כשהצילומים של 'פלורנטין' יצאו לדרך, נתקלו השחקנים בבעיה לא צפויה: חצ'קונים. פתאום צמחו להם על הפנים המון חצ'קונים. זה לא שהם לא סיימו את גיל ההתבגרות, זאת פשוט הייתה תופעת לוואי של הלוקיישן שבו צילמו את הסצנות הביתיות - מקלט ענק מתחת לקניון בת־ים. כן, כמה מהסצנות שהכי מזוהות עם השכונה התל־אביבית צולמו בכלל בעיר השכנה. "בנו את כל הדירות במקלט הזה", נזכר אורי בנאי, שגילם בסדרה את איגי. "היינו מגיעים לשם כל יום משבע בבוקר עד שבע בערב, וכולנו התחלנו לקבל פצעונים. אז המאפרת אומרת, 'תקשיבו, אי־אפשר לצלם ככה! השחקניות צריכות להיות חתיכות'. התחילו לבדוק מה העניין וגילו שבגלל שאנחנו נמצאים כל היום מתחת לאדמה ובלי חמצן זה גורם לפצעים".
"כל החרא ירד למטה", מוסיפה קארין אופיר, היא תותי בסדרה. "מלא גז ראדון, אז הביאו מכשיר יונים שליליים. או הפוך, מכשיר שמערבב את החמצן, וככה נעלמו החצ'קונים".
עכשיו שום חצ'קון לא מופיע על הפנים של כוכבי 'פלורנטין'. אם כבר, אז כמה קמטים קטנים ושערות לבנות. 22 שנה חלפו מאז שעלתה לאוויר, וחלק מהשחקנים כבר נושקים ל־50. יש להם ילדים וגם מקום המגורים שלהם השתנה. לא פלורנטין, אפילו לא שינקין. ניר פרידמן, למשל, 'צמר' האנטי־ממסדי, גר בשכונת בבלי, סמל הבורגנות התל־אביבית. שם גם אנחנו נפגשים. "מה, ציפית לראות אותי עדיין במחסן בפלורנטין? עם שתי הילדות שלי?" הוא צוחק. "ברור שלא. מה שכן, בלילה אני מפנטז שאני מתעורר בלופט מדהים בפלורנטין".
× × ×
'פלורנטין', שביים איתן פוקס, נחשבת לאחת הסדרות החשובות שנוצרו בטלוויזיה הישראלית. היא עלתה לשידור בתקופה התמימה של ערוץ 2, בקצה הניינטיז, בעידן הפרה־פרה־ריאליטי, ועסקה בחבורת צעירים שעושים את הצעדים הראשונים שלהם בתל־אביב. אלו שרוצים לחיות כמו גדולים, למצוא עבודה זמנית, לא רצינית ולחתום בלשכה. גילמו אותם שחקנים אלמונים כמעט לחלוטין באותה תקופה. אחת, איילת זורר. ועוד אחת, דנה מודן. וגם סמי הורי, עמי סמולרצ'יק, עדי טרר, אבשלום פולק, פרידמן, אופיר ובנאי. "אני זוכר שכל הקאסט ישב מסביב לשולחן לקריאה ראשונה", מספר פרידמן. "הכרתי רק את אורי, ואמרתי לו אחר כך, 'אין מצב שהחבורה הזאת תגיע לאנשהו. ההוא מוזר, ההיא הזויה, ההיא קשוחה, ההיא בסרט. כל אלה יופיעו יחד על פוסטר אחד? אין מצב".
אופיר: "כרגיל פסימי".
פרידמן: "רק אחרי שנים הבנתי כמה גאונה הייתה אורית אזולאי, המלהקת, שכל אחד שלקחה ייצג משבצת בחברה".
אופיר: "זה כל הרעיון!"
פרידמן: "אל תשכחי שאמנם הכוכבים הם תשעה, אבל היו המון תפקידים שבאו והלכו, כמו רונית אלקבץ שבאה לשני פרקים כאילו יש לה רומן עם קובי, שזה סמי, וגם עם איילת זורר".
