במשך שנתיים חיכה במגירה השיר "פרי גנך", שיוני רועה חיבר ב־1988 בעקבות נפילת חברו הטוב, סגן חן ברוד ז"ל, בתאונה מבצעית, עד שרועה הרגיש שהגיע זמנו לצאת לאור. "חן למד איתי בבית הספר היסודי בארי בנתניה", משחזר השבוע רועה את היכרותו עם חן, שנהרג ב־1985. "הוא בא מערד בעקבות גירושי הוריו ואני זוכר את היום הראשון שהוא הגיע. ראיתי שמש זורחת. ילד היפראקטיבי, יפה עם פוני ושיער ארוך, סוג של מופרעות שהתחברתי אליה ונוצר קליק מהרגע הראשון.
"בתיכון כבר נפרדו דרכינו אבל היו לנו חברים משותפים והיינו מבלים באותם מקומות ידועים לכל נתנייתי משנות ה־80: חוף ארבע עונות, פונדק הים, הפרימוורה", נזכר רועה בתקופה היפה שלפני הגיוס. "כשהתגייסנו לצבא הדבר האחרון שהייתי מאמין שחן יהיה קצין, כי הוא היה סוג של ברדקיסט שלא אוהב לקבל מרות, לא הכי פוליטיקלי־קורקט שיש. אני הלכתי ללהקת פיקוד גדנ"ע והוא הלך לגולני, ואחר כך לגבעתי. ויום בהיר אחד אני מקבל טלפון מחבר משותף שאומר לי, 'יוני תקשיב, חן שלנו נהרג'. זו לא הייתה מלחמה או משהו, שאפשר להכין את עצמך נפשית. זו הייתה תאונה מבצעית שקרתה באוקטובר 85', לרגלי מוצב הר דב. הוא החליף מישהו במשמרת והייתה בעיה עם פצצת תאורה והיא התפוצצה לו בפנים. הגעתי להלוויה וכמו כל החברים, זה היה אחד הימים הקשים בחיי. שנים אחר כך הרגשתי שצריך להנציח אותו בשיר, וזה לא הצליח. בכל פעם שדמיינתי אותו לא הצלחתי לכתוב".
ואז זה הגיע. בשנת 88' ישב רועה בקפה תמר בנתניה, כשהבעלים דודו ג'רבי סיפר לו שקרא לאחת מהתאומות שנולדו לו על שם חן. "ואיך שהוא אומר לי את זה, עליזה, אמא של חן, עוברת", הוא נזכר. "ודודו אומר לי, 'תראה, הנה אמא של חן, מסכנה, כמה קשה לה'. אני בא מבית תוניסאי טיפוסי, אמא עם מטפחת. ועליזה הייתה שונה. היא הייתה מגיעה ליום הורים עם חליפות, ושיער אחרי מספרה עם הריח של הספריי, ותמיד מאופרת. והאישה שעברה מולי לא הייתה אותה עליזה שזכרתי. דודו מספר עד היום שקמתי מהכיסא והלכתי משם. אפילו לא אמרתי לו שלום".
חן היה עולם שלם
רועה חזר הביתה, התיישב ליד הפסנתר, וכתב את השיר במכה, מילים ולחן. "הוא שכב אצלי שנתיים במגירה כי רציתי לעשות תקליט לעצמי, אבל המציאות חזקה יותר", מספר רועה. "אחרי שהפקתי את 'בגלל הרוח' של שלומי שבת, התחלתי לעבוד על 'יהיה בסדר', אלבום הבכורה של אביבה אבידן, והמפיקים אמרו, 'התקליט מושלם, אבל חסר לו שיר חזק'. אז אמרתי להם שיש לי שיר כזה, ושאני מייעד אותו לעצמי כי זה חבר שלי. אבל אני מוכן לתת לאביבה את השיר בתנאי אחד: זה חייב לגרום לי לבכות. אז אביבה אמרה, 'אין בעיה', וקבענו אולפן והקלטנו את השיר, ואני שומע אותה וכולי צמרמורות ובכי".
