתוף פעולה בין המדינה למגזר הפרטי, פעל עד כה באמצעות מכרז שתוקפו הסתיים בסוף 2019. זה כמה חודשים שמשרד הרווחה מבקש להוציא מכרז חדש, ל־2020, אך בכל פעם העניין נדחה בגלל מערכת בחירות חדשה והעובדה שבישראל אין ממשלה קבועה כבר יותר משנה. אלא שגם אם המכרז היה מתפרסם, ספק אם היה נמצא מי שישלם עבורו: מכיוון שאין תקציב מדינה ל־2020, משרדי הממשלה יכולים לממן רק תוכניות הנמצאות בבסיס התקציב שלהם. פרויקטים כמו המיזם לביטחון תזונתי, שתוקצבו בהחלטות ממשלה ולא נמצאות בבסיס התקציב, זקוקים לאישור מיוחד מוועדת החריגים של החשב הכללי במשרד האוצר ומוועדת הכספים הזמנית של הכנסת. אישורים כאלה ניתנים במשורה, ורק למקרים דחופים. המקרה של נועה וילדיה, ושל יתר 11 אלף המשפחות הניזונות מהמיזם לביטחון תזונתי, אינו כזה, כנראה.
במשרד האוצר מוסרים שנמצאו עודפים שיאפשרו למיזם לביטחון תזונתי לפעול עד מארס הקרוב. את ההסברים להמשך קשיי המימון בעת הזאת הם תולים ב"סעיף 3ב' לחוק יסוד: משק המדינה, הקובע את אופן פעולות הממשלה בשנה ללא תקציב". אבל ספק אם סעיף 3ב' מעניין את נועה. בשנים האחרונות היא לא יכולה לעבוד בשל מחלה, ומקיימת את עצמה ואת ילדיה מקצבת נכות ומסיוע בשכר דירה, בסכום מצטבר של 6,400 שקל בחודש. "מתוך זה אני משלמת שכירות של 3,500 שקל", היא אומרת. "נשארים לי ולילדים כ־3,000 שקל לחיות מהם. זה לא מציאותי".
מה מבהיל את גפני
המציאות הבלתי מציאותית הזאת היא מנת חלקם של 1.8 מיליון איש בישראל, מתוכם 842 אלף ילדים, החיים מתחת לקו העוני. המספרים העצומים הללו פורסמו השבוע בדוח העוני של המוסד לביטוח לאומי ל־2018. זהו דוח שאינו מחמיא לישראל, בלשון המעטה, בעיקר כשמבקשים להשוות אותה למדינות המפותחות (OECD): ישראל נמצאת במקום השני בשיעור העוני בקרב ילדים, ושיעור המשפחות העניות במדינה עומד על 18 אחוז לעומת 11־12 אחוז במרבית מדינות ה־OECD. למרות זאת, אחד מיתרונותיו הפוליטיים של הדוח הוא האפשרות לנתח אותו משלל זוויות. כך, למשל, שר הרווחה (מאתמול, שר הרווחה לשעבר), שהוא במקרה גם ראש הממשלה - בנימין נתניהו - בירך השבוע על הנתונים, וגם הביטוח הלאומי בחר להבליט בדיווחו לתקשורת את הירידה של 0.4 אחוזים בשיעור המשפחות העניות בישראל. ואולם אותו דוח ממש מצביע גם ששיעור הילדים העניים בארץ נמצא בנסיקה, ושיעור העוני של קשישים הוא הגבוה ביותר מאז 2013.
כשמקזזים את כל ההתפתחויות הסותרות הללו ומנתחים את הדוח במבט־על, אפשר לקבוע בזהירות כי מצב העוני בישראל נותר כפי שהיה בשנים הקודמות. זו סטגנציה עגמומית, ממש כמו המצב הפוליטי. מה שבטוח הוא שהקיפאון הממשלתי לא עוזר בשיפור המצב. להפך: המיזם הלאומי לביטחון תזונתי הוא עוד קורבן של הקיפאון הזה, וכמו פרויקטים אחרים לתמיכה באוכלוסיות מוחלשות, הוא תקוע עד להתרת הפלונטר. "ברגע שאתה מקבל דוח כמו זה שיצא השבוע, אתה מבצע פעולות: משנה חוק, מוסיף תקציב, מעלה את הסוגיות לוועדות הכנסת", אומר ח"כ משה גפני. "אבל במצב הנוכחי אתה לא יכול לעשות דבר. בשביל להעביר חוק, למשל, אתה צריך לעבור מסע ענק. העסק לא מתפקד".
