מאז שהפכה לאמו של יונתן, אמירה בוזגלו מככבת בפרסומת לאושר. בעיניה המלוכסנות נוצצים יהלומים ולא אכפת לה להתיז קלישאות בשרשרת, מ"אף פעם לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה", ועד "אני עדיין לא קולטת שהיצור המקסים הזה צמח אצלי בבטן". רק עכשיו, כשהיא חוזרת מחופשת לידה ללו"ז הצפוף שלה כשדרנית ומלהקת, היא פותחת את כל חדרי הלב (כולל מרתף הפחדים) ומספרת על הדרך הארוכה והמפותלת.
חשבת שתהפכי לאמא רק על סף יום הולדתך ה־40?
"מה?" היא מתחזה לכועסת, "בשבוע שעבר חגגתי 39, ונראה לי שיש יתרונות בהורות בגיל הזה. אמנם יותר קשה לך להתרגל לעובדה שאת כבר לא במקום הראשון, אבל זה לא ויתור והקרבה מפני שכולך הודיה. מעולם לא חלמתי לפשוט את המדים וישר ללבוש שמלה לבנה. מה בוער? חשבתי שאני רוצה לעשות הרבה דברים, וגם חשבתי שזוגיות וילד עלולים להגביל. היום ברור לי שהם לא מגבילים, אבל אני עדיין לא מבינה את בנות ה־23 ובני ה־26 שרצים לרבנות לפני שהיא תיסגר. אולי מפני שאני אישה שההגשמה העצמית מאוד חשובה לה. תיכננתי למצוא את אהבת חיי בגיל 30 וללדת אחרי שנתיים".
ומה השתבש בתוכנית?
"בגיל 30 עוד לא הייתי במקום הרגשי והנפשי לקשר רציני. ובגיל 32, כשיצאתי מזוגיות, החלטתי שאני לא אהיה מאלו שיתפשרו, שאעשה הכל כדי למצוא את מי שהכי מדויק לי. טאלנטית ידועה אמרה לי, 'הכי חשוב זה הילדים, אז תתחתני, תעשי ילדים ואם לא יתאים לך תתגרשי'. לא קניתי. היה לי עצוב לשמוע טיעון כזה מפיה של אישה. השקעתי את כולי בעבודה, במשך שנתיים התעצמתי מבחינה אישית ומקצועית, ובערב יום הולדתי ה־34 היה לי עצוב נורא. אני זוכרת שישבתי במרפסת, הסתכלתי על השמיים ועל הכוכבים ואמרתי לעצמי שאלוהים בוחן אותי, שהוא רוצה שאבחר בין קריירה לבין משפחה. למרות שאני בן אדם אופטימי בכל התחומים, עברו לי בראש מחשבות עגמומיות. מה יקרה אם לא אמצא את האחד, אולי לא עשיתי מספיק כדי לפגוש אותו, אולי הייתי צריכה להנמיך ציפיות, ואז אישה רוחנית שהכרתי אמרה לי, 'את מעוכבת, בואי איתי לרב שעושה פלאים'. בלי לחשוב פעמיים עניתי, 'יאללה, אני באה'. הרגשתי שאין לי מה להפסיד. אולי הרב לא יעזור, אבל בטוח שהוא לא יכול להזיק".
היא לא ידעה דבר על זהותו של מחולל הניסים. "בשבילי זה היה כמו לצאת לבליינד דייט. רק כשהגענו לכפר־יונה הידידה אמרה לי ששמו הרב דורון. נכנסתי לחדרו, הוא פתח את ספר הזוהר ואמר 'את מעוכבת', בדיוק כמו שהידידה שלי אמרה, והוסיף, 'את היית כבר צריכה להתחתן מזמן'. הרב אמר עוד כמה דברים אישיים, שאני מעדיפה לשמור לעצמי, וסיכם, 'את צריכה להדליק נר יומי לעילוי נשמתו של הבאבא סאלי ולקרוא מדי יום פרק מסוים בתהילים'. הייתי בטוחה שהוא עובד עליי או עוקץ אותי, והחשד הזה גבר כשנשלחתי לחפש כספומט ברחבי כפר־יונה והוצאתי 1,800 שקל, תרומה לישיבה. יצאתי משם בפקפוק רב, אבל בלילה, במיטה, הרגשתי שקולות לא מוכרים מדברים אליי ואומרים לי: 'תאמיני, תאמיני'. למחרת, בתשע בבוקר, המונית צפרה לי מלמטה, לקחת אותי לצילומים באולפני הרצליה וצעקתי 'רק דקה'. הדלקתי את הנר, כשפתחתי את התהילים גיליתי שאני לא זוכרת את מספר הפרק, יצאתי הכי בורה ועם הארץ, ופתאום הכל נראה לי הזוי ומיותר".
