היממה של סגירת הרשימות לכנסת הפכה לטקס בו כולנו מרגישים כבר בני בית. בכל זאת, הקרקס הגיע לעיר בפעם השלישית בתוך שנה. כמו בעונה ה־500 של "האנטומיה של גריי", גם הפעם אפשר להישבע שמיצינו, אבל אי אפשר באמת להתנתק. אז מה היה לנו בימי חיינו של הפוליטיקה הישראלית?
גדי יברקן, חבר הכנסת ממוצא אתיופי של כחול לבן, עבר לליכוד רק בשביל לקבל מיקום יותר טוב ברשימה. כן, זה אותו יברקן שכבר פעמיים ניסו בליכוד לפתות אותו לחצות את הקווים, והוא נשבע מעל לכל במה שהוא לא מזגזג, שלליכוד אין ערכים ושנתניהו דואג רק לעצמו. זה גם אותו יברקן שנכנס לקרב עם האישה הכי חזקה בליכוד, מירי רגב, אחרי שזו התבטאה בהתנשאות על בני העדה האתיופית. מתברר שבתיבול נכון של מיקי זוהר הדילוג היה קל מתמיד, מה חבל שהוא לא נעשה לפני חצי שנה. לפחות היה חוסך כסף ועוגמת נפש ציבורית.
השריון של יברקן בליכוד הוא לא בשל הישגיו, אמונותיו או דעותיו. השריון נולד אך ורק בשל צבע עורו. בליכוד היו זקוקים לאתיופי מחמד לאחר שרבים מבני העדה בחרו להצביע למפלגות אחרות. בתוך טרללת של שיח זהויות, ליהוק ח"כים הפך ליותר מביך מליהוק ל"אח הגדול". הטיקט הפך לחזות הכל, אין שום משמעות למה שאמרת אתמול או למה שתאמר או תעשה מחר בבוקר. בדיוק ככה נולדה באולפנים גם התזה המופרכת לפיה איתמר בן גביר והרב רפי פרץ מתקשים להתאחד עם הימין החדש בגלל גזענות. לשלוף את זהותם המזרחית של פרץ ובן גביר כתירוץ לקושי שלהם להתאחד עם בנט, שקד וסמוטריץ' זו חרפה. פרשנים רבים יכולים למלא שעות באולפנים עם תיאוריות על ישראל השנייה, גם כשהחיבור למציאות רופף עד לא קיים, בדיוק בגלל שכלום לא חשוב. זה עובד, זה מוכר, וזה בעיקר יישכח מחר בבוקר.
יברקן אמר אתמול למצלמות פעם אחר פעם: "לא קרה כלום, לא קרה כלום". ניכר שהוא מאמין לעצמו. והאמת, הוא גם קצת משכנע. באמת לא קרה כלום וגם לא יקרה כלום. שכחנו שפוליטיקה היא רק אמצעי ולא הדבר עצמו. הדופק החדשותי, כמו זה הפוליטי, ימשיך לנוע סביב הריק הזה, גם כשמדובר בסערה בכוס תה.
הדבר היחיד שבאמת חשוב הוא שגם אתמול נורו רקטות על אזרחי ישראל. גם אתמול הם נתפסו באמצע המקלחת, בגינה עם הילדים או באוטובוס, כשטילים שורקים מעל ראשיהם. ההפקרות הזו אולי לא מייצרת תיאוריות שממלאות אולפנים, ולא תספק שעות של שידורים על משחק כיסאות מעייף ומביך, אבל זו הדרמה האמיתית. משם אמורים לקבל דיווחים חיים, פרשנויות וניתוחים. חבל שמפלגת כלום לא חשוב שוב ניצחה בתודעה הציבורית.
הפרסומת החדשה של "דומינוס" לפיצה־המבורגר היא בהחלט מראה חריג בפריים־טיים. גם אם רוב אזרחי ישראל אינם שומרי כשרות כפשוטה, גבינה צהובה עם בשר בפרסומת שמגיעה לכל סלון זה עדיין מחזה קשה לעיכול. מאור כהן אולי ינסה להעביר את זה בקול, אבל המחאה כבר החלה. ככה זה בישראל: גם פיצה (המבורגר) היא לגמרי עניין פוליטי.
