ההיסטוריה האנושית גורסת שהאדם הוא יצור חברתי בבסיסו, וש"לא טוב היות האדם לבדו". ואילו עכשיו, בימי הקורונה, הלבד הכפוי והמתמשך כבר עוד מעט חודשיים, מאלץ אותנו להסתגל למציאות שונה לגמרי. הבידוד המאולץ והמתארך גורם לחסך מצטבר במגע אישי וחברתי עם הקרובים לנו. בנוסף, הוא גם מייצר בתוכנו תחושה מעיקה וקשה שקשורה לאיום הבריאותי, לחוסר האונים ולהיעדר אופק של חזרה בטוחה לשגרת החיים. אנחנו נאלצים ללמוד טכניקות התגוננות תוך כדי ריצת הימלטות מגורם מאיים - פלא שנגמר לנו האוויר? איך בכל זאת מתמודדים עם עוד יום ועוד יום כשאנחנו אמורים להיות סגורים בבית ומנותקים מהקרובים לנו?
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ששרד את השואה, הגיע להארה בנוגע לטבע האנושי. בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות" כתב: "מי שיש לו למה, יכול לשרוד כמעט כל איך". אולם, בבידוד המתמשך לא מספיקה לנו תחושת משמעות גדולה ורחוקה. אנחנו זקוקים להרבה משמעויות קטנות כדי לעבור את היום, כל יום. לכן, גם בתוך הסגר הזה שאין לו אופק, עלינו להקפיד לטעת לעצמנו שיחים קטנים של משמעויות קטנות. למשל, זה הזמן להתלבש עבור עצמנו, לערוך לנו שולחן חגיגי ולהכין ארוחות בריאות וטעימות, להתמתח ולחבק את עצמנו כל בוקר וערב ולהודות על מה שיש. כדאי גם לחקור ולגלות אילו פעולות מרגיעות אותנו ולהתנסות בדברים חדשים לנו, כדי להרגיש חיוניים.
ולפעמים הדבר הטוב ביותר שיכול אדם לעשות כדי לעזור לעצמו הוא לעזור למישהו אחר שמתמודד בדיוק עם אותן התחושות. כך למשל, אפשר להיכנס לאתר "אדם לאדם" שבבסיסו מערכת שמחברת בין אזרחים בבידוד בקרבת מקום מגוריכם שישמחו לקבלת שיחת טלפון מעודדת ממישהו שמבין את מצבם (או אולי זקוקים לסיוע אחר). לפרטים: adamleadam.co.il.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מוסמכת