אופיר: "היא באה להטריף את התדרים".
פרידמן: "היא הגיעה כמישהי שמייצגת איכות ואופל מדליק כזה. כל הבנים ישר נמסים, גם הבנות. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאין לי סיכוי בכלל, שהיא גדולה עליי בשבע מידות, אבל היא באה אליי מאחורי הקלעים והתחילה לדבר איתי".
פלירטטה?
"התחילה להתעניין בי".
אופיר: "מה פתאום! איזה פלירטטה".
בנאי: "ניר, לא מדברים על אנשים…"
פרידמן: "שנייה, שנייה. היא התחילה להתעניין בי. ואמרתי, 'סמי שם, איך היא מתעניינת בי?' אני אומר 'התעניינה', כי היום כבר אי־אפשר להגיד כלום".
את מי עוד אתם זוכרים?
"ליאור אשכנזי. בעונה השלישית היו צילומים בניו־יורק והוא נסע איתנו רק ללילה כי ציפי פינס לא אישרה לו יותר. מבינה את ההזיה? הוא בא עם בקבוק ויסקי, אומר, 'ניר, מחר אני חוזר, יש לי הצגה'. אמרתי לו, 'מה אתה, דייל? הגעת ללילה וזהו?' הוא אמר, 'כן, אבל יש לנו בקבוק ויסקי. נשתה אותו כי מחר אני עוזב'".
אופיר: "הוא היה חמוד. כזה מתוק".
'פלורנטין' העזה להראות על המסך מערכות יחסים שעד אז לא זכו לייצוג. חלקן היו עשויות לעורר מהומה אפילו היום. "זו הייתה סדרה פורצת דרך בהמון אספקטים", אומר פרידמן. "היו יחסים של איילת עם ערבי. וגם היחסים של תותי עם קובי לא היו מקובלים".
אופיר: "נכון, זה היה ברור שקובי לא מתאים לה".
פרידמן: "כי הוא מזרחי, זה היה עניין אז. סמי היה המזרחי הישראלי שבא מבית מסורתי קשה לתל־אביבית מדליקה ומהממת ופרפרית כזו, ילדת פרחים. סמי הפך להיות אשכרה המזרחי החדש. כל הקותי, אלירז שדה, הישראלים הכי יפים שיש, זה בא מסמי. סמי פתח לכולם. והיו כמובן גם תומר ואיגי".
בנאי: "זו הייתה הנשיקה הגברית הראשונה בטלוויזיה בישראל. אפילו הוזמנתי בעקבותיה לפסטיבל הומו־לסבי בברלין".
פרידמן: "אבל זה לא היה פשוט, זה היה טאבו. איתן קיבל הוראה לחדר עריכה שהנשיקה לא יכולה לעלות לפריים־טיים. הוא נלחם על זה, ובסוף הפשרה הייתה דיזולב, תמונה אחת נעלמת והשנייה עולה עליה. היום זה מצחיק, כל סדרה שנייה היא ככה. אורי הביא פה תפקיד שרחוק ממנו 180 מעלות, והוא פשוט עשה - בעזרת השם הוא יקבל עוד תפקידים בחיים - אבל הוא עשה את תפקיד חייו. חקר והתרועע עם הקהילה הגאה, וגילח את הגבות ועשה צבע. שחקן טוטאלי".
בנאי: "אני לא יודע אם זה תפקיד חיי, אבל זה תפקיד נהדר ואחד המשמעותיים שעשיתי. האמת היא שאיגי כמעט ולא היה בסדרה. פרק הפיילוט צולם ללא הדמות הזאת, ורק אחר כך הוחלט להוסיף אותה ולהחליף את השותפה בשותף. כשהיו אודישנים בכלל הייתי בניו־יורק, נסעתי ללמוד שם שנה, וכשחזרתי, ניר, שכבר היה חבר טוב שלי, אמר, 'יש סדרה שהתקבלתי אליה שתהיה פורצת דרך'. ואני כולי קנאה. ואז פתאום הסוכנת שלי אומרת, 'תשמע, ‘פלורנטין’ פתאום מחפשים עוד דמות, תלך'. בניו־יורק גרתי בצ'לסי, השכונה עם הגוון הכי גיי־וייז, אז כל הזמן הייתה לי הקהילה מתחת לבית. באודישן אמרו לי, אתה צריך להיות דמות כזאת וכזאת. אז אני אומר, 'אה, אלה שראיתי כל השנה האחרונה? אין בעיה, אני יודע לעשות אותם'. הכל קארמה".