פאניקה קלה
אבל ביושבה באולפן, באודישנים לסדרת דרמה שליהקה, הסלולרי שלה רטט והיא קיבלה הודעה מידיד שעקר לסין. צמרמורת מטלטלת את גופה כשהיא מצטטת מהזיכרון את נוסח ההודעה: "היי אמירה, עלית לי בזיכרון, בזמן האחרון יש עלייך המון דיבור שמעכב את הזוגיות". בהמשך המליץ לה הידיד לקרוא פרק מסוים בתהילים מדי יום ביומו, "וזה היה בדיוק הפרק שקיבלתי מהרב", היא מספרת. "עצרתי את האודישן, אמרתי שאני זקוקה לכמה דקות של שקט, התקשרתי לרב וסיפרתי לו, 'אתמול, כשהייתי אצלך, לא האמנתי בהמלצה שלך, בלילה קיבלתי מסר להאמין ועכשיו קיבלתי צילום של הפרק שנשלח אליי מסין. אני מבטיחה לך שברגע זה אני נפטרת משאריות הציניות שיש בי ומתחילה לתרגל את נעשה ונשמע". וכך היה. במשך חודש שלם הדלקתי וקראתי ותוך כדי ביצוע הריטואל המשכתי להתכתב עם מישהו שהתחיל איתי בפייסבוק, מבלי להעלות בדעתי שהוא המיועד".
המישהו הזה היה משה בן שימול מבאר־שבע, אב לשניים, הנדסאי שעבד במכון התקנים וכבר היה בהליכי גירושים. "לימים משה סיפר לי שהוא ראה אותי פעמיים על המסך, בתוכנית עם שי ודרור, שבה הבלחתי לדקה, ובאחד הפרקים של 'בקרוב אהבה', התוכנית שבה השתתפתי בתקווה למצוא את האחד. כן, עבדתי בלמצוא אהבה. לימים משה גם סיפר שתוך כדי צפייה בי הוא הרגיש שקורה לו משהו בגוף, לא ברמה של משיכה, אלא ברמה רוחנית. כשנפרד מאשתו, אני הייתי הראשונה שצצה לו בראש והוא שלח לי הודעה בפייסבוק. אם תראי את דף הפייסבוק שלי", היא מחייכת, "תביני למה אני אפילו לא קוראת את ההודעות. מפציצים אותי בצרורות. אבל משהו בפנייה של משה גרם לי לקרוא וגם לענות. התכתבנו קצת ואז הוא נעלם לשלושה חודשים. לקראת סוף החודש הראשון של הנרות והתהילים, פתאום הוא שוב חזר לכתוב ונשמע הרבה יותר החלטי. הוא הציע שניפגש כשהוא מגיע לתל־אביב. במוצאי שבת הדלקתי נר, קראתי תהילים, וכשמשה צילצל ואמר: 'אני בתל־אביב' חטפתי פאניקה קלה".
למה?
"איפה כדאי להיפגש? גרתי אז בשכונת מונטיפיורי ולא רציתי להביא אותו למקומות הקבועים שבהם אני יושבת ושמלאים באנשים מהתעשייה. היה לי ניסיון נוראי עם שני גברים שפנו אליי בעקבות 'בקרוב אהבה' והדייטים איתם היו כישלון מוחלט. בחרתי במקום של זקנים, בית קפה במרכז שוסטר, כשהגעתי ישבו שם כמה אנשים שצפו בכדורגל, וכשראיתי את משה מתקרב ידעתי שזה יהיה בעלי. בית הקפה בדיוק נסגר אז הגישו לנו מים מהברז, זה היה הדייט הכי חסכוני בעולם. ישבנו שעתיים על מים מהברז ומאותו הלילה לא נפרדנו. בדייט החמישי התחלנו לדבר על חתונה".
שיא הספיד!
"נכון, בגיל הזה - אני הייתי בת 34 ומשה בן 35 - אין זמן למשחקים. אמרתי לו, 'חתונה - לא חובה, אבל ילדים?' והוא ענה 'בוודאי'. לא רציתי להיות זו שמנתקת אותו מילדיו ומעבודתו, אז שכרנו בית במושב זרועה, קרוב לרדיו דרום שבו יש לי תוכנית יומית, ומדי יום נסעתי ברכבת לתל־אביב. נכנסתי להיריון, היינו בעננים, ובסוף החודש השלישי התחלתי לדמם ונקבע שאני חייבת לעבור גרידה. הייתי בהלם, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בבית חולים, לא הפסקתי לבכות, ובסורוקה, בפתח חדר הניתוח, משה הוציא את הטבעת".
