ב"ספרות זולה", סמואל ל' ג'קסון מגלם גנגסטר אימתני, ובסצנת השיא בסוף הסרט מתגלה באופן קומי ממש, כי על הארנק שהוא נושא בכיסו רקומות המילים "באד מאדרפאקר" ("בן זונה מרושע"). לאמור: גם אם כולם מבינים איזה טיפוס אני מאיך שאני מתנהל ומדבר בכל שנייה בחיי, עדיין חשוב לי לצעוק את זה בעצמי. אל תתעסקו איתי.
גם "יהלום לא מלוטש", סרט עצמאי אדיר שעלה עכשיו בנטפליקס וכמעט הביא לאדם סנדלר מועמדות ראשונה לאוסקר, מסתובב כולו סביב "טיפוס" רועש וקולני. סנדלר מגלם בו סוחר יהלומים יהודי קצת ערס ממנהטן. מכור להימורים, מתלבש צעקני, מקלל מלא, עולה לכולם על העצבים, מנסה לג'נגל בין המאהבת לאישה החמוצה (אידינה מנזל, הקול מאחורי אלזה ב"לשבור את הקרח", וכאן מלכת קרח לא פחות), מתכונן לפסח, מבטיח הבטחות ומפר מיד, צורח על האנשים בטלפון וכל שנייה נראה כמי שחטף כאפה מצלצלת מהחיים. סנדלר אגב, מרכיב לאורך כל הסרט שיניים תותבות ענקיות, וזה הטאץ' שמסיים את הדמות הזאת שאתם יכולים לדמיין בראשכם גם בלי שראיתם פריים מהסרט.
ומעבר לדמות, יש גם סרט, והוא ממש כיפי. "יהלום לא מלוטש" הוא הפרויקט החדש והכי מיינסטרימי עד כה של שני אחים יהודים מוכשרים כשד מניו־יורק — לא האחים כהן, אלא האחים ספדי. באופן דומה לסרטיהם הקודמים, אבל גם כי זה מתאים לדמות פה, הם מביימים את הסרט בתזזיתיות מבורכת שעלולה לגרום כאב ראש לצופים שמעדיפים קולנוע שקט יותר. אבל אם מתמסרים לסגנון ההיפראקטיבי מגלים סרט מבדר מאוד וקורע לפרקים. ניכר ששני האחים מכירים היטב את העולם הניו־יורקי יהודי הכאוטי הזה, וגם מתבלים פה ושם ביידישקייט ועברית.
ויש גם יופי של סיפור, אם כי מעט צפוי יותר מהדמות החד־פעמית, שעוסק ביממה שבה סנדלר מקבל יהלום מאתיופיה, ומתכנן למכור אותו במכירה פומבית כדי לשלם את חובותיו. אלא שבדרך הוא מסתבך עם שחקן הכדורסל האגדי קווין גארנט (בתפקיד עצמו, והוא משחק נהדר), ש"מלווה" ממנו את היהלום ושוכח להחזיר.
מרכז הכוח של הסרט נמצא כמובן בידי סנדלר, טיפוס־טיפוס, וכמו תמיד הוא מתגלה כשחקן הרבה יותר טוב מהקרדיט שנותנים לו. בקיצור, אחלה פאקינג סרט, כפי שהיה אומר הגיבור.