והיה גם עירום. באחת הסצנות הזכורות מהסדרה מרחפת המצלמה מעל גופה של אופיר, בזמן שהיא שוכבת עם ישראל (סשה) דמידוב. "אם כבר לעשות סצנה כזאת, אז רק עם אדם כזה, קלאסי, מנומס. הוא היה מדהים. אבל להגיד שזה היה קל? זה לא היה קל. רק הבמאי והצלם נשארו איתנו, ואחרי זה איתן ביקש את אישורי בחדר העריכה לגבי מה להראות. נתתי לו אישור לשנייה, כי זה נותן פיס של ריאליטי. רוב הסצנה מתמקדת בפנים שלי, וסיפרו לי שבספר ללימוד קולנוע אפילו כתוב על זה, שכל הסיפור עובר בהתמקדות בפנים, שלא צריך לראות שום חדירה וגועל נפש".
אבל עדיין לא נוח לך לדבר על זה.
"תראי, היום זה נורא טרנדי לעצור הצגות כשמישהו מטריד אותך. אני עשיתי את זה בשנות ה־90 כשבאתי להתראיין אצל אמנון לוי. הוא ראיין אותי על 'פלורנטין', ומתוך מיליון ואחד הדברים היפים הוא הראה ב־VTR דווקא את זה. הרגשתי שזה צהוב, מגעיל, ועצרתי את הצילום. בסוף זה לא שודר. למה הוא היה צריך להקרין דווקא את זה? למה תמיד לעשות הו־הו־הו? חבל".
היה גם צילום בלונג־שוט של הישבן שלך. היה קל לצלם את זה?
"הייתי בת 23, ניסיתי להיות מקצועית ולקחתי איזה שלוק בירה, כדי לא לשתות כמויות. היה אפשר לקצר את הסצנה, לא הייתי מתנגדת. מצד שני, הסצנה הזאת תיזכר לנצח".
× × ×
צילומי הפנים אמנם התבצעו בבת־ים, אבל צילומי החוץ כבר קרו במקום האמיתי. פלורנטין של אז עדיין לא הייתה שכונה אופנתית, אלא בעיקר מקום שבו מתגוררות משפחות קשות יום שלא הבינו מי הטיפוסים המוזרים שנפלו עליהם פתאום. "הייתה סצנה שבה אני זורק את הדברים של גלי, דנה מודן, ומקלל. נורא מקלל", מספר פרידמן. "אמרו לי, 'תעלה לקומה שלוש, תיכנס למרפסת, קח את השק בגדים ותתחיל לזרוק. אנחנו, הצוות עם המצלמות, נהיה למטה'. אמרתי, 'אבל מי גר בקומה שלוש?' אמרו, 'תעלה, תעלה'. אני דופק בדלת ורואה משפחה יושבת בתוך בית כמו בסרטים של קוסטריצה. אני אומר להם, 'שלום, נעים מאוד', והם מסתכלים עליי, לא מבינים. ההפקה תיאמה איתם, אבל הם לא מבינים מה קורה. אז אני אומר, 'רק שנייה, סליחה', הולך למרפסת ומתחיל לצרוח לדנה מודן, 'כוש על האמא שלך! יא בת זונה!' פתאום האמא והאבא יוצאים למרפסת, 'מה קורה? אתה בסדר?' ואני, 'כן, כן, תודה רבה', ואז אקשן, 'יא בת זונה!' מסכנים. אני עד היום זוכר באיזו מרפסת זה היה".
