מפעל ההתנחלויות היה ונותר אחד מסלעי המחלוקת הקשים ביותר בחברה הישראלית. יש רוב שאוהב את המתנחלים. רובם הם מלח הארץ. אנשים תורמים. הם ראשונים ביחידות הקרביות. הם ראשונים בנתינה. אבל ספק אם יש רוב שתומך במפעל ההתנחלויות. סקר מ־2017 מגלה שרוב הציבור מתנגד להרחבת ההתנחלויות אל מחוץ לגושים, ו־69% מוכנים לפנות יישובים במסגרת הסכם או הסדר.
כאשר גופים בינלאומיים מתערבים בוויכוח הפנימי והלגיטימי בתוך ישראל - הם מסייעים בעיקר לאותו חלק בימין הישראלי שתומך בסיפוח השטחים ובהקמת התנחלויות או מאחזים בכל פינה, משום שהגופים הללו אינם מחפשים הסכם הוגן כלשהו בין ישראל לפלסטינים. הגופים הללו נשלטים על ידי רוב אוטומטי של מדינות חשוכות. וגם אם לחלק מהמדינות הללו יש כבר קשרים, גלויים וסמויים, עם ישראל - במופעים הפומביים הן שומרות על הקו הישן והמאוס של עוינות לישראל.
בראש מצעד העוינות לישראל ניצבת מועצת זכויות האדם של האו"ם. בשנה שעברה קיבלה המועצה 18 החלטות נגד ישראל, לעומת שבע נגד כל שאר מדינות העולם גם יחד. ונצואלה שמדכאת את אזרחיה? איראן שהורגת מפגינים? מיאנמר שביצעה טיהור אתני? סין שמחזיקה מיליוני מוסלמים ב"מחנות לחינוך מחדש"? - ישראל היא הבעיה. ביקורת על ההתנחלויות איננה אנטישמיות, אבל לפי הגדרת העבודה של האנטישמיות, שאומצה על ידי מדינות אירופאיות ועל ידי האיחוד האירופי, האובססיה האנטי־ישראלית של המועצה היא ביטוי מובהק לאנטישמיות.
נשיאתה לשעבר של צ'ילה, מישל בצ'לט, שמכהנת כנציבת זכויות האדם מטעם המועצה, פירסמה אתמול את "הרשימה השחורה" של החברות הפועלות בשטחים. לפרסום הרשימה לא אמורה להיות משמעות מיידית, אבל צריך לזכור שחברת ענק, סודהסטרים, נאלצה לסגור את עסקיה בשטחים כתוצאה מלחץ בינלאומי של גופים התומכים בחרם נגד ישראל. יש חשש שבהתאם לאותו תקדים קמפיין החרם ישתמש ברשימה כדי להפעיל לחץ דומה על חברות נוספות.
באזורי התעשייה בשטחים עובדים קרוב לעשרים אלף פלסטינים. זה לא ניצול ולא קולוניאליזם. בחברות רבות, שכלולות ברשימה, הגיעו פלסטינים לעמדות בכירות, ששכרן בצידן, והם ממונים על עובדים יהודים. הם מרוויחים הרבה יותר מהשכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית. הרשות עצמה ניסתה בעבר להטיל חרם על מוצרי ההתנחלויות ודרשה מפלסטינים להפסיק את העבודה באזורי התעשייה המשותפים, אבל הכישלון היה נחרץ. העובדים שם מהווים עוגן רציני בכלכלה הפלסטינית. זו הייתה גזירה שהם עצמם לא היו יכולים לעמוד בה. העברת סודהסטרים מהשטחים לישראל הייתה הצלחה לקמפיין החרם, אבל מאות עובדים פלסטינים שילמו את המחיר - הם איבדו מקום עבודה מצוין. כך שהחברות הישראליות שבהן מדובר עלולות להיפגע, אבל הפגיעה בפלסטינים תהיה הרבה יותר גדולה.
אפשר וצריך לקיים את הדיון הציבורי על ההתנחלויות. זה דיון לגיטימי. יש הבדל בין ביקורת על מפעל ההתנחלויות לבין קמפיין החרם, שמתנגד לעצם קיומה של ישראל. ויותר מכך, גם אם וכאשר יהיה הסדר או הסכם עם הפלסטינים - דווקא את אזורי התעשייה שבהם פועלות החברות הישראליות יהיה צורך להשאיר, בעיקר לטובת הפלסטינים. קמפיין החרם, צריך להודות, זכה להישג, אבל את המחיר, אם ההישג הסמלי יהפוך למעשי, ישלמו הפלסטינים.
