היום, לצאת לטבע ולקטוף פרחים מוגנים נשמע כמו משהו בלתי מתקבל על הדעת. אנחנו, הורינו, ילדינו, כולנו הפנמנו במשך השנים את המסר לפיו אסור לקטוף. אבל במדינת ישראל הצעירה, הדברים לא היו כה ברורים, ונדרש קמפיין ממושך של החברה להגנת הטבע כדי לחנך את הציבור שבפרחי בר לא נוגעים, ושהטבע הוא משאב מתכלה.
את הקמפיין הזה, שבשנות ה־60 זכה להצלחה פנומנלית והיה מוכר בכל בית, הובילה עבודתה של ברכה לוי אביגד, שאחזה בעיסוק יוצא דופן - ציירת פרחים. ספריה של לוי אביגד, שתיעדו בפשטות ובאופן נגיש פרחים מאזורים שונים בארץ, תרמו לשינוי בדפוסי החשיבה שעבר הציבור הישראלי, שלא ממש נהג בכבוד כלפי משאבי הטבע. היא לא הייתה הראשונה שציירה את צמחי הארץ, אבל היא הייתה זו שיצירתה הונגשה לכלל. הגיוס של יצירתה לטובת מסע ההסברה לשמירה על הצומח - הוא שהקנה לה מעמד כמעט מיתולוגי.
בימים אלה (עד 15 בפברואר) מוצגת במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב התערוכה "פרח ארץ ישראלי", המתארת נדבך מיוחד בעבודתה של ברכה לוי אביגד - ציורים של פרחי בר על כלי פורצלן לבנים שיוצרו בבית החרושת נעמן. הכלים הייחודיים האלה - מבהיקים מלובן ועליהם ציורים עדינים וצבעוניים להפליא - נולדו בראשית שנות ה־80 לאחר ששמעון בדר, המעצב הראשי של מפעל נעמן, הציע ללוי אביגד לעצב עיטורים של פרחי בר לכלי חרסינה, וזו נענתה להזמנה.
לוי אביגד לא השתמשה בציורי הפרחים הפופולריים שלה משנות ה־60, אלו שזכו לפופולריות שיא בקמפיין של החברה להגנת הטבע והיו מוכרים בכל בית. היא יצאה שוב לטבע וציירה מחדש פרחים בודדים, ואלה נשזרו לזרים שהותאמו לצורות הכלים. הציורים עברו תהליך של הדפסה והומרו למדבקות המותאמות להדבקה על פורצלן. זמן קצר לאחר שהחלו לייצר את סדרת הכלים הזאת, פרצה שריפה גדולה במפעל נעמן והמדבקות נשרפו. זו גם הסיבה לכך שבשוק נותרו כלים מעטים מהסדרה.
ד"ר עירית ציפר, אוצרת התערוכה ומי שאחראית להשבת ציוריה של לוי אביגד אל המודעות הציבורית, נתקלה בעבודתה של מושא התערוכה במקרה. ציפר היא בכלל ארכיאולוגית, ומשמשת כאוצרת ביתן הקרמיקה במוזיאון.
"מתוקף אופי הביתן והאוספים שלו, שלמעשה משמר יצירה בחומר בארץ מראשיתה, יש לי גם מנדט לעשות תערוכות על נושאים בני זמננו", היא מספרת. "לעבודה של ברכה הגעתי לגמרי במקרה. נכנסתי לחנות יד שנייה בקיבוץ בית השיטה וראיתי שם צלחת מאוד יפה. ישר ראו שמודפסים עליה פרחים של ארץ ישראל. לא ידעתי הרבה על ברכה, והתחלתי להתעניין. התחלתי לחפש מידע אודותיה ונשאבתי לתוך הנושא. גיליתי אישה מרתקת. כשקניתי את הצלחת, ב־2016, היא עוד הייתה בחיים. הייתי צריכה לעשות מעשה וללכת לחפש אותה, אבל דחיתי את זה. זו ממש החמצה. זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה, בגיל 96".
הפרח הראשון
ברכה לוי אביגד עלתה לארץ מגרמניה בשנות ה־30, במסגרת עליית הנוער. החלום לצייר פרחים נבט בה כבר שם. כשהייתה בת 14 יצאה עם בני כיתתה לסיור בתערוכה של הציירת מרגרטה קרנץ. נושא התערוכה היה פרחי בר, ולוי אביגד נפעמה מהמראות, אותם לא שכחה עד יומה האחרון. באופן מופלא, בדרך הביתה מהתערוכה עברה ליד חנות ספרים, שם נתקלה בספר בשם "ספר הפרחים הקטן". היא מיהרה לקנות אותו והודתה לימים כי השילוב של התערוכה והספר הולידו בה את הרצון לצייר ספר על פרחי ישראל.
לאחר שנים, כשעלתה לארץ, היא נתקלה קודם כל באכזבה. הימים היו ימי הקיץ הלוהטים, ופרחים לא נראו באופק. השדות היו חומים וצהובים, כמקובל בקיץ הישראלי הרותח. "לא היה פרח אחד לרפואה, הייתי עצובה", סיפרה כשהתראיינה לאורי רוזנברג, זמן קצר לפני שהלכה לעולמה בגיל 96. בקול צלול ובטוח סיפרה בראיון הזה, האחרון, איך בכל זאת נתקלה בפרח הראשון שלה בארץ: "יום אחד ראיתי פרח שגדל מתוך החומה סביב חדר האוכל בקיבוץ תל חי. אז הוצאתי בשמחה את הנייר שהבאתי ואת הצבעים והתחלתי לצייר. זה היה פרח הצלף, פרח אחר לגמרי ממה שהייתי רגילה מיערות גרמניה. לא חשבתי על שלמות הציור אלא על שלמות ההרגשה שלי. זו הייתה הרוח שבה ציירתי את הפרחים".