לפני חודשיים שוב הגיח פרידמן לשכונה, יחד עם בנאי ואופיר, כדי להצטלם לקראת מופע משותף שהם מעלים, המבוסס על פסקול הסדרה וכולל שירים כמו: 'מכה אפורה', 'שקיעתה של הזריחה', 'גלי', 'שיר לשירה', 'כמה נעים' ועוד (הופעת הרצה ב־16.1 בפאב הפינה בחמדיה, הופעה חגיגית ראשונה ב־24.1 במועדון התיאטרון בתל־אביב). הפעם כבר זיהו אותם. "עמדנו ליד הקיר שאנחנו אוהבים, לא הקיר המפורסם מהסדרה", מספר פרידמן, "ומה שמגניב - בעצם 'מגניב' זו מילה ישנה כבר - מה שמהמם, מה שאש, מה שבדוק, זה שבזמן שאנחנו מתחילים לעשות פוזות, מגיע מישהו ועושה סלפי, ואז עוד אחד ועוד אחד, ואז מגיעה קבוצה של 40 איש, ועושים תמונה קבוצתית, ובאיזשהו שלב אני אומר, רגע, מה קורה פה? כולה באנו לעשות שנייה צילום, נכון? ואז מישהו מהשכונה העלה לקבוצה של השכונה בפייסבוק, 'התמונה הכי אבר שהייתה פה', ואחרי שעתיים התמונה כבר עם אלפיים לייקים".
מה המסקנה?
"שאנשים מתפרקים כשהם רואים אותנו. אבל אני לא לוקח את הקרדיט לנו. הם פשוט מסתכלים על החיים שלהם היום, ומסתכלים עלינו כמייצגים נקודת זמן תמימה ויפה ונקייה, ואז הם מתפרקים".
אופיר: "נזרקים לנוסטלגיה. היה אז מאוד כיף, חיינו בדקה האחרונה של הכיף".
פרידמן: "ישבנו, נגיד, עם הבעלים של הזאפה, שיש לו שמונה מועדונים והוא עכשיו הכי חזק בתחומו, ובסוף הפגישה, אחרי שהוא מדבר איתנו מאוד קורקטי, הוא פתאום נשבר, 'תקשיבו, אני גרתי בדירת חדר, הייתה לי טלוויזיה והייתי מחכה לראות אתכם בטלוויזיה'".
אופיר: "לפעמים זה מצחיק, מגוון האנשים שגדל עלינו. באים אליי ילדים בני 28־30 ומספרים שהם גדלו עלינו, אז אני אומרת איך? בקושי הייתם אז. אז הם אומרים, 'כן כן, הייתי בן חמש והתגנבתי וראיתי'".
פרידמן: "'פלורנטין', זה גם מוזר להגיד, הפכה לסוג של בינלאומית. היא רצה בהרבה פסטיבלים בעולם. בגלל זה זיהו אותנו פעם אפילו בניו־יורק. קארין ואני הלכנו לסאבוויי, ואז בחורה אמריקאית אמרה, 'וואו, אר'נט יו דה גאיז פרום פלורנטין?'"
אופיר: "זה היה מטורף. היא מיד תקפה בשאלות".
פרידמן: "אין יום שעובר - ואני עשיתי הרבה פרויקטים בחיים - שלא מדברים איתי על הסדרה. הפכנו להיות סוג של מנטורים של התקופה. אבל למרות שהיום זה נוסטלגיה ומיינסטרים ומחבק, אל תשכחו מאיפה הסדרה הגיעה. היא הגיעה ממקום מאוד חתרני. כשג'ימי הנדריקס התחיל את החיים שלו, הוא היה גיטריסט שמאלי אלטרנטיבי בסיאטל שעשה דיסטורשנים מאוד אוונגרדיים, וזה הפך למיינסטרים ומחבק. וככה היה 'פלורנטין'".
קארין, גם אלייך פונים כל יום?
