בשעה שהורים רבים פותחים בקבוקי שמפניה לקראת החזרה לשגרה, וסופרים דקות לבוקר חדש של יום ראשון חדש שמעולם לא נראה עבורם כל כך מעודד, הרי שהורים אחרים עדיין מתלבטים.
נכון, החל מיום ראשון אפשר יהיה סופסוף לחזור לשגרה, לשגר ילדים בחזרה לשדה החברתי, לאוורר סדר יום נשכח, ולהיזכר מה זה להישאר לבד. אבל יש הורים שבכנות משולבת באומץ מעדיפים להישאר עם השגרה המורכבת אך המוכרת של הקורונה. זו שגם ככה לקח כמה שבועות להבין איך בדיוק אנחנו אמורים לנהל אותה, וממש כשהתרגלנו ל"חינוך ביתי", כשלקחנו אוויר והעזנו להודות שאולי המצב לא כל כך גרוע, שאולי הילדים בעצם סבבה וגם אנחנו די בסדר - נאלצים לחזור לשגרה.
והמחשבות כלל לא פשוטות, כי אולי יותר בטוח בכלל בבית? אולי גם אנחנו קצת מפחדים לחזור ולהחזיר? ובכלל, בואו נראה שזה לא עוד תרגיל שישגע שוב את כל המערכות שלנו ושלהם. ככה גם נחזיר אחרי ל"ג בעומר ונחסוך מעצמנו מדורות וירטואליות. מה רע לנו? מה רע להם?
אז האמת היא שאין תשובה נכונה. האמת היא שכל הורה יכול למצוא את התשובה הנכונה אם הוא רק יצליח לספר לעצמו את הסיפור האמיתי של החשש, ולא את הסיפור שנוח לנו ושאנחנו מיטיבים לספר לעצמנו בכל פעם שאנחנו מקבלים החלטה שיש לצד הרווחים שלה גם מחירים.
כולנו נורא אוהבים סיפורים בהם יש נכון או לא נכון, צודק או טועה, שחור ולבן. גם המומחים שממתגים את ה"שיטות" שלהם כאבסולוטיות ופוסלים נחרצות את שאר הדרכים תוך שהם מפחידים את ההמונים, לא סתם מצליחים להותיר כל כך הרבה הורים עם רגשי אשם, או עם אג'נדה שנושאת הרבה סימני קריאה, אבל לא תמיד פותרת עניינים.
ויש הרבה שאלות להורים. למשל: כמה שנים נכון לפתוח בין ילד לילד? באיזה גיל כדאי לשלוח לגן? מתי להפסיק להניק? אפשר לעבור דירה באמצע השנה? מתי אפשר לנסוע לחו"ל ולהשאיר עם בייביסיטר? כמה שעות ביום אפשר לעבוד ולא לראות את הילדים?
כל כך הרבה שאלות שהתשובות עליהן, בדיוק כמו על הדילמה הנוכחית, תלויות בכל כך הרבה גורמים: בצרכים ובתפקודים של ההורה, בכוחות של הילד, בצרכים של הילד, באלטרנטיבות, במי ישלם את המחיר.
אז הנה כמה שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו גם כעת כדי שנוכל אולי לחשוב יותר בבהירות ולקבל החלטה:
האם הילד שלנו הוא ילד מאוד חברותי שהתגעגע לשדה החברתי? כל הילדים הצעירים כבר הפסיקו לדבר על החברים וזה די ברור, אבל מה היה לפני? לפעמים היציאה מהבועה של הבית מפחידה אותנו בעיקר כי אנחנו יודעים שעכשיו יגיעו התמודדויות מחודשות שלהם בשדה החברתי. באמת היה משהו מאוד מרגיע בשקט שהסגר יצר לנו בזירה הזו. אבל אם מדובר בילדים יחידים, או בילדים שלפני הסגר הלכו בשמחה לגן ולביה"ס, ולא רק בזכות המורה הנפלאה או הגננת המקסימה אלא בשביל ההרפתקה שזימן להם כל יום, החבורות, המשחקים, ההתנהלות בשדה החברתי, המחלוקות, הריבים על הכדור, האקשן הזה שגורם לכל ילד להרגיש מצד אחד בחיים ומצד שני להתמודד רגשית עם מיומנויות שהבית לעולם לא מזמן. רוב הילדים הם כאלה, ובשעה שהרבה הורים מבלבלים בין התמודדויות בשדה החברתי לקשיים בשדה החברתי, אנחנו נשארים עם סיפור פנימי לא מדויק שאומר: "אולי נחכה עם זה קצת, מסכן, למה להחזיר אותו עכשיו לג'ונגל הזה כשאנחנו עוד לא יודעים לאן זה הולך? הרי כל יום בצהריים נקבל ילד מותש, עצבני, מסתגל, זועף, לא משתף פעולה כי הבחוץ שותה ממנו הכל".
***
האמת היא שילדים שיש להם אחים קרובים בגיל וילדים של שכנים שמגיעים ברמה היומית לאינטראקציות חברתיות, בנוסף לבית אוהב, מחבק ורגוע, היו יכולים להמשיך בכיף לעמוד בתנאי הסגר בלי לשלם מחיר כבד, אך מהצד השני יש עוד אמת חשובה: כשכל הילדים יחזרו, כולם יתמודדו עם מערכות מנוונות שחוזרות לפעולה מחדש וחורקות קצת בהתחלה. השריר החברתי של כולנו קצת התנוון, בואו נודה. גם אני לא בטוחה שאני לגמרי מרגישה חופשי מחר בבוקר, אם תזרקו אותי לשדה חברתי של אינטריגות, קואליציות, מאבק על מקום ותחושת ערך. אבל בדיוק כמו שלקח לגוף ולנפש שלנו זמן להתרגל לכלום ולשומדבר ששהינו בו בשבועות האחרונים, כך גם ייקח להתרגל בחזרה לשגרה.
