"עלינו לארץ מלאי חלומות, הכל קרס" | כתב: מתן צורי, צילום: גדי קבלו
לפני ארבע שנים רוני ואווה דרמון עלו מצרפת לישראל יחד עם ארבעת ילדיהם. הם החליטו לעזוב את פריז אחרי שהיו עדים לשורה של אירועים אנטישמיים, וחלמו לפתוח מסעדה צרפתית בארץ. ואכן, בתוך שנתיים הם פתחו את "לה פרנצ'י", מסעדה חלבית במרינה באשקלון. "עכשיו החלום נשבר", מספרת אווה, "זה מקור הפרנסה היחיד שלנו, השקענו כאן מיליון שקל. רציתי להפר חוזה ולסגור, אבל הקנס גבוה מדי. רק בעוד שנה אוכל לצאת מכאן. המצב מאוד קשה ואני לא אופטימית"
"לא שמים על עסקים כמו שלנו" | כתבה: איריס ליפשיץ־קליגר, צילום: נחום סגל
"סינימנה" הוא אולם תרבות, תיאטרון וקולנוע, שלצידו בית קפה מסעדה. עכשיו, עם המכה שספג עולם התרבות, נאלץ הבעלים מחמוד ביטאר לשלוח הביתה 14 העובדים. "אף אחד לא שם על עסקים כמו שלנו", הוא אומר בכאב. "מקבלי ההחלטות מנותקים לגמרי מהמציאות בשטח". גם דייף רדה, המנהל הטכני של המקום, יודע: "לבעל הבית לא הייתה ברירה"
"נשברתי, אני מחסל מלאי וזהו" | כתבה: קורין אלבז־אלוש, צילום: יריב כץ
אלכסנדר כהנוב נמצא בחנות המסגרות והתמונות שלו בבני־ברק מ־1986. "הזדקנתי פה", הוא אומר בחיוך עצוב. "בהתחלה, בתור עולה צעיר מבוכרה, עבדתי כאן אצל מי ששכרו אז את המקום. כשהם רצו לסגור נכנסתי במקומם והיה טוב. אבל ימי הקורונה שברו אותנו לגמרי. עכשיו אני מחסל את המלאי וזהו"
"אנחנו יוצאים מכאן בלי כלום" | כתבה: יעל פרידסון, צילום: עמית שאבי
בת שבע רובין עבדה כל חייה כמטפלת בקשישים, עד שנפצעה בגבה ורופא תעסוקתי הורה לה להחליף מקצוע. בגיל 60 היא החליטה להפוך לעצמאית ופתחה יחד עם בנה את מסעדת בת שבע, שמגישה תבשילים ביתיים באזור התעשייה תלפיות בירושלים. "את כל הפיצויים מהפציעה ואת כל החסכונות שלי שמתי על המסעדה הזו", היא מספרת, "בהתחלה ניסינו למכור אוכל במשלוחים, אבל ההכנסות היו כל כך קטנות שלא היה שווה לפתוח. היינו צריכים לזרוק סחורה והחובות תפחו. לא קיבלנו אף מענק מהממשלה שיעזור לנו לעבור את התקופה וכעת אנו נאלצים לסגור". רובין מנסה למכור את העסק אך ללא הועיל, אין ביקוש. "אין דרך חזרה", היא אומרת בייאוש, "אנחנו יוצאים מכאן בלי כלום, רק עם חובות. אני לא יודעת מי ייקח אותי בגיל שלי לעבודה. פעם הייתי יכולה לקנות מתנות לנכדים, היום אין לי אפשרות"
"אני מאוד כועסת על המדינה" | כתב: ישראל מושקוביץ, צילום: גיל נחושתן
אחרי 18 שנות עבודה מאומצות בבניית מותג מוביל לשמלות כלה וערב, נאלצה יפית אוחיון להכריז בכאב על סגירת מפעל החיים שלה. "הקורונה הכריעה אותי", היא מספרת בייאוש, "המגפה נפלה על החודשים הכי חזקים שלנו. אני מאוד כועסת על המדינה, דווקא עיריית עפולה מיוזמתה ויתרה לי על שלושה חודשי ארנונה"
"חייבים לחשב מסלול מחדש" | כתב: איתן גליקמן, צילום: יאיר שגיא
"למסירה ללא תיווך, עסק מוכן לעבודה", קורא השלט שתלה השבוע אופיר אדרי על מסעדת הסנדוויצ'ים שלו. "היו לי פה ארבע שנים מדהימות, ואז ברגע אחד הקורונה ריסקה אותי", הוא מספר. "לא חלמתי שאגיע לכאן. אשתי והמשפחה שלי מחזקים אותי, ובינתיים אני עובד בהתקנת מזגנים. אין מה לעשות, אני חייב לחשב מסלול חדש. בכאב גדול אני סוגר"
"איך יקנו בגדים לאירועים – כשאין אירועים" | כתבה: קורין אלבז אלוש, צילום: יריב כץ
כבר יותר מ־35 שנה ששירה כהן מוכרת בגדים בבוטיק שלה. אבל עכשיו, על החלון מודבק שלט: "חיסול, סוגרים". "לא נותרה לי ברירה", היא אומרת בכאב. "השכירות יקרה והקורונה גמרה אותנו. אני מוכרת בגדים לאירועים, אבל אין כאלו אז לא קונים. אני מאמינה שעוד חודשיים, חצי מהרחוב הזה ריק"
"מי יקנה עכשיו מזוודה?" | כתב: איתן גליקמן, צילום: יאיר שגיא
