ורדים - תמונה בתוך תמונה
האמן: נחום גוטמן, 1933
איפה מוצג: מוזיאון נחום גוטמן לאמנות
בחרה: מוניקה לביא, מנכ"לית ואוצרת
למה בחרתי: "גוטמן ואשתו דורה גרו תחילה בצריף של הוריה בתל־אביב, ליד בית הפאר של משפחת נבולסי, שסביבו פרדסים ובריכות אגירה (רחוב בני ברק 24 בנווה שאנן). הצריף עמד ברחוב עקיבא אייגר 6. הציור, שמן על בד, צויר כשעברו לרחוב אחד העם. יש בו אגרטל צהוב עם ורדים, צלחת כחולה עם עלי פיטנה, וציור של אותו בית מימי נווה שאנן - כולם על שולחן. זה ציור משוכלל ומתעתע של ציור בתוך ציור, מזכרת לאשתו מראשית נישואיהם. דורה, מי שגם שימשה לו מודל, טיפחה עימו גינה, ומילאה את ביתם באגרטלי פרחים. בציור, הוורדים שלה מתמזגים עם הגג האדום שברקע. כך קושר גוטמן בין עבר להווה, בין עבודת הגינה של דורה והציור שלו. גוטמן צייר אותה לאורך נישואיהם, מהנעורים לזקנה, עד שלא יכול היה לצייר".
דמות שוכבת
האמן: הנרי מור, 1933
איפה מוצג: מוזיאון ישראל
בחר: פרופ' עידו ברונו, מנכ"ל
למה בחרתי: "הזיכרון הראשון שלי מיצירת אמנות: בגיל ארבע או חמש אמא הביאה אותי לגן הפסלים במוזיאון ישראל, ואני זוכר את עצמי זוחל לתוך הפסל, מתכרבל בתוכו, חוגג בגופי את כוחה של האמנות. הזיכרון הזה, שחזר אליי עם המינוי לניהול המוזיאון, מסמל עבורי את החשיבות של היכרות פיזית, בלתי אמצעית עם המעשה האמנותי, חשובה בהרבה מההבנה והידע שמגיעים מאוחר יותר. הגן, שעיצב הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י, הפך לימים לאחת מסביבות האמנות המשמעותיות בחיי, מקום של דמיון והשראה, שזכיתי להיות שותף לעיצובו מחדש לפני כעשור. הפסל מוצג כעת בתערוכת 'נופי גוף' שנפתחה לפני המגפה, וכעת נמה שנת חורף (באביב)".
אבא ואני בגודל טבעי
האמן: אלי שמיר, 2011
איפה מוצג: מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
בחרה: ד"ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית
למה בחרתי: "הציור, שמן על בד, מעורר מחשבות על רקע משבר הקורונה, הכופה התכנסות משפחתית אך גם הרחקת המבוגרים. הצייר ואביו זה לצד זה, לא נוגעים. מאחוריהם המשק והסטודיו בקצה החלקה. האחד במדי עבודה כחולים, והשני עם כתמי צבע על חולצתו. שמיר שב ונדרש לדמותו של אביו הלל, בן למייסדי כפר יהושע. ההזדקנות והפרידה מדור ההורים, המתחדדת כעת, מקבילה לשחיקת ערכי עבודת האדמה וההסתפקות במועט. תמונת עולם אישית, אבל גם דיוקן חברתי ותרבותי הנוגע בכולנו. אף שכעת המוזיאון סגור, ניתן לבקר בתערוכה בסיור וירטואלי המלווה בקטע מסרט תיעודי של הבמאי בן שני וראיון אודיו עם האמן".
התלבושות של הגשש החיוור בשיר "מים לדוד המלך"
איפה מוצג: מוזיאון העם היהודי (בית התפוצות)
בחרה: ד"ר אורית שחם־גובר, האוצרת הראשית
למה בחרתי: "הבגדים של שלושת חברי ההרכב - גברי בנאי, שייקה לוי, וישראל פוליאקוב ז"ל - מוצגים בתוך דגם טלוויזיה טיפוסי לתקופה (שנות ה־70), חלק מתערוכת 'ויהי צחוק, הומור יהודי מסביב לעולם'. הבחירה בגששים ובתערוכה כזו מבטאת את הקונספציה במוזיאון בשנים האחרונות - נושאים העוסקים בזהות ותרבות בימינו מפריזמה של שגשוג, פריחה כלכלית ותרבותית, ולאו דווקא של 'געוואלד'. הגששים לא מייצגים רק צחוק, ומייצגים גם תשתיות עומק בזהות ובתרבות. לכן בסוף השנה יעבור המוצג לתצוגת הקבע החדשה, עליה אנו עמלים גם כעת, לאזור של השפעת התנ"ך על תרבות העולם, בתחומי התרבות והמדיה. שם יתפסו את מקומם כמעצבי תרבות וישראליות ויסגרו מעגל, מייצוג של הומור מקומי לייצוג של תרבות שלמה, שכוללת תמיד גם את ההומור".
עריסת דחיסה
האמנית: לוסי מקריי, 2019
איפה מוצג: מוזיאון העיצוב חולון
בחרה: מיה דבש, האוצרת הראשית
למה בחרתי: "בעיצוב ספקולטיבי נדמה תמיד שדברים כאלו יקרו בעתיד הרחוק, אם בכלל. אבל הווירוס הפך הרבה מהעבודות שבתערוכה 'אקסטרים', העוסקת במצבי קיצון, לאקטואליות. כשהאויב הוא בלתי נראה, קשה לדעת איזה דימוי חזותי ייצרב בתודעה. אולי גרפים סטריליים שמתווכים את המצב ומייצרים 'ודאות'. בעיניי הקטגוריה הרלוונטית בתערוכה היא 'הנורמליות החדשה' - מה שנראה לנו קיצוני לפני רגע יכול להיות נורמלי בעינינו מחר. כאשר המעצבת, לוסי מקריי, יצרה את המיצב, היא סימנה עתיד ללא מגע אנושי, בגלל הפיתוחים הטכנולוגיים המאפשרים אפילו חיבוק. כשצריך לשמור ריחוק ככל הניתן, זה נראה פתאום כפתרון מתקבל על הדעת".
Beyond
האמן: יעקב אגם, 1971
איפה מוצג: מוזיאון אגם בראשון־לציון
בחרה: רותי מקבי, מנהלת המוזיאון
למה בחרתי: "אגם, בן ראשון־לציון, הוא ממבשרי האמנות הקינטית. מדובר במיצב תלת־ממדי הסובב על ציר, שמוצג במרכז חלל הכניסה. מכל זווית מבט, נחשפת תמונה שונה וצבעוניות עזה. בימים של וירוס חוצה גבולות ושל חוסר אונים, ליצירה הזו יש מהלך רפטטיבי המשקף את מהלכו הקבוע של הטבע, החזק יותר מכולנו. נקווה שבקרוב נשוב ונניע אותה על צירה".