כיו"ר ועדת הכספים הזמנית בכנסת הנוכחית, כמו גם בכנסת הקודמת, גפני ביצע בחודשים האחרונים העברות כספים חריגות שאיפשרו את המשך תפקודה התקין של המדינה. "אבל מדובר בעיקר בדברים שוטפים", הוא אומר. "למשל, בשבוע שעבר העברנו תקציב לביטוח לאומי שבלעדיו הוא לא היה יכול לשלם את מה שהוא כבר חייב. בכל הנוגע לפרויקטים חדשים, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לקיים דיון סרק".
"הממשלה סבילה", מצטרפת נוגה דגן־בוזגלו, מנכ"לית מרכז אדוה לחקר החברה הישראלית. "היא לא יכולה לקדם תוכניות שאינן נכללות בבסיס התקציב בלי אישור של החשב הכללי באוצר. השוט בידיים שלו, וחלק מהבעיה היא שהאוצר נמצא היום בהלך רוח של קיצוצים, כי יש בהלה מהגירעון".
"אני לא נבהל מהגירעון, אני נבהל מהקיפאון", חורז בהקשר זה גפני.
דגן־בוזגלו מונה סדרה של תוכניות ממשלתיות בתחום התעסוקה, החינוך והרווחה, שהוקפאו בתקופה האחרונה. "רשות מקדמת תעסוקה, מרכזי צעירים, סבסוד צהרונים", היא אומרת. "כל התוכניות האלה נעצרות. המועסקים בהן מתחילים לקבל מכתבי פיטורים. גם תוכניות ממשלתיות שכבר קיבלו אור ירוק, כמו הרפורמה במערך ההכשרה המקצועית או מענקים לרופאים בפריפריה, לא מתוקצבות. זאת בשעה שדוח העוני מצביע על צורך דחוף בהשקעה ממשלתית בנושא".
מדיניות חברתית מעוותת
עוד אזרח שהקיפאון הפוליטי משפיע ישירות על הכיס שלו הוא אלכס פרידמן, תסריטאי לשעבר המתגורר ביבנה ומתנייד בכיסא גלגלים. הוא מתקיים רק מקצבת נכות בגובה 3,321 שקל בחודש. "איך זה מסתדר? אני גר עם ההורים ומקבל מהם תמיכה", הוא אומר. "התמזל מזלי".
בינואר 2015 היה פרידמן ממייסדי המאבק להעלאת קצבאות הנכים. "זה משהו שהתחלנו איתו לקראת הבחירות הקודמות־קודמות־קודמות", מחשב פרידמן, שעומד בראש ארגון "נכה, לא חצי בן אדם". באותה תקופה עמדה קצבת הנכות על 2,342 שקל, וארגוני הנכים ביקשו להעלותה לגובה שכר המינימום. רק בתום מאבק פוליטי וציבורי ארוך, שכלל גם חסימות כבישים, הגיעו הנכים, ההסתדרות והממשלה להסכמה על מתווה שיאפשר את העלאת הקצבאות ל־4,500 שקל, באופן מדורג ועד סוף 2021.
הפעימה הראשונה להגדלת הקצבאות עברה בחקיקה בכנסת ונכנסה לתוקף במארס 2018. אלא שאותה חקיקה לא הגדירה כיצד יבוצעו הפעימות העתידיות. "הפעימה הבאה הייתה אמורה להיות מיושמת בקצבה של ינואר 2020", אומר פרידמן, שממתין לסוף החודש כדי לדעת אם אכן יקבל יותר כסף. אין לו סיבה לאופטימיות: כדי לאשר את הפעימה הנוספת, יש לחוקק חוק חדש, דבר שלא יקרה בכנסת הנוכחית. גם במשרד האוצר מכירים בכך שבמקרה הטוב ביותר, הפעימה השנייה תבוצע אי שם בקיץ 2020, לאחר השבעת ממשלה חדשה. "הקיפאון הפוליטי הוא התירוץ האולטימטיבי של משרד האוצר", אומר פרידמן. "הם לא רצו את הפעימות מלכתחילה, ועכשיו יש להם סיבה נהדרת לא לבצע אותן".
