פעם פעם, לפני שנים רבות - סליחה, רק לפני שנה - בחירות היו מאורע מרגש וטקסי. יום חגה של הדמוקרטיה. היינו טורחים להתעדכן במצעים, להרכיב קואליציות מדומיינות בארוחת שישי ואפילו לחטוא בקצת תעמולת בחירות. ביום הבוחר צעדנו עם ילדנו גאים אל הקלפי. הסברנו באריכות עד כמה היום הזה חשוב וחגיגי, ויחד בחרנו לנו פתקה קטנה שטמנה בחובה משאלות ותקוות. אף פעם לא מושלמת, תמיד עם איזה קיטור קטן בלב, ועדיין - התמסרנו. התמסרנו למעמד ולרגע. צילמנו ותיעדנו והפצנו: אנחנו אזרחיות ואזרחים טובים. אכפת לנו. חשוב לנו. אנחנו חלק ואנחנו באמת ובתמים מקווים ומייחלים שכל משאלות ליבנו יתגשמו לטובה.
והנה, עוד לא מלאו 11 חודש, כמניין האבלים, ואנו שוב מתכנסים בקלפי, זו הפעם השלישית. אם בפעם השנייה החגיגיות הומרה באדישות ובציניות, את הסיבוב הזה מלווה תחושה עמוקה של דאגה ופחד. אחרי שנה של שיתוק מוחלט בשילוב שיסוי חסר כל רסן, הזכות הדמוקרטית הפכה לחובה מפוקפקת. איזה ערך יש למאמץ האזרחי אם ממילא לבסוף נבחרי הציבור לא יתחשבו בו? כמו במקהלה עצובה, משתלבים להם שני קולות מסוכנים: האחד הוא קול המעוניין להביס, לנצח, להשפיל ולחסל את הצד השני. לקול הזה יש הרבה מוטיבציה, ולצערנו גם הרבה מאוד דלק. והקול הנוסף הוא הקול של הייאוש. של מי שבוחר לא לבחור, או לחלופין מוכן לבחור גם בבחירה שרעה בעיניו, העיקר שתקום ממשלה שתסיים את הסאגה הבלתי נגמרת הזו. אף אחד לא מדבר על איזו מערכת בריאות הוא רוצה, איזה חינוך הוא מייחל לילדיו או מה ראוי לעשות על מנת להפסיק את הירי לדרום. הסוגיות הקריטיות הללו נשמטו בצד הדרך לטובת מלחמה שבטית. מכרו לנו סוציולוגיה במקום אידיאולוגיה, ובייאושנו קנינו את כל החבילה.
פוליטיקה, כידוע, היא אמנות האפשר. היא בסך הכל אמצעי למימוש מטרות משותפות. אין שום דרך לייצר מנגנון שיעבוד היטב בלי פשרה, בלי גמישות ובלי אמון. שלושת המרכיבים הללו הפכו כמעט למילים גסות. בשבועיים האחרונים כל מפלגה רק הגביהה גדרות, הקפידה לציין שוב ושוב עם מי היא לא תשב ואף הידרה והוסיפה עוד ועוד מפלגות ודמויות לרשימת המוקצים. זו התנהלות ילדותית ומסוכנת שמסמלת גבולות גזרה צרים באופן קיצוני בכוונת מכוון. ואם יש משהו אחד שהוא יותר גרוע מבחירות רביעיות - ובחירות רביעיות זה מאוד מאוד מאוד גרוע - זו ממשלה צרה. גם ממשלת ימין צרה בראשות נאשם בפלילים, וגם ממשלת מרכז־שמאל צרה עם תמיכה חיצונית של המפלגות הערביות. ממשלות כאלו נועדו לכישלון מראש. הן סחיטות בהגדרתן ובזמן כהונתן (הקצר, יש לשער) הן עלולות להיגרר למהלכים מסוכנים על מנת להצדיק את זכות קיומן, ובכך לפגוע באופן משמעותי בחלק עצום שכלל לא בחר בהן.
אז נכון, בחירות רביעיות הן קטסטרופה. הן עונש למיליוני חפים מפשע שכבר אמרו את דברם בקלפי שוב ושוב. אבל דווקא היום, כשנלך לבחור, מוטב שנזכור שזו לא האופציה הגרועה ביותר, ושהדרך היחידה לצאת מהקרב שאליו נקלענו שלמים היא לדחוף בכל כוחנו לשבירת המילה. פוליטיקאים יקרים, בבקשה, בשבילנו, זִרקו את כל הבטחותיכם לפח. אנחנו מוחלים וסולחים. תתחילו את המשא ומתן עם דף חלק. ותנו לנו איזשהו שבריר תקווה שאפשר לעשות את זה אחרת. ואפשר. √