השיר בביצועה המרגש של אבידן יצא לאור, ולפני יום הזיכרון של אותה שנה התקשרו לרועה לעשות כתבה על ההשראה לשיר. "זו הייתה הפעם הראשונה שהתקשרתי לעליזה אחרי האסון", הוא משחזר. "שאלתי מה שלומה וסיפרתי שכתבתי שיר שמושמע ברדיו על חן, ורוצים לעשות עליו כתבה, ושאלתי אם היא בנויה להיחשף. היא ביקשה שאקריא לה את המילים, וכשסיימתי היא אמרה, 'זה עליי'. מאז, כל שנה, היא מארחת אצלה בבית את החברים של חן ביום הולדתו, וגם אותנו, בני המחזור מבארי. אנחנו מסתמסים המון, אני מתקשר אליה בכל ערב חג והיא מתקשרת אליי לפעמים. כאבא לילדים אני לא יודע איך אפשר לנשום אוויר אחרי דבר כזה. וחן היה המון. הוא היה עולם שלם".
עליזה חן־פפו, אמא של חן, היא היום כבר בת 81. כשחן היה ילד קטן היא התגרשה מאביו, וחזרה לשם נעוריה פפו. שלוש שנים לאחר נפילת בנה, צירפה את שמו לשם משפחתה. היא מתגוררת ביישוב הקהילתי גבעת אבני בצפון, בסמיכות לבתה היחידה אורלי, חתנה ונכדיה. "אני שמעתי את השיר ברדיו", היא משחזרת, "וכל הזמן אמרתי שזה לא שיר אהבה של גבר לאישה, אלא שיר אהבה לאמא. בלי לדעת על מי הוא נכתב. ויום אחד יוני פנה אליי ואמר שהוא שולח עיתונאי שרוצה לעשות כתבה. שאלתי, 'למה אתה שולח אליי?' והוא ענה, 'את לא יודעת שהשיר פרי גנך זה עלייך?'"
כשרועה הקריא לה את מילות השיר, עיניה החלו לדמוע. "אמרתי, 'זה עליי?' אפילו קצת נעלבתי שככה הוא ראה אותי, כי אני עדיין מטופחת. שיער לבן זה אצלי בגנים, כבר בגיל 18 היה לי שיער לבן. אבל מטופחת הייתי, כי ניהלתי מחלקה בקופת חולים כללית. שהיתי ליד רופאים ואחיות והייתי חייבת להיראות ייצוגית. עד כדי כך שהרבה אמרו לי, 'כל הכבוד שאת ממשיכה בדרכך'. אבל יכול להיות שהוא ראה אותי אחרת, כי בכל זאת הייתי בת 46, שונה מאיך שהוא זכר אותי כשהם היו בכיתה ז'".
חן נקרא על שם סבו חנוך, שנפל במלחמת השחרור. מאז שנהרג, נקראו 12 ילדים על שמו, כולל נכדתה של חן־פפו, היום בת 23. "אני מרגישה שחוויתי אובדן קשה, אבל גם בורכתי בשיר יפהפה שיישאר כאן אחריי, יחד עם כל ה'חנים' האחרים. אני מאוד גאה בשיר הזה. בזכותו אני מנהלת שיחות עם הרבה תלמידים, בעיקר בימי זיכרון, מספרת על חן. וגם הפוך: כשמתחילים לדבר על חללים ועל יום הזיכרון ומישהו מזכיר את פרי גנך, אני אומרת, 'זה שיר על חן שלי ועליי. אני האמא'. כשאני הולכת להופעות של יוני ורואה אנשים ששרים את השיר, הדמעות זולגות, למרות שאני די מחזיקה את עצמי, ומשתדלת לא לבכות. לא מזמן היינו אורלי בתי ואני בהופעה, וזה שישב לידי ראה שאני בוכה. הוא כבר ידע את הסיפור על חן כי יוני סיפר, אבל לא ידע שאני זו האמא שעליה מדובר".
