לא רואים ממטר

אני בת 46, אמא לשניים. שכירה. טרם הוציאו אותי לחל"ת אבל זה לא מן הנמנע. אבי ילדיי עצמאי והכנסותיו בוטלו. אני משלמת משכנתה. כל זה בינתיים.

אמא שלי גרה בעיר אחרת. היא בקבוצת סיכון מפאת גילה. השבוע תחגוג את יום הולדתה. לא התראינו למעלה מחודש. לפני שבוע וחצי חגג בכורי בר־מצווה אונליין. היה מרגש מאוד.

בעוד פחות מחודש יש לי בדיקה רפואית חשובה. אין לי מושג אם היא תתקיים. בלילות אני מדמיינת תרחישים גרועים וגרועים יותר. כישראלים רבים, אני יודעת שפי התהום קרוב אליי משנראה - אבל אני לא שם. יש לי גג מעל הראש, אוכל על השולחן. אין יום שעובר בלי שאזכור איזה מזל יש לי.

כשהשורות האלה נכתבות, מספר דורשי העבודה חצה כנראה את המיליון. 300 אלף שכירים ומשפחותיהם חיו מתחת לקו העוני הרבה לפני פרוץ הקורונה, ובשבועות הקרובים יצטרפו אליהם רבים שעד כה הצליחו להחזיק את הראש מעל למים. אנשים שמתקיימים מקצבאות נכות, זִקנה, שיקום ועוד, מתקשים למשוך את הכסף. 200 אלף משפחות של זכאי סיוע לשכר דירה נמצאות עדיין בסכנת זריקה לרחוב. ההוצאות של כולנו - גם של העניים ביותר - תפחו, וההכנסות פחתו. הקצבאות הזעומות ממילא כבר לא מספיקות כעת לשום דבר. בכל יום מגיעות לארגוני הסיוע עוד ועוד בקשות לעזרה בתרופות, במזון, בתשלום חשמל ומים. האנשים האלה לא צריכים לדמיין תרחישים גרועים יותר. הם כבר שם.

ומה עושים נבחרי הציבור? בזמן שברחבי העולם ממשלות מגישות לאזרחים סיוע כלכלי ממשי, אצלנו ממשלת המעבר העבירה בתקנות חירום 300 מיליון שקל מכספי האזרחים להקמת צינור הגז של חברת נובל אנרג'י והעומד בראשה. ובמקום לסייע לעניים ולעניים־בקרוב עסוק צמד הבנימינים בהקמת ממשלת ענק בעלות מוערכת של כ־800 מיליון שקל לקדנציה מכספי הציבור הנחנק והקורס. על הדרך הם החליטו להאריך את כהונת שר הבריאות הכושל ליצמן, מי שיחד עם נתניהו דירדר את המערכת למצבה המחפיר, ולהעלות את שכר השרים ב־5,000 שקל בחודש. 5,000 שקל - כמעט בגובה המענק החד־פעמי שהמדינה הבטיחה לעצמאים, אך טרם נתנה. זה חשוב להם. מה לא חשוב? העובדה שקצבת המזונות של 7,500 ילדים תיפגע כי אמהותיהם החד־הוריות ביקשו דמי אבטלה בעקבות המשבר.

בינתיים, אישה אחת מתפייטת בעמוד הפייסבוק שלה על כך שהקורונה היא הזדמנות לבחור: האם "להישאר במטריקס הישן, הצפוף, הכאוטי, המפחיד - או להתעלות למטריקס החדש, המאוורר", ו"להתנקות מיידית מהפחדים". המשבר הזה מוציא קשקושים רוחניקים מהרבה אנשים, רק שהאישה הזו היא שרי אריסון, מי שעד לא מזמן ישראלים רבים שילמו לה את המשכנתה. הישראלים האלה לא חיים במטריקס, אלא במציאות שבה הם לא יודעים כמה זמן עוד תהיה להם קורת גג, ואריסון, שיכולה לחולל שינוי ממשי בחייהם, לא רואה אותם בכלל.

אריסון, במפגן של עיוורון מעמדי ולעג לרש, היא בסך הכל מראה לקפיטליזם החזירי שבתוכו אנו חיים. זה שבו הכסף מעוור את העיניים, שבו מזניחים את מערכת הבריאות הציבורית ומחסלים את רשת התמיכה החברתית לטובת מקסום רווחים לאלפיון ולבעלי השררה. כמותה גם צוות הבנימינים ושריהם לא רואים ממטר את האנשים האמיתיים, אלה שכבר נבלעו בתהום ואלה שרואים את לועה מתקרב לכיוונם. הגיע הזמן לומר להם: מאסנו בדיבורים. זה זמן לצעדים ממשיים של המדינה לטובתנו. החרדה שלנו היא לא עניין של גישה - היא המציאות.