פרידמן: "כשהיא יוצאת מהבית. לפעמים היא לא יוצאת מהבית".
אופיר: "נכון, מה יש לי לחפש בחוץ? אבל בגדול, כל יום. אני תותי, לא יעזור. יש כלבות על שמי, יש תינוקות על שמי".
פרידמן: "לי היו חתולים על שמי. קראתי לחתול שלי 'צמר'".
בנאי: "באמת?!"
בזמן אמת, היו קטעים קיצוניים עם מעריצים?
אופיר: "לי מישהו שם על הדלת ספר עם אִמרות של אוסקר ווילד".
פרידמן: "לי הייתה מעריצה ששלחה לי כדור טניס בקופסה ואמרה לי, 'עכשיו הכדור בידיים שלך'. חמודה. והייתה אחת שכל יום שישי הייתה משאירה לי על הדלת ירקות ופירות מהשוק ועיתון של יום שישי. היא גם הביאה לי שוקו".
היו שהלכו אפילו יותר רחוק?
"כן, אבל אני לא מאשים את הצד השני, אני גם משכתי לזה. הייתי הולך למקומות שמושכים אש. את יודעת, מועדונים, ברים, חיי לילה".
אופיר: "אני הפוך, ברחתי. פעם, כשזיהו אותי בקניון ביהוד, פשוט התכחשתי ודיברתי באנגלית. אמרתי, 'וואט? וואט?' לא התאים לי להיות מזוהה".
פרידמן: "אני זוכר בחורה רצה, בצרחות, באלנבי בלילה, 'ניררררר', ואני אומר לה, 'כן?' והיא מתנשמת, אומרת, 'אני לא מאמינה, אפשר את המספר של סמי?'"
ובין השחקנים היו רומנים?
בנאי: "אני אסמן לך עם העיניים בין מי למי, אוקיי?"
אופיר: "היי, היי, מה פתאום!"
פרידמן: "כמו בווגאס, מה שהיה בניינטיז אני משאיר בקופסה, כי אם אני אפתח את זה, אני לא אאמין לעצמי".
אופיר: "אבל זה לא מה שזה נשמע, אניווי. לא היו רומנים בגדול".
פרידמן: "בטוח שהיו רומנים. קארין יכולה להכחיש ואורי יכול להכחיש, אבל הכל מעורבב".
אופיר: "לא היו רומנים!"
אתם בקשר עם השחקנים האחרים?
"סמי נשמה. עדי טרר חזר בתשובה לפני כמה שנים, הוא היום הדתי הכי דתי שיש. היינו חברים מאוד קרובים".
בנאי: "אני שיחקתי עם עמי בהצגה בהבימה, ‘ליזיסטרטה’, לפני כמה שנים. עמי קורע".
פרידמן: "ואיילת שנתנה גז בהוליווד, זה מרגש מאוד־מאוד".
בנאי: "היא מדהימה".
אופיר: "גם כוכבת וגם עם אופי טוב. היה כיף איתה כחברה בסדרה".
ואתם עדיין בקשר?
פרידמן: "מדי פעם. אנחנו נותנים קונטרות באינסטגרם וכאלה. היא מגיבה לי כל הזמן".
בנאי: "גם אני מדי פעם מתכתב איתה באינסטגרם".
אופיר: "היא זוכרת מי אנחנו, אם זה מה שאת שואלת".
הרעיון למופע נולד מתחת לרעמת התלתלים של פרידמן. "ביום העצמאות, האיש שמארגן את האירוע לשכונה אמר לי שהוא מחפש אמן מרכזי. אמרתי, 'יש לך, אורי ואני חוגגים 20 לפלורנטין'. לפני שאורי בכלל ידע, מיתגתי את זה ככה. המארגן נגנב מזה. אמרתי, 'מה, לא שמעת על המופע החדש שלנו, 20 לפלורנטין?' ותוך כדי שאני מדבר איתו אני תופר את המיזם. ככה אני תמיד עושה, בזמנו שלחתי קלטת לרוקסן וכתבתי עליה שהיא של 'השוונג של הפיתה', כשעוד לא הייתה להקה. אורי ישר התחבר לרעיון, והטלפון הבא היה לקארין. עכשיו, קארין היא סנובית לא קטנה".