השיר הזה של אביבה
אביבה אבידן זוכרת עד היום את התנאי יוצא הדופן של יוני רועה לפני שהקליטה את השיר, שהפך לאחד מלהיטיה הגדולים. "כשאומרים לך 'רק אם תרגשי', זה עושה לך עוד יותר אתגר, ואני התאבדתי על השיר הזה", היא מספרת. "כבר סיימנו את האלבום והמפיק בן־מוש אמר, 'אבל חסר לי שיר אחד מרגש, שישרוף'. ואז יוני התחיל לנגן את זה, ויקי אבידן, מי שהיה אז בעלי ועבד איתנו על התקליט, התנפל עליו וקבע, 'לא, השיר הזה של אביבה'. הייתי אז אמא טרייה ושמעתי את הסיפור, ואולי בגלל זה כשבאתי לאולפן נתתי את הנשמה ויוני התרגש. השיר הזה בנה לי קריירה. מאז, אין הופעה או שירה בציבור בלי השיר. לפעמים אני מספרת על חן לפני סוף ההופעה. כבר למדתי שאנשים מאוד אוהבים לשמוע איך נולד שיר".
הפעם הראשונה שבה אבידן פגשה את עליזה, אמא של חן, הייתה בשנות ה־90, זמן קצר אחרי שהשיר יצא. "נסענו לטבריה לאזכרה, יוני ואני", היא משחזרת. "אפילו הבאנו איתנו את הילדים שלנו, וביצענו את השיר מעל הקבר שלו. לפני הפגישה הראשונה עם עליזה התרגשתי, נחנקתי. ראיתי מולי אישה יפה אבל עצובה מאוד. המפגש הזה נתן לי פרופורציה לחיים. לפני חמש שנים השיר קיבל אצלי משמעות נוספת, אחרי שאחי נהרג בתאונת דרכים בגיל 53. זה הרס לנו את החיים, ומאז התחברתי לשיר עוד יותר. כשאני שרה אותו, אני עוד יותר חנוקה.
"אחת ההופעות המרגשות הזכורות לי הייתה לפני אלמנות צה"ל. הן ישבו מולי, ממררות בבכי ואני צריכה להפיק קול, כשהגרון שלי עצמי חנוק. הייתה פעם שהזמינו אותי מחיל הים. זה היה בשנות ה־90 והשיטו את הניצולים של אח"י אילת ומשפחות הנספים לפורט־סעיד, למקום שבו הכל קרה, שם שרתי את פרי גנך מול הניצולים והמשפחות ואני זוכרת שבכיתי תוך כדי. זה היה קורע לב. מאז שהשיר יצא המון אנשים שולחים לי שירים על ילדיהם שנהרגו, בן שאבד, שכול וצער. בדרך כלל אני מסרבת, כי באופיי אני אופטימית, שמחה ועם הומור, והחיבור לאבל מאוד כבד עבורי. השיר הזה יישאר הרבה אחריי וזה מנחם אותי. גם יוני שר אותו אבל העיבוד שלו אחר משלי. אני זמרת מבצעת. הוא ילד אותו".
במקרה אחד, אבידן לא סירבה. לפני כשלוש שנים הקליטה את "האהבה העצובה הכאובה", שכתבו קובי אושרת ואבי קורן לזכרו של טוראי דן סלע ז"ל, שמת מהתייבשות בעת סיור בירושלים במסגרת סדרת חינוך. סיפורם של איילת ומוטי סלע, שדן בן ה־20 היה בנם היחיד, נגע לליבה של אבידן, והיא נענתה לבקשתו של אושרת לפגוש אותם. לפני כחודש צולם הקליפ לשיר, שיצא השבוע - שלוש שנים אחרי שהוריו של דן ז"ל הביאו לעולם בהליכי פונדקאות את בתם גיתית ובנם נחשון.
מילים ולחן: יוני רועה
ליל כוכבים הסהר עלה
את שם יושבת בוהה באפלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
שעה חולפת יום ושנה
עודך אובדת שבויה באמונה
את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה
בדומייה עוטפת התוגה
ובליבך נותרה המשאלה
שעה חולפת יום ושנה
ואת עדיין לו מחכה
שעה חולפת יום ושנה
עודך זוכרת ולא מאמינה
את פרי גנך את תבקשי...
את פרי גנך את תבקשי
מי לך יאמר ומי לך ישיב
מר כאבך רודפים הימים
נותרת לבדך רוצה להאמין
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב בחזרה
שהנה קרבה אותה השעה
שבה הבטיח לשוב ולא שב
