על פניו, החיבור שלהן נראה מפתיע, אבל כששומעים את אסתר רדא וקרולינה שרות יחד את "אהבה, בואי", הסינגל המשותף שלהן, לא ברור איך הן לא עשו את זה הרבה קודם. הגרוב, החום, הנשמה המשותפת — אין ספק שמדובר באחד החיבורים הכי מסקרנים שיש למוזיקה הישראלית להציע. עכשיו הן עמוק בתוך החזרות למופע המשותף. חברות קרובות. כשהאחת מדברת, השנייה משלימה אותה.
"יש לנו כל כך הרבה דברים דומים", מחייכת קרולינה. "אנחנו שתי גרושות בזוגיות חדשה עם ילד. ההבדל היחיד בינינו הוא 15 שנה. אני בת 49, היא 34. כשאסתר נולדה, הייתי כבר עתיקה. אנחנו גם ההוכחה שזמרות כן יכולות להצליח היום למרות כל הדיבורים".
כן, אבל עדיין הפלייליסט הוא ברובו גברי. עדי ליאון, הקלידן של אייל גולן, דיבר בעד הדרת נשים באירוע של הרב פירר ואמר: "אפשר לספור על יד אחת את הזמרות שיש לנו היום בישראל".
"התפקיד שלנו הוא לשבור את תקרת הזכוכית הזאת. לא משמיעים? אין בעיה, אנחנו נרים הופעה ואנשים יבואו לשמוע אותנו. הרי אי אפשר בלי קול נשי".
רדא: "אני עובדת כמו חמור ולא רוצה לדבר על עצמי, אבל תמיד ברשימות ההשמעות של סוף השנה אתה רואה רק זמרת אחת בקושי. גם בפרסי אקו"ם אין כמעט זוכות. אני לא יודעת למה באקו"ם לא חושבים על זה, אולי הוועדה שם מורכבת רק מגברים".
קרולינה: "אני שומעת תסכול של חברות — חלקן זמרות מוכרות, בעלות שם, שהיום כבר לא משמיעים אותן בכלל. מי מחליט מה זה מוזיקה טובה?".
רדא: "זה קורה לא רק בהשמעות ברדיו, אלא גם בכנסת שאין מספיק נשים. שמעתי שבאתיופיה ראש הממשלה החליט שיהיו בפרלמנט חמישים אחוז גברים וחמישים אחוז נשים".
"בפוליטיקה שלנו אף אחד לא ירים את הכפפה", אומרת קרולינה. "אנחנו מדברים פה על השמעות ברדיו, ובהודו ילדות נאנסות ברחוב כל הזמן. נשים ברוב העולם לא נלחמות על תפקידים בטלוויזיה ועל השמעות ברדיו, הן נלחמות על החיים והקיום שלהן. בהרבה מקומות בעולם אישה היא סמרטוט. כשהייתי ביוון גבר אמר לי באנגלית רצוצה 'אישה היא פחות מכלב'".
שתיהן גאות בהצלחת קמפיין MeToo. "אני באמת מרגישה שינוי בעקבות הקמפיין", אומרת רדא, "גברים פתאום מתנהגים אחרת. אני לא רוצה להרגיש פחד או חוסר נעימות כשאני מדברת עם גבר. אנחנו שני אנשים שווים. אתה לא תקטין אותי ואני לא אקטין אותך. לפני כמה זמן פגשתי מכר, אחד שידוע בזה שהוא מתחיל סדרתי עם נשים, והאבו־ענטר הזה אמר לי בשחצנות 'מה, את לא רוצה נשיקה?'. הסתכלתי עליו ואמרתי 'על פחות מזה נכנסים היום לכלא. תירגע'. הפרצוף שלו ישר השתנה. בלי מהפכת MeToo אולי הוא היה מנסה לנשק אותי בכוח".
"כל החיים חוויתי חוויות כאלה, אפילו קשות יותר", אומרת קרולינה. "היו רגעים שהתעורר בי רצון להתלונן על מישהו, אבל אני לא בנויה לזה. אני יודעת שיהיו מלא נשים שיכעסו עליי שאני אומרת את זה, אבל זאת אני. אמא שלי, שילדה את אחי הגדול בגיל 15, הייתה אישה צעירה ויפהפייה, וזה גרם להרבה גברים להטריד אותה — גם לידנו, הילדים. היה בה משהו שאי אפשר היה לעמוד בפניו. פעם אחת, כשהיא החזיקה את העגלה של אחי הקטן, הגיח מישהו מהשיחים, חטף אותה לשיחים ותקף אותה. סילקנו אותו. יש לי טראומה מזה. הוא היה במדים, ומאז כל מי שעבר לידנו עם מדים הפחיד אותנו. הייתה אז אווירה שהטרדה זה חלק מהחיים, שככה גברים מתנהגים".