אופיר: "למה אתה אומר עליי דבר כזה? אני הכי עממית והכי נגישה. יותר ממנו וממנו".
פרידמן: "ממש".
אופיר: "למה, כי יש לי דעה משלי, אז אני סנובית? כי בהתחלה אמרתי כאילו ‘לא’?"
למה אמרת לא?
"כי באופן אינסטינקטיבי אני רוצה להמשיך קדימה, ואני עוד דברים חוץ מ'פלורנטין', עם כל האהבה שלי ל'פלורנטין'. אבל מה, בגלל שאני לא סנובית ואני כן זורמת ואני אוהבת לשיר אמרתי, 'בואו נריץ ונרגיש'".
פרידמן: "כל אחד רוצה להתקדם הלאה, אבל מה התמונה הראשונה שג'ניפר אניסטון, הכוכבת ההוליוודית הכי גדולה, העלתה לאינסטגרם שהיא פתחה? 'חברים'. למה? היא לא הולכת אחורה, היא יודעת מאיפה היא באה. למה לכוורת זה טוב ולנו לא? את ראית איזה מופע ארקדי דוכין עשה עכשיו עם ‘נטאשה’?"
אופיר: "בדיוק, ולכן הסרתי התנגדות. הרצון של הלב זה להתקדם קדימה, ואז המיינד פתאום אומר שזה אחורה, אבל אתה אומר, 'רגע, יש פה אנשים שטוב לי איתם ואני אוהבת מוזיקה, וזה שירים מעולים, אז למה לא'. זה הדו־שיח שאדם עושה עם עצמו".
פניתם לעוד מישהו מהסדרה?
פרידמן: "אנחנו רוצים שגם סמי יופיע איתנו. וגם עמי. עמי סמולרצ'יק בעיניי שר מקסים, ואני מת שהוא ישיר את 'גלי'".
× × ×
בשני העשורים וחצי שחלפו מאז שידור הסדרה, פלורנטין הפכה לעוד יעד כמעט בלתי מושג לצעירים שרוצים מקום זול לגור בו. אלא אם כן הם מוכנים לשלם 6,000 שקל לכוך קטן שיאכלס אותם, את החתול ואת המים שנוזלים מהתקרה. כוכבי הסדרה יודעים שחלק מהאשמה נעוץ בהם. "מלא אנשים הגיעו לפלורנטין בעקבות הסדרה", אומרת אופיר. "אם היה נופל לי שקל לתוך הפה על כל אחד שהגיע לפלורנטין או יצא מהארון בזכותנו, היה לי נכס בפלורנטין. אבל אין לי, יש לי רק כבוד מפוקפק".
פרידמן: "תפתחי כל מדור כלכלה ב־20 שנה האחרונות שמדבר על אזור פלורנטין, כל מיזם נדל"ן, אפילו היום, מזכיר את הסדרה. זה קצת מזכיר את הסוהו ואת טרייבקה שהיו מקומות מלוכלכים של דאון־טאון, באו הצעירים המגניבים והפכו אותם למקום הייפ כזה, ואז העשירים באים וטורפים".
בנאי: "בפלורנטין לא הצליח להם, לעשירים. יש שם עדיין אווירה של צעירים".
פרידמן: "אבל אי־אפשר לקנות שם היום דירה".
ישראל השתנתה מאז גם מבחינה פוליטית. 'פלורנטין' עלתה לשידור שנתיים לאחר רצח רבין, והטראומה הלאומית מרחפת ברקע שלה, מסמלת משהו מאובדן התמימות שהחל אז. בסצנה בלתי נשכחת, תומר, בגילומו של אבשלום פולק, יוצא מהארון מול אביו המאצ'ו בדיוק כשבטלוויזיה משדרים את ההלוויה של רבין. "ההידרדרות היא גדולה", אומר בנאי. "הכל נהיה יותר קיצוני, השיסוע בעם נהיה יותר גדול. מי שתפס את מקומו של רבין עדיין נאחז בשלטון".
