מכתבים לאלוהים

אני רוצה לכתוב את הטור של אחרי הבחירות. אני רוצה, אבל אנחנו לפני. ככה זה, העיתון מודפס יומיים לפני. ככה זה בכל העולם, וכל מילה כאילו נתקעת. עם כל תקתוק של אות, עוד כאב בלב. לכתוב מתוך אופטימיות? לכתוב מתוך פחד? לכתוב כפי שאף פעם לא כתבתי?

לפעמים זה מרגיש לי כאילו מאז ומעולם כתבתי את המחשבות שלי. הייתי אלופת "יומני היקר", מעל עשר מחברות גדושות בכתב צפוף, עם הדבקות של קווצות שיער. פעם מרחתי על עמוד אחד דם שירד לי, כי חשבתי שזה ספרותי.

היומן הראשון הוא מ־92', ממש כתב של ילדה. תיאורים של מהלכי שיעור, עניינים עם חברות, מסיבת פיג'מות שלא הוזמנתי אליה. כינים. החופש הגדול. הריב עם ההורים כשממש לא בא לי ללכת לקייטנת החברה להגנת הטבע, אבל בסוף הייתי ואפילו נהניתי. אני אוהבת ילד מהכיתה, את ארז, ואנחנו הופכים לחברים.

ואז עוד שנה ופתאום עוד כיתה, ופה נסענו כל המשפחה לאילת, היינו במלון אורכידאה וחשבתי שזה המקום הכי מושלם על פני כדור הארץ. אני משחקת בסרט הראשון בחיי. אני בפרמיירה הראשונה בחיי בסינמטק. אני בהלם מהעוצמות. אני עוד לא יודעת שהדבר הזה ימשיך לרגש אותי כל החיים.

אני כותבת על רצח רבין. על בחירות 96', מגיעה כבר לתיכון. מבחנים, מגנים, הדרכה בצופים, האם בטיול ים אל ים ינון בכלל יראה שאני קיימת? האם יש טעם לאהבה שאני חשה עם עצמי בין דפי היומן? הכל אני מספרת ליומן והוא חברי הטוב, יום אחד כשאהיה "משהו", אזכר איזו ילדה הייתי. אני מאמינה שאפשר לכתוב הכל, לא חוסכת שום תסכול, שום רגע קשה.

אבל אז יום אחד, אבא שלי מקבל מפרצת במוח באמצע בית המשפט. רק ערב קודם עוד הייתי בהבימה עם חברות, חשבנו איך נחזור הביתה כי היה כבר מאוחר. אמרתי לחברות מהכיתה שבטח אבא שלי עוד במשרד ואולי הוא ייקח אותנו הביתה. אני זוכרת כמה הוא הופתע לראות אותי. חברה שלי קורין שאלה למה הוא עובד כל כך מאוחר. אבא שלי צחק ואמר שככה הוא, מכור, אוהב את העבודה.

חזרנו הביתה. נתתי לו נשיקה והוא אמר לי: "תעירי אותי בבוקר כשאת קמה". באותו בוקר הערתי אותו, הלכתי לבית ספר והוא לבית המשפט. ושם הוא קיבל מפרצת במוח שממנה לא התאושש. ניסיתי לכתוב על זה ביומן, אבל לא הצלחתי. הרי עד עכשיו היו ממש אחלה של חיים, מה עכשיו אני אבאס אותו עם כל הדבר הזה? אבא צמח. זהו, אין אותו יותר. גם מה אני אכתוב? שאני לא רואה את האור, שזה הרגיש כמו הסוף של החיים? לא רציתי להרגיש שאין תקווה ולא רציתי להרגיש שיש תקווה, ופחדתי שכל דבר שאני אכתוב - בעצם יכתיב. אז עדיף להשאיר דף פתוח ולראות פשוט מה קורה.

ואז פתחתי יומן חדש. קראו לו "מכתבים לאלוהים". רציתי שאבא יחלים וביקשתי הרבה פעמים, הכי בנימוס, לא הצקתי. ככה במשך שנה, אבל בסוף אבא כן נפטר, ואחרי השבעה זרקתי את המחברת לפח.

והיום, אחרי שנים רבות, כמעט 20, פתחתי טור מקביל לטור הזה. טור לאלוהים. שבו אני גם מבקשת דברים.

אולי הוא יקשיב ואם לא, אולי הוא ישתף בפייסבוק.