"מהבוקר אין לי כסף בקופה, איזו סיבה יש לי להמשיך ולהחזיק את החנות שלי? אני סוגר וזהו", כך אמר אתמול בזעם רמון דווידאן, בעל חנות תיקים ומזוודות ברחוב הרצל שבנתניה, "מי יבוא לקנות עכשיו מזוודה או תיק אופנתי? לאף אחד אין כסף. זה עצוב"
"הבנתי שגם כשהמגפה תלך, הקושי יישאר" | כתב: ליאור אל־חי, צילום: אלעד גרשגורן
זה היה פרויקט חייה. קאטי דגן (62), אלמנה מזה 20 שנה, פתחה את מסעדת הבישולים הביתיים שלה בעיר התחתית בחיפה ב־2014. "המסעדה הזאת הייתה הגשמת חלום", היא מספרת. "בכל יום באתי לעבוד מתוך אהבה. נהניתי לשמוע את הלקוחות אומרים: וואו, זה בדיוק כמו בבית של אמא או של סבתא. אבל כשהורידו לנו את השאלטר בגלל הקורונה, נגרם לי נזק של מאות אלפי שקלים. קראתי את המפה והבנתי שגם אחרי שהקורונה תלך, הקושי יישאר. החלטתי לסגור בלב כואב. כשאני מסתכלת בלבן של העיניים של המציאות, אני מבינה שהעתיד הולך להיות לא טוב"
"כל החיים שלי בחנות הזאת" | כתבה: קורין אלבז־אלוש, צילום: שאול גולן
32 שנה עמדה חנות התיקים של יפית עזורי בפתח־תקווה על תילה, עוד מהימים שאביה ניהל אותה. עד הקורונה. "המשכתי את המורשת בגאווה", היא אומרת, "אבל משבר הקורונה מאוד השפיע. אין לאנשים כסף. בימים האחרונים פתאום יש היענות, כי כל החנות בחצי מחיר לרגל הסגירה. גדלתי כאן. זה מה שאני עושה כל חיי. בתור ילדה הייתי מגיעה לכאן, ומאז שהשתחררתי מהצבא אני מנהלת את החנות. זה מאוד עצוב. החיים שלי כאן, אבל הקורונה הכניסה אותנו לסף ייאוש. האור לא נראה בקצה המנהרה"
"הקורונה ריסקה לי את העסקים" | כתב: איתן גליקמן, צילום: יאיר שגיא
שלט גדול תלוי על שמשת החלון של חנות לוקו ברחוב שער הגיא בנתניה: "חיסול מלאי! סוגרים". שחר סימניאן, הבעלים של העסק, מסביר בתסכול את ההחלטה: "תליתי בדמעות את השלט. יש לי רק הוצאות, הקורונה ריסקה לי את העסקים. מי תיכנס לקנות היום עגילים, שרשרת או כובע? אנשים שומרים את הכסף לדברים חיוניים. אתחיל לחשב מסלול מחדש"
"ככה אפשר בכלל להתפרנס?" | | כתב: איתן גליקמן, צילומים: יאיר שגיא
33 שנה ברציפות פתוח "סלון ג'סיקה – לבני נשים איכותיים". מוסד של ממש בנתניה. אבל עכשיו, המגפה שינתה הכל. "לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה שנים אני איאלץ להתמודד עם דבר כזה, שפשוט מוטט את העסק שלי", מספר בכאב הבעלים, נג'וט סיני, בן 76. "העסק רק צובר חובות. ככה אפשר בכלל להתפרנס?"
"אם יהיה גל שני, אפול לבור עמוק" | כתבה: ריקי כרמי, צילום: חיים הורנשטיין
תמיר כהן מנתיבות (32) תמיד השתוקק לעסק פרטי משלו, מקום שבו יוכל לארח, להאכיל ולשרת את הלקוחות שירגישו כמו בבית. לפני שנה וחצי הוא הגשים את החלום ופתח את "המקום של תמיר". הוא לא העלה על דעתו שהקורונה תפגע בעסק אנושות. "לפני המגפה היה פורח, אנשים נהנו לבוא ולהתפנק", סיפר כהן, "אבל אז הכל נעצר. גם לא הייתה אופציה למשלוחים". אחרי חודש בתוך הקורונה תמיר הבין שהעסק ממשיך להסתבך ושאין מנוס מלסגור את המקום שהוא כה אהב. "אם יהיה גל שני אפול לבור עמוק יותר", הסביר בעצב, "אין לי ברירה. אני מעדיף לסגור ולספוג עכשיו מאשר להיות במצב גרוע יותר"
"כמו מכת ברק שחישמלה אותנו ועצרה הכל" | כתבה: איריס ליפשיץ־קליגר, צילום: גיל נחושתן
מסעדת "אל־באבור" מאום אל־פאחם היא אחד המוסדות הקולינריים המפורסמים בארץ. אבל הסניף שלה ביקנעם, שזכה להצלחה גדולה, ספג מכה אנושה בעקבות המגפה. "לא נותרה לי ברירה", הוא אומר, "הייתי חייב לקבל החלטה ולסגור את המסעדה כאן ולשלוח הביתה את רוב העובדים. הנזקים הכלכליים לא ניתנים לריפוי, והמדינה לא העבירה שקל זעום אחד. עברנו אינתיפאדה, מלחמות, טילים, אבל תמיד החזקנו מעמד. אבל הקורונה היא כמו מכת ברק שחישמלה את המסעדה והכל נעצר. כואב לי שאני, שהבאתי לקולינריה הישראלית את מיטב המטבח הערבי, נאלץ לסגור מחצית ממפעל חיי ולפטר עובדים שיש להם משפחות וילדים להאכיל. אנחנו פשוט לא מעניינים אף אחד בממשלה"
