קיבלתי את התפקיד קצת לפני שהשתחררתי מלהקה צבאית. היו לי אז שתי הצעות: ריזו ב'גריז', ותפקיד בסדרה שאיש לא ידע מה היא בערוץ 2 הניסיוני. הגעתי לאודישן, קראתי את הטקסט, שיחת טלפון מפגרת בין ילדה מתבגרת בת 16 לאמא שלה. לא מצא חן בעיניי, ושאלתי את הבמאי, יואל זילברג, אם אני יכולה לאלתר. הוא היה בהלם ואמר 'בסדר'. בסוף האודישן הוא אמר, 'יש לי תפקיד בשבילך, אבל לא התפקיד שבאת להיבחן אליו'. העדפתי את 'גריז', אבל המפקד שלי לא היה מוכן שאיעדר מההופעות בצבא בכל ערב. הסדרה נראתה לו כמו משהו זניח, כמה פרקים, והוא אישר. צילמנו במשך שבוע. קיבלתי את התפקיד של דפנה מאור, המנוולת הראשית. אחרי שהסדרה שודרה בפעם הראשונה, היה ברור שזאת הצלחה מטאורית. למחרת בבוקר כבר לא יכולנו ללכת ברחוב. כשאני נתקלת בזה לפעמים, אני רואה כמה חסרת ביטחון הייתי. חשבתי שאני לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק שחקנית טובה, לא מספיק חכמה. המשחק של כולם שם מחריד. קשה לצלם 150 עמודים ולהביא משחק מהסרטים. אני נחרדת וצוחקת.
תמיד הייתי מקומרת. גם כשהייתי בלהקת 'השכנים של צ'יץ'' הייתי נערה עם קימורים. ב'רמת אביב' כמעט לא קיבלתי את התפקיד כי היו מי שחשבו שאני שמנה מדי. והאמת היא שהייתי יותר מלאה משחקנית רגילה אז. לשמחתי, יואל