לחופה שהוצבה אתמול בבית הלבן הגיעו החתן בנימין נתניהו והשדכן דונלד טראמפ. שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים, עכשיו רק חסר שתבוא הכלה הפלסטינית.
"אבל היא איננה", זעק השמאל הישראלי, שהפך אתמול ללוביסט של אבו־מאזן. בואו ניזכר. כשהכלה המפוקפקת הזאת כן הגיעה, באוסלו, 1993, זה נגמר עם חיילים שרופים בצומת בית ליד. כשהיא הואילה להופיע בקמפ דיוויד ב־1999 זה נגמר עם מלון פארק בנתניה, שהתרומם באוויר באמצע ליל הסדר.
תמצית תוכנית המאה, שאי־אפשר לזקוף אותה לזכותו של אף אחד מלבד בנימין נתניהו, היא אמירה ברורה: תודה כלה יקרה. אנחנו נקבע את הכללים. ואם לא מתאים לך, אין חתונה. אבל אז אנחנו מתקדמים אל עבר העתיד שלנו.
גדולת התוכנית היא ריכוז כל העקרונות שנכתבו בדם והפיכתם לתנאי סף בפני הפלסטינים. זה הרי בלתי נתפס שבכל ימי אוסלו לא הצליחה מדינת ישראל לקבל את ההכרה הכל כך בסיסית בה ובקיומה כמדינה יהודית.
ממה שהתחולל במזרח התיכון בעשור האחרון למדנו שאי־אפשר להשאיר את הגבול המזרחי שלנו נתון לחסדיו של אף אדם. אחרת עלול להיווצר כאן רצף שיעי מאיראן ועד כפר־סבא. לכן, יש כלל יסודי בתוכנית: בקעת הירדן ישראלית. נקודה.
למדנו על בשרנו מה קורה כשאנחנו נותנים לפלסטינים צבא. כלי הנשק האלה הופנו נגד ילדים בקיבוץ מצר. אפשר לתת להם מדינה, אבל אך ורק מפורזת. כוח שיטור פנימי הוא מחויב המציאות. אבל תחת פיקוח שלנו.
יש אינספור הישגים נוספים בתוכנית. רתימת הציר הסוני היא אחת הדוגמאות. קרה אתמול דבר בלתי נתפס: שגרירי מדינות המפרץ בארצות־הברית, נציגים מסעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות אשכרה עמדו בקהל והקשיבו לכל פרטי התוכנית. מאוחר יותר אפילו מצרים פירסמה הודעה שנותנת תקווה. נתניהו הצליח לפרמט את התודעה של הממשל האמריקאי ושל מדינות ערב המתונות (והעשירות): אין יותר פלסטינים מסכנים שנעשקו, לישראל יש זיקה עמוקה ליהודה ושומרון ולירושלים המזרחית, צריך למצוא פתרון שיאפשר לנו לחיות בהם ביחד.
ומאידך, מה עם סוגיית המדינה? תוכנית המאה מציעה לפלסטינים דיל נפלא. כבר היום אתם חיים בתל"ג שבכל המדינות באזור יכולים רק לחלום עליו. תתמקדו בצד הכלכלי – ותעופו עוד ועוד למעלה. ואם זה ילך טוב, בעוד זמן לא רב תהיה לכם מדינה. אתם תנהלו את עצמכם, תבחרו את נציגיכם, תוכלו לשגשג כלכלית, אבל לא ניתן לכם להחזיר אותנו לימי הדם והשכול.
מאז ימי אוסלו גילינו שוב ושוב שהשכנים שלנו בכל מקרה יסרבו. בכל מקרה הם יעדיפו את הסכין, הרובה והאבן על פני המיקרוסקופ, המוזיאון וההשקעה בחינוך. אז הגיע הזמן להמשיך הלאה. אם הם לא באים לחופה, אנחנו מתקדמים לבד.