הן מבלות שעות ביחד כל יום, מקליטות באולפן ונמצאות בחזרות לקראת סיבוב הופעות משותף, אם הקורונה לא תהרוס את התוכניות (מופע הבכורה מתוכנן ל־21 במארס במועדון התיאטרון ביפו). "אני שומעת הרבה על ביטולים של הופעות בגלל הקורונה, וזה קצת מלחיץ ועצוב", אומרת רדא, "אבל העיקר הבריאות. אם זה מה שצריך, זה מה שנעשה. הבהלה היא אמיתית, זה לא צחוק. יש רגעים שאנשים משתעלים לידי ואני פוחדת להידבק. אני מקווה מאוד־מאוד שזה ייגמר בקרוב ומישהו ימצא לזה כבר תרופה. משרד הבריאות אומר, לפחות בינתיים, שאסורה התקהלות של מעל 5,000 איש, אז אנחנו עדיין בסדר כי במועדון התיאטרון יש מקום לאלף".
קרולינה יותר רגועה. "אני לא רוצה ליצור סתם דרמה או להכניס את עצמי לחרדות מיותרות. אני לא דואגת, אני מאמינה שיהיה בסדר. המוזיקה היא שמעסיקה אותי, ופחות הדברים האחרים. אני מקווה שהכל יסתדר ושהמופע יתקיים. תבין, בפעם הראשונה שראיתי את אסתר על הבמה היא עמדה כמו מלכת שבא, לא נתקלתי בדבר כזה עד אז. כשהציעו לי לעשות שיתוף פעולה, אמרתי 'יש רק בנאדם אחד בארץ שבא לי באמת לעוף איתו על הבמה, וזאת אסתר'. אני לפעמים חסרת ביטחון על הבמה, צריכה להרגיש אהובה ונחשקת ורצויה, רק אז אני זורמת, ואני יודעת שאסתר אוהבת אותי ונותנת לי הרגשת ביטחון".
קרולינה, אמא למאור בן השש וחצי, חולקת זוגיות עם איש הווידיאו יואב ליפקין, שגם חיבר מילים לכמה משיריה. רדא, אמא של פלא בן החמש, חולקת את חייה עם הסקסופוניסט גל דהן, שמלווה אותה גם בהופעות. לא מזמן נולדה לה אחות מאביה, שחי על קו אתיופיה־ישראל ונישא שם שוב. קרולינה התייתמה מאביה בגיל צעיר. "אבא שלי מת בגיל 46", היא אומרת. "זה לימד אותי כל כך הרבה דברים על החיים. בכלל, מה זה החרא הזה מוות? למה אנחנו צריכים להתמודד עם זה כל פעם מחדש? אני אף פעם לא משלימה עם זה".
בוכים על זה גם ממרחק השנים?
קרולינה: "אני בוכה כל הזמן. בדרך לכאן הנהג סיפר לי משהו כואב על עצמו, אז בכיתי".
רדא: "גם אני בנאדם בוכה. אני בוכה אפילו משירים".
האימהות חשובה לשתיהן יותר מכל. "אני לייט בלומר", אומרת קרולינה, "ילדתי בגיל 42. מישהו שם למעלה כנראה אוהב אותי. כבר חיפשתי אלטרנטיבות כמו הורות אחרת כדי להפוך לאמא, ואז קרה הנס — הכרתי את יואב, ותוך מעט מאוד זמן נכנסתי להיריון טבעי, וזה היה פשוט קסם. כל הרופאים אמרו לי 'זה מאוחר מדי, לא תיכנסי להיריון, את צריכה טיפולים', אבל שום טיפולים, צריך אמונה חזקה. יש ניסים. אני מאמינה באלוהים. החיים שלנו זו הזיה משוגעת, אז ברור לי שיש אלוהים. יש לנו היכולת להתחבר לאיזשהו כוח שהוא מעבר לבני האדם ולעבוד איתו, אולי כי אנחנו מוזיקאים".
לא פשוט לשלב קריירה ואימהות.
קרולינה: "מאחר שילדתי ממש מאוחר, ואני מופיעה כבר שלושים שנה, דבר ראשון אמרתי: מורידים את כמות העבודה בשמונים אחוז. כמו שרציתי כל השנים לשיר, להופיע, אני רוצה להיות עכשיו אמא. כשחזרתי להופיע כעסתי על המוזיקה, על העבודה ועל ההצלחה שמרחיקה אותי מהילד. אבל היום אסתר אמרה משהו מאוד נכון: 'לפעמים העבודה היא המנוחה'".
"אני לא עצרתי לרגע אחרי הלידה", אומרת רדא. "הופעתי שבועיים אחרי הלידה, ופלא היה איתי ועם בן זוגי בכל העולם. יש לו חותמות בדרכון כמעט מכל יבשת".
איך זה לעבוד ולהופיע עם בן הזוג?
קרולינה: "אנחנו צוות מעולה, אבל זה שונה כי אנחנו לא יחד על הבמה. לפעמים, כשהוא עורך משהו שבו אני שרה, אני לא יכולה לשמוע אותי, אני יודעת שאני צריכה להתרחק. אבל בגדול יש בינינו הרמוניה. אני מעריצה אותו. חושבת שהוא כישרון־על. אבל לא תמיד זה מצליח, הייתי נשואה פעם לבסיסט שלי, וזה לא החזיק מעמד. הוא בנאדם נהדר, אבל זה לא התאים לנו".