לפני ארבע שנים הם התחתנו, עקרו לתל־אביב, ומשה, שעבר הסבה מקצועית, היה למפקח בחברה לתחזוקת בניינים. "הייתי בלחץ להרות, חזרתי לרב, וכשגם ההיריון השני הסתיים בהפלה כבר לא נשארו לי דמעות. לחצתי על הרופא להתחיל טיפולי פוריות והוא ענה, 'את עוד לא שם, אין לך שום בעיה'. בהיריון השלישי, עם יונתן, שמרנו את זה בסוד. רק בחודש השביעי העזתי לגלות".
מה, לא ראו עלייך?
"לא, זה היתרון בלהיות בחורה לא רזה. שנה לפני שהריתי עשיתי תהליך משנה חיים אצל סיון אופירי, תזונה ללא גלוטן וסוכר. זה לא קל, אבל ברגע שהמוח שלך מתרגל לשינויים ולחיווטים בא לך לרדת על עוגה כמו שבא לך לאכול עציץ. בברית של יונתן נראיתי יותר טוב מאשר בחתונה, וכשהינקתי, עד שנמאס לו מציצי, הייתי חסרת תיאבון לחלוטין. בפעם הראשונה בחיי האמנתי לדוגמניות שנשבעו לי שאין להן תשוקה לאוכל. אבל בחופשת הלידה התיאבון חזר ושיחררתי רסן. עוד לא העזתי לעלות על המשקל. הבטחתי לעצמי שעכשיו, עם החזרה לעבודה, אני חוזרת לאכול בריא".
בשבוע ה־39 להיריון, בביקורת שגרתית בתל השומר, אובחן מיעוט מי שפיר והוחלט על זירוז. "למה אף אחת לא סיפרה לי שפיטוצין זה השטן?" היא שואגת. "ארבע מיילדות הקיפו אותי במשך שתי יממות, כשהתחננתי לעוד אפידורל, ודקה לפני שהעבירו אותי לקיסרי לחצתי בכל הכוח שנשאר לי והנסיך יצא. 3.5 קילו. בדיוק בארבע אפס־אפס לפנות בוקר. תינוק מדויק".
נפתחה הצ'אקרה
ילדיו של בעלה, שמתארחים אצלם בכל שבת שנייה, מאושרים עם יונתן, שהוא הנכד השמיני של חמותה, ובוזגלו נשאבת בשמחה לחיק המשפחה הגדולה. כן, גם בשל היותה בת יחידה לאם יחידנית, דינה בוזגלו, שפירנסה את שתיהן מעבודתה כסייעת בחינוך המיוחד בעיריית תל־אביב. "הרבה ילדים בטוחים שאמא שלהם היא הכי בעולם, אבל כל מי שמכיר את אמא שלי יודע שהיא באמת כזאת", היא מתמוגגת. "אין אמהות כמוה, כבר לא מייצרים. אמא היא אישה חזקה, שהקנתה לי ביטחון עצמי ותמיד ידעה להעצים אותי. הלוואי שאצליח לתת ליונתן חצי ממה שהיא העניקה לי. מאז הלידה היא הגיעה אליי כל יום, לעזור בבישולים ובכביסות, ואני מרגישה שבזכות יונתן נפתחה בינינו הצ'אקרה והרווחתי אותה מחדש".
יונתן לא מעורר בך דחף לחפש את אביך?
"ממש לא. אני לא יכולה להתגעגע למישהו שלא הכרתי ולא מרגישה שום חסך. הפסיכולוגית שלי מצטטת מחקרים המוכיחים שדווקא ילדים שלא נולדו בבתים הקלאסיים של שני הורים ושני ילדים עשויים להצליח בחיי הנישואים שלהם יותר מאלה שגדלו בבתים המכונים 'רגילים'. יש יתרונות במינוס, כשאין תקרת זכוכית של אבא ואין זכר לפטריארכליות המסורתית".
אמה הפכה למטפלת של יונתן בשבוע שעבר, עם שובה לעבודה בפול גז. "חופשת הלידה הייתה מתנה. הפעם הראשונה בחיי שבה ישבתי בבית, מפני שכעצמאית אני אפילו לא יכולה להתפנק בימי מחלה. כמי שגדלה בשכונת התקווה, הצדק החברתי והרצון לשנות בוערים בי. במהותי אני הכי לפוליטיקה, או למגזר הציבורי־מוניציפלי, אבל כשאני נזכרת איך הם נראים, תוך חמש שניות אני יורדת מהחלום ומודה שיש לי מקצוע שאני חיה ונושמת אותו - לפגוש אנשים, לזהות פוטנציאל, להמר וגם לתת במה לכוכבים חדשים. בבית הספר לליהוק ותחקיר שפתחתי מתחיל המחזור העשירי".
את עוד חולמת לרזות?
"אף פעם לא חלמתי להיות רזה. אני מסתכלת במראה ואוהבת את עצמי. נכון שאני אוהבת את עצמי גם כשאני 20 קילו פחות, אבל אני חיה בשלום עם מבנה גופי. חשוב לי להיות בריאה ושמחה". *