ילדים זקוקים לזמן הזה. הם זקוקים לו עם הורה שיודע וסומך עליהם שגם אם זה יהיה קשה בהתחלה, זה ילך וישתפר. הם זקוקים לנו פה לא מהססים, אלא מחכים להם בסוף כל יום עם ציפיות ריאליות ולא גבוהות מדי. הם צריכים לשמוע שגם לנו זה ממש מוזר לחזור לעבודה, לפגוש שוב מישהו שפעם היינו מדברים איתו בכל יום ועכשיו פתאום אני קצת מתביישת, או חוששת, או סתם אין לי על מה לדבר איתו. הם צריכים לשמוע שזה לא רק כיף ומדהים שהם חוזרים, אלא גם מוזר וקצת מפחיד. ואנחנו צריכים להיות ערוכים לילדים שיחזרו קצת הפוכים, לא כי לא היינו אמורים להחזיר אותם, אלא כי זה לוקח המון אנרגיות לחזור לתפקד שם בחוץ.
ונשאלת גם השאלה עד כמה אנחנו חרדים. הורה חרד לא יכול לתפקד במיטבו גם אם הוא דופק הצגה של הורה רגוע. המחירים של החרדה שלנו משולמים בקופה הראשית של הילדים. אז תשאלו את עצמכם האם אתם באמת יכולים לשחרר אותם ולא לדעת אם הם עם מסכות כל הזמן, אם הם שטפו ידיים, אם הם לא חיבקו ילד אחר, כי הם לא אמורים לתת לכם דיווח או לשמוע מכם כל חמש דקות תזכורת על הנהלים, זה מלחיץ וזה מכביד, וילד עם הורה חרד גדל בתחושה שהעולם הוא מקום מסוכן. אתם לא רוצים לשגר ילד עם ביטחון לעולם שהחרדה שלכם עכשיו הפכה אותו למקום מסוכן בשבילם. רק אל תספרו לעצמכם סיפורים מיותרים לגבי הזהירות או הביטחון שלהם. תיישירו מבט אל החרדה שלכם, קבלו אותה ואל תספרו סיפור על גן שעוד לא בטוח בו.
ומה לגבי שגרה לימודית. גם פה אם החלטתם לא לשלוח, אתם צריכים לשאול את עצמכם האם הילד הזה יכול לעמוד בידיעה שכל החברים שלו הולכים לגן ולביה"ס והוא לא. זה מאוד מפתה בגיל צעיר פשוט לא להגיד, אבל אתם ממש לא רוצים להיות אלה שבמפגש בטיול בשכונה החבר פונה אל הבן שלכם ושואל למה הוא לא הגיע לביה"ס ואתם צריכים להמציא עוד שקר בדרך ל"ביטחון" שלכם ושל הילד הרך שלכם. זה בסדר גמור לשבת לשיחה ולספר לילד שלכם שאמנם חוזרים קצת לשגרה, אבל אתם החלטתם שעד שהאחים הגדולים שלו לא חוזרים, או עד שלא אומרים בחדשות שיש חיסון, או שעד חג שבועות, או שעד ששני ההורים לא חוזרים לעבודה - כולם נשארים בבית. אבל אל תגמגמו, תשווקו את זה באסרטיביות חיובית כמתנה, כזמן פנדלים, עוד קצת מהכיף הזה שהיה לכולנו עד עכשיו לפני שחוזרים לחיים. וקחו בחשבון שהמחיר של ההחלטה שלכם הוא לא הפסד של חומר לימודי או חבורות שיתגבשו, והילדים שלכם שיגיעו מאוחר מדי ויישארו בלי כלום. ממש לא. המחיר הוא פשוט הידיעה שלהם שכולם פוגשים כל בוקר שגרת לימודים או גן והם בבית. יש לזה יתרונות, יש לזה גם חסרונות.
אין מישהו שיכול להגיד לנו מה מחכה לילדים שלנו או לנו בחודשים הקרובים. כולנו מרגישים שאנחנו משתתפים בניסוי חברתי/מדעי לא ברור, אבל משהו אחד חייב להיות ברור בתשדורת לילדים שכנראה חוזרים ביום ראשון: אנחנו לא יודעים מה יהיה, איך זה ירגיש, עוד כמה זמן ייקח עד שהכל יחזור לקדמותו, אם לא יהיה שוב סגר. אנחנו כן יודעים שאנחנו שולחים אתכם בביטחון לעולם בטוח, שגם אם הוא יהיה לכם קצת מוזר או קשה, אין לנו ספק בכלל שאתם ערוכים להתמודד עם כל מה שיבוא. תמיד אפשר לקבל החלטות אחרות, תמיד אפשר לתקן. אנחנו פה בסוף כל יום להיות קשובים לצרכים שלכם, אנחנו לא נחסוך מכם שום קושי שיעלה במפגש המחודש עם החיים, אבל אנחנו נתקדם אתכם צעד־צעד וננסה להבין ביחד איך זה מרגיש, מה קשה, מה ממש טוב, נשמח על גילוי מחדש של הכוחות שלכם ונכיל כל רגרסיה או קושי. תחגרו חגורות, יוצאים שוב למסע.