רדא מככבת במחזמר "ג'נטלי" לצד בעלה לשעבר, השחקן והזמר גילי יאלו. את הפרידה הטעונה והקשה שלהם אחרי שבע שנות זוגיות הם מנסים להשאיר מאחור. "ההצגה הזאת היא תיקון בשביל שנינו", היא אומרת. "עברו גם שבע שנים מאז הפרידה והמטענים מתפוגגים. המזל הגדול שלנו הוא שלא היו לנו ילדים. גילי תמיד פירגן לי ותמך בי כשהיינו ביחד, וגם עכשיו. וגם אני מפרגנת לו. כשהוא שר, הלבבות נפתחים".
עם גל, בן זוגך הנוכחי, קל לך להופיע יחד?
"היה איזה שלב של משבר, כשגל כעס ואמר 'אני לא מנגן איתך יותר!'. עיצבנתי אותו ועשינו הפסקה, אבל בגלל שהוא כזה מדהים, כשביקשתי שנחזור להופיע הוא חזר. הוא מוזיקאי אדיר שנותן לי כל כך הרבה".
שתיהן משחקות עכשיו בתיאטרון. קרולינה בלהיט "שיגעון המוזיקה" של הקאמרי, ורדא בתיאטרון חיפה ב"ג'נטלי", שעוסק בסיפורם של הפליטים ומבקשי המקלט. "היה איזה זוג שיצא מאחת ההצגות ואמר 'ההצגה נפלאה, הנושא לא משהו'", אומרת רדא. "יש הרבה אנשים שמאמינים בגירוש הפליטים, ומבחינתם שהם ילכו מפה לקיבינימט. איפה החמלה שלנו, הכבוד לאחר, האנושיות? בעיניי ההצגה פותחת לבבות. אני בטוחה שאפילו לזוג הזה היא עשתה משהו. אחרת למה הוא אמר שההצגה נפלאה? מתישהו החמלה הזאת תחלחל ללב שלהם".
אפשר בכלל לנצח את האפליה והגזענות, או שהמאבק אבוד?
"אנחנו פה כדי לתקן. יש תחושה שיש בני אדם ויש תתי־אדם. זה עצוב, מרגיז ומסמר שיער. אנחנו שומעים כל שני וחמישי סיפורים על הילד האתיופי שלא קיבלו אותו לבית הספר בגלל צבע העור שלו, ועל הזוג האתיופי הצעיר שהשכנים לא רוצים שיגור לידם, ועל נהג אוטובוס שקילל את הנוסעת שעלתה מאתיופיה".
גם את נתקלת במקרים כאלה?
"אצלי זה סיפור מורכב כי גדלתי בקריית־ארבע, ושם, בצורה מפתיעה מאוד, לא הייתה אפליה בכלל. היה דבר אחד שחיבר בינינו וזה היהדות, הציונות, העובדה שמעבר לגדר יש אויב, אז זה בכלל מלכד. רק כשעברנו לנתניה הבנתי פתאום שיש קבוצות בתוך העם שלנו — יש את הרוסים, האתיופים, המרוקאים, ואני שייכת לאתיופים. זה היה שוק גדול.
"הדבר הכי מרגיז שקרה לי הוא שעליתי לאוטובוס ומישהי שעלתה אחריי נופפה לעברי עם כסף וצעקה 'בשביל זה באתם לפה?! תלכו מפה! תעופו מפה! אתם לא צריכים להיות פה! נמאסתם'. הייתי בשוק. הסתכלתי עליה המומה. ריחמתי עליה. אמרתי, איזה מסכנה אם היא מסתובבת בעולם עם תחושות נוראיות כאלה. הבנתי שהיא מוציאה את הקשיים שלה עליי".
קרולינה: "הגזענות היא דבר נורא. כל אחד יכול להיות קורבן. גם הומופוביה היא סוג של גזענות. גם השמנים סופגים המון. כל החיים זאת התמודדות אחת גדולה, אבל אני למדתי איך לא להתקרבן, איך להפוך את זה ללימונדה. מציק שאומרים לי 'יש לך פנים יפות, למה את לא עושה דיאטה? תרזי קצת, זה יחמיא לך יותר'. כל החיים אני בדיאטה. אין יום שאני לא בדיאטה. זה גם לא עניינם. יש שמנים שלא רוצים לצאת מהבית, מפחדים. אני בטח לא כזאת. אנחנו חושבים שאנחנו נבדלים מהחיות, אבל הרבה פעמים אנחנו מתנהגים כמו חיות".
בבית הקפה התל־אביבי שבו אנחנו יושבים מדברים בעיקר על הקורונה, אבל גם על תוצאות הבחירות. עשן הסיגריות מתערבל בעשן הוויכוחים. "אני מרגישה בלופ", אומרת רדא, "מה, יהיה סיבוב בחירות רביעי? זה מגוחך. אין מנוס מממשלת אחדות".
קרולינה: "אני לא יודעת אם יהיה יותר טוב אם ביבי ישחרר את הכיסא שלו, אבל אני רוצה שהוא ישחרר. הגיע הזמן שהוא יעזוב אותנו בשקט". •