חשוב להדגיש שדוח העוני, שפירסם השבוע המוסד לביטוח לאומי, מתייחס ל־2018, שבה עדיין הייתה ממשלה מתפקדת. לדברי ח"כ איציק שמולי, הדוח מעיד לפיכך שלא הקיפאון הפוליטי אשם במצב העוני בישראל, אלא רצף הממשלות האחרונות. "זה הכל תוצאה של מדיניות חברתית מעוותת", הוא טוען. "השיתוק הפוליטי בהחלט גובה מחיר חברתי, אבל להאשים רק אותו במצב זה זריית חול בעיני הציבור. בשבועות האחרונים ביצעה הממשלה דרך ועדת הכספים העברות תקציביות של כ־15 מיליארד שקל. לא ראיתי שמישהו בממשלה הפך שולחן למען הקשישים או הילדים הרעבים. העבירו כספים לטובת מטרות פוליטיות וכדי לממן את הבחירות".
אחד הנושאים ששמולי ניסה לקדם עוד בתקופת הכנסת ה־20, האחרונה שלא התפזרה בטרם הושבעה ממשלה, היה גובה קצבאות הזקנה. "כל מה שהממשלה האחרונה מצאה לנכון לעשות זה להעלות את הקצבה בשישה שקלים עלובים", אומר שמולי. כשביקש להעביר חוק להשוואת קצבאות הזקנה לשכר המינימום, הוא נדחה בקריאת טרומית בכנסת על חודו של קול, בשל התנגדות הממשלה. "הסיבה המרכזית לקטסטרופה החברתית היא מדיניות מעוותת של חלוקת משאבים", אומר שמולי. "נוצר אבסורד תחת נתניהו: ברמת המקרו, הכלכלה הישראלית היא סיפור הצלחה, אבל ברמת המיקרו יותר ויותר ישראלים לא מרגישים חלק מהסיפור הזה ומנהלים קרב הישרדות יומיומי".
סכנת סגירה מיידית
העלאת קצבת הזקנה הייתה אחת ההמלצות של ועדת אלאלוף לטיפול בעוני, שהוגשו ב־2015. "הוועדה קבעה שבתוך עשור אנחנו רוצים להגיע למצב שרמת העוני בישראל תהיה דומה לרמה המקובלת במדינות רווחה אחרות", אומר פרופ' ג'וני גל, חוקר מדיניות חברתית במרכז טאוב ובאוניברסיטה העברית, שהיה חבר בוועדה. "קבענו מתווה שאומר שהמדינה צריכה לבצע שורת פעולות כדי להגיע למצב הזה". אחת מהן: העלאת קצבת הזקנה באופן מדורג, עד שתגיע למעל קו העוני. "היום לזקנים רבים אין מקור הכנסה אחר חוץ מקצבאות הביטוח הלאומי, והקצבה לא מאפשרת להם לעבור את קו העוני כי היא נמוכה ממנו", מסביר גל. הקצבאות אכן החלו לעלות בעקבות המלצות הוועדה, אך המשך התהליך תלוי בהשבעתה של ממשלה שתוכל להעביר חוקים. כרגע, אין כזאת.
את הוואקום מנסות למלא עמותות כמו הקרן לידידות, הארגון החברתי הגדול בישראל. "השיתוק הפוליטי והעובדה שחודשים ארוכים אין ממשלה מתפקדת, יוצרים מציאות קשה", אומרת נשיאת הקרן, יעל אקשטיין. "תוכניות בתחום הרווחה נמצאות בקריסה או בסכנת סגירה מיידית. לכן החליטה הקרן להרחיב בשנה הקרובה את תקציבי הסיוע שלה ובכך לנסות להתמודד עם כשלי המדינה בתחומי הרווחה".
הקרן עוזרת בין היתר לרוז דטשי, ניצולת שואה בת 78, חולת סוכרת שאיבדה את בעלה לפני שנה. לדבריה, מדי חודש היא מקבלת מהקרן סל מזון ובו חלב, גבינות וירקות. "זה בקושי מספיק לי", אומרת בקול סדוק מצער מי שחיה מקצבת זקנה של 3,200 שקל בחודש. "מזה אני משלמת חשמל, מים, גז, טלפון, משכנתה של 850 שקל בחודש ו־1,500 שקל בוויזה בגלל חובות שנשארו אחרי מותו של בעלי". פעם בשנה היא מקבלת גם מענק מהקרן לרווחת נפגעי השואה. "לא הייתי בחיים שלי במצב כזה", אומרת דטשי. "אני מתביישת".
היא יודעת שקצבת הזקנה לא תועלה בעתיד הקרוב, וגם לא ייפתחו פרויקטים חברתיים חדשים בתמיכת המדינה. "אנחנו צריכים לסבול כי אין ממשלה", היא אומרת ונשברת בבכי. "זה לא פייר. אם יש לי כמה שנים לחיות, לפחות שאחיה אותן בכבוד".