לוי אביגד התקבלה ללימודים בבצלאל והחלה ללמוד ציור באופן מקצועי. בשנות ה־50, כשעברה לגור עם משפחה בחיפה, החלה לצייר את פרחי הכרמל. התערוכה הראשונה שלה, שכללה אך ורק ציורי פרחים, הוצגה ב"תערוכת הפרחים הארצית" שהתקיימה מדי שנה בגן האם בעיר. אותה תערוכה זכתה לתגובות חיוביות ביותר, והולידה שיתוף פעולה עם מחלקת החינוך של העירייה ועם זאב ברלינגר וצבי זילברשטיין, מורים בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, שכתבו את ההסברים לציורים של לוי אביגד בספר הראשון שלה, "פרחי הכרמל" (1958).
דפים בודדים, על פניהם ציור הפרח ועל גבם הביאור הבוטני, קובצו לילקוט, וחולקו מדי יום שישי לתלמידי בתי הספר, שהפכו שומרים נאמנים של פרחים. מתוך הספרים הבאים שלה, "פרחי הכרמל" ו"פרחי הגליל", שלכתיבתו הצטרף עוזי פז, המנהל הראשון של רשות שמורות הטבע, הוכנה באמצע שנות ה־60 הכרזה הנודעת "פרחי בר מוגנים" של רשות שמורות הטבע. הכרזה ליוותה את מסע הפרסום שעוגן בחוק ההגנה על ערכי הטבע (1963), ושנבחר כטוב והמשפיע ביותר בתולדות המדינה. ראשית הכרזה הייתה בגרסאות צנועות שהדפיסה עיריית חיפה במימון מפעל בלו בנד־תלמה וממגורות דגון.
עד אז היה קטיף פרחי בר ספורט לאומי. אנשים פשטו על שדות פורחים בהר ובגיא ולקטוף פרחים כאוות נפשם, ולעיתים גם למכור אותם. ילדי ישראל נקראו ללקט פרחים ולשלחם מיובשים לאחיהם בגולה ליצירת הקשר ביניהם. מעטים האמינו שהציבור יטמיע בתודעתו את העובדה שפרחי בר הם נחלת הכלל ולאף אחד אין הזכות לקוטפם. ואולם, הציבור נענה לקריאה. פרחי בר שבו אל הנוף, בעזרת מסע מסיבי בבתי הספר, שגובה בתשדירי רדיו ובעיתונים.
ובמסע הזה, חלקה של לוי אביגד היה אדיר. "אני בשנות ה־60, כילדה, הכרתי את הקמפיין של הגנה על פרחי בר והכרתי את הפוסטרים", מספרת עירית ציפר. "הם היו מוכרים לכולם אבל לא ידעתי שברכה ציירה אותם. במשך שנים הקשר בכלל לא נעשה בראש שלי".
על עבודת הציור עצמה סיפרה לוי אביגד באותו ראיון אחרון: "אף פעם לא השתמשתי בהרגלים מסוימים. כל אחד היה חדש בשבילי וזה היה הדבר גדול, שרואים את העולם כאילו בפעם הראשונה. הפרחים והטבע היו מקום אידיאלי להיות בו. תמיד נחתי בחיק הטבע יותר מאשר עם אנשים. הציור מילא את החיים שלי ואני מרגישה שליחות. כאילו נשלחתי לצייר דווקא את הפרחים האלה".
"מה שמיוחד בציורים של ברכה לוי אביגד הוא שהיא לא ציירה ציור בוטני מדעי", אומרת ציפר. "היו עוד ציירות, כמו רות קופל למשל, ציירת בוטנית שציירה ציורים שמראים את הצמחים בכל המצבים שלהם - זרע, שורשים, פריחה. מה שברכה עשתה זה לצאת אל הטבע ולצייר את הפרחים כמו שהיא רואה אותם. היא באמת הרגישה ממש שליחות בציור הזה".
העבודות שלה הוצגו בתערוכות במהלך השנים?
"כשהיא מסרה את ציוריה לגן הבוטני בהר הצופים, הם עשו לכבוד הציורים שבספרים תערוכה. הייתה גם תערוכה של ציירות פרחים בבית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב, שבה הוצגו עבודות שלה. אבל הקשר בין הספרים, הציורים, התרומה שלה להגנת הטבע וגם הפורצלנים האלה - זו פעם ראשונה שהכל מוצג ביחד".
איפה מצאת פיזית את כלי הפורצלן עם האיורים שלה?
"יש אספנים של נעמן, אחד מהם הוא בן קיבוץ מסריק שם היה המפעל של נעמן. אני עצמי קניתי כמה. אני לא מציגה סרוויס שלם, אלא כלים שונים וגם כלים שנעשו כמזכרות".
בעלה של לוי אביגד נפטר גם הוא. שני בניה לא חיים בארץ. ציפר מספרת כי יצרה קשר עם הבנים, וכי הם היו נרגשים מאוד לקראת פתיחת התערוכה.
לדעתך הילדים של היום היו מתחברים למסר של הגנה על פרחי בר?
"עובדה שהילדים של היום לא קוטפים. בלי קמפיין. זה כבר נכנס כל כך חזק מתחת לעור של התושבים בארץ, ואנשים נוסעים לדרום־אדום לראות כלניות, לא קוטפים כלניות. היא למעשה תרמה למודעות של הילדים, שחינכו גם את ההורים, לא לקטוף את הפרחים. כל המסע הזה של החברה להגנת הטבע נחשב בשעתו למסע פרסום מוצלח ביותר".
לפני מותה תרמה לוי אביגד את האוסף לגן הבוטני של הגן של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