פרידמן: "להורים שלי היה בית מרקחת בנווה אביבים. בהסכם השלום עם ירדן, רבין היה עם כובע שאבא שלי מכר לו. כשרבין נרצח, לאה ביקשה שאבא שלי יהיה נציג השכונה בשבעה, ומבחינתי, הרצח היה כאילו חיסלו מישהו מהגווארדיה של השכונה".
ההתעסקות עם הרצח בסדרה, היום זה היה עובר?
אופיר: "אין לי מושג. היום זה לא דוגמה לכלום בעיניי".
פרידמן: "מה שקרה כאן מאז הרצח זה רק פילוג, וזה ממש כואב. להגיד לך את האמת, אני מגדל פה עכשיו שתי ילדות קטנות ואני לא רוצה לגור במקום ששונאים בו אחד את השני. היום השנאה הכי גדולה ממה שאני זוכר. העם מאוד מפולג".
שלושתם גרים עדיין בתל־אביב. אופיר, 47, היא אמא לנערה בת 16 וחצי. פרידמן בן 48, אב לשתיים ואשתו בהיריון. בנאי בן 50, אב לשלושה ונשוי בשנית. אופיר מופיעה, מקריינת, מדבבת ומקריאה ספרים, וגם מטפלת בשיאצו. פרידמן עושה דיבובים וקריינויות ("בגן של הילדה אני בייבי־בוס, שזה להיט היסטרי"), מלמד משחק ומפיק מוזיקלית, וגם היה ב'מחוברים'. ובנאי משתתף במופע עם אביו גברי ואחיו בועז, משחק בצוותא ומופיע בהרכבים מוזיקליים. "ברוקנרול אומרים שאחרי גיל 27 אין לך מה לחפש", אומר פרידמן. "ממרום גילי אני רואה את הצעיר בן ה־20 פלוס, נטול הדאגות, מהפתיח של הסדרה מסתכל עליי ואני מסתכל עליו, וזה מצמרר, כי היום אני איש משפחה עם אלף ואחת התנגשויות של החיים".
בנאי: "יש משכנתה, יש מזונות".
פרידמן: "אלף ואחד סיבוכים. אז אני מסתכל וחושב, מה עבר לו בראש לבחור הצעיר היפה הזה, החתיך הזה, שבגיל 25 טרף את העולם, לעומת איפה שאני היום, וזו פשוט התפוצצות של רגשות. ואני מפחד מהתנהגות לא הולמת של הגיל שלי. אני אומר לך את האמת. אני יכול להגיד, 'רגע, אני לא מבין את המציאות היום, אני שייך לניינטיז, אז יש לי מקום בעולם או אין לי מקום בעולם?' מביך אותי היום שאנשים בגיל שלנו, שעדיין רווקים או שעושים סיבוב שני, יוצאים עם ילדה שצעירה מהם ב־30 שנה למועדון אפל ועושים איתה סמים. וואלה, לא מרשים אותי".
בנאי: "לפעמים אני מתגעגע לאדם שהייתי, אבל יש דברים באדם הנוכחי שלא היו בקודם שאני מאוד אוהב. אנשים שהתווספו, דברים שלמדתי על עצמי ועל הסביבה. זה כיף להתרפק על העבר, אבל חשוב להיות שלם עם ההווה. מה גם שהילד שלי, שרוצה שאני אעשה איתו נינג'ה ישראל בגן שעשועים, משאיר אותי צעיר".
אופיר: "אני מרגישה שעם ההתבגרות אני משילה מעצמי מלא שיט. אני מרגישה הפוך, תהליך של 'הצטערות', מרגישה את הקלילות עם הגיל. לגיל 60 אני רוצה להגיע עם בוטוקס בלב ובנשמה, לא בחוץ". ×
