הילדים פיתחו חרדה? נשמה שלי, אני רואה סדרה בטלוויזיה ומקבלת דופק מואץ כשמישהו מתחבק או לוחץ יד למישהו, שלא לדבר על סרטים שבהם חבורות אנשים חוגגות / נפגשות ולא שומרות על מרחק של שני מטר.
העניין הוא כזה: הרגלים חדשים נוצרים כתוצאה משני חיבורים שמתרחשים במוח שלנו. הראשון הוא פחד והשני הוא עונג.
הרגלים שנוצרים מפחד
הדוגמה הפשוטה להרגל שנוצר כתוצאה מפחד, תהיה דרך ניסיון: שלחת יד לאש וקיבלת כווייה, כנראה שלא תשלח יד לאש בעתיד הנראה לעין. האש פגשה במוח שלך חיבור עם כאב, וכתוצאה מהכאב הרגש שהתפתח היה פחד והנה מודל קלאסי של תגובת התרחקות.
המודל הכי קרוב היום למודל האש הוא המציאות שבה כולנו מזינים ומוזנים בהסברים שכרגע מייצרים אצלנו במוח פחד: פחד מהדבקות, פחד ממחלה, פחד שמחובר לפעולות של קרבה בינינו לזרים.
המציאות שלנו כיום מבוססת פחד מווירוס בלתי נראה ומורגש בגודל של 0.1 מיקרון, ומחייבת אותנו לפרש קרבה לאנשים ממש כמו שהיינו מפרשים קרבה לאש. כתוצאה מהפרשנות הזו אנחנו פועלים. ועדיין שימו לב כי בינינו מתהלכים אנשים או אוכלוסיות שהפרשנות שלהם למצב לא מעוררת בהם פחד, כי הם מאמינים במשהו גדול יותר, כי הם מנותקים מהחדשות או כי הם מרגישים צעירים ובטוחים שאין להוראות השעה השפעה עליהם. זו הסיבה שהכניסו אכיפה - כלומר מפגש עם קנס, אי־נעימות, מבוכה חברתית - שתחבר להם את ההתנהגות הנדרשת ל"אש".
אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים העמוקים שאחראים על עיצוב אישיותו של האדם הוא בדיוק המנגנון שבו ילדים "יונקים" את הפרשנות של הוריהם למציאות: ילד שגדל אצל אמא חרדתית ובכל פעם שהוא מנסה לטפס, להשתולל, לקחת סיכונים שובבים שכל ילד לוקח - היא מגיבה בהיסטריה מוחלטת, גדל לחשוב שהעולם הוא מקום מאוד מסוכן, שהוא כנראה לא יכול, שצריך להיזהר והנה אנחנו מקבלים העברה בין־דורית של חרדות.
אבל יש הבדל דרמטי בין ילדים שחשופים כל חייהם לחרדות, לבין ילדים שכרגע, בתקופה הנוכחית, מאמצים את הפרשנות המזהירה ושומרים על החוקים. מבחינתם זה עוד גבול. ילדים מבינים מהו גבול ברגע שהוא מסומן, נכון וברור, יש מאחוריו הסבר הגיוני, וכולם עומדים בו, כולל ההורים. ברגע שהגבול ברור לכולם, נוצרת הפנמה.
בזמן שהילדים שלכם מפנימים את החוקים החדשים, תפקידנו להציב עבורם את הכותרת שמסבירה שהמצב הזה זמני, שהוא יחלוף ושגם אנחנו מתגעגעים לחבק אנשים ולא להתרחק, שזה ממש מוזר לשטוף ידיים כל הזמן ולשמור מרחק אפילו מאנשים שאנחנו מכירים ופוגשים בסופר.
בשנייה שהפרשנות שאנחנו ניתן למצב תדובר בקול רם כזמנית ומוזרה גם לנו, בשנייה שאנחנו לא נצרח עליהם בכל פעם שהם יושיטו יד לידית של דלת, זה לא ייצרב כחרדה אלא כנוהל זמני.
וממש כמו שילדים יודעים להתאים את עצמם ואת ההתנהגויות שלהם ממקום למקום - הם אחרים בביה"ס, בגן ובבית, אחרים בחופשים ובשגרה, אחרים בים וביבשה - כך הם גם יידעו לחזור לחיים ללא הוראות השעה. זה אולי ייקח להם זמן, אגב, גם לנו, אבל תזכרו שהם מתבוננים וסופגים את הפרשנות שלנו ודרכה נצרבת הפרשנות שלהם.
הרגלים שנובעים מעונג
הדרך השנייה שבה נוצרים הרגלים חדשים יושבת במקום במוח שמחבר התנהגות מסוימת לעונג. כך לדוגמה ילד שתשים לו טלפון חכם בידיים לא צריך להתאמן או לחזור על פעולה כדי שיתקבע הרגל, הוא פשוט כל כך נהנה שהנה נוצר לו הרגל, שלא לומר התמכרות.
אם אתם תצליחו בתום משבר הקורונה להשתחרר מהחרדות של עצמכם ולא להעביר אותן לדור הבא, ואם הגננות והמורות יצליחו גם הן, העונג יעשה את שלו ויפעל בשדה החברתי מהר מאוד כמו פעם: חיבוקים זה כיף! צ'פחה על הגב / ליטופים / נגיעות / משחק משותף עם חברים / לחישת סוד באוזן / דגדוגים / אפילו דחיפות וחטיפות סביב סכסוך שגרתי על כדור... אין על העונג שמציף אותנו מתוקף היותנו יצורים חברתיים. הוא זה שיחזיר את כולנו לאט־לאט לשגרה. עד אז, תחזיקו חזק ותתמסרו למנגנון ההפחדה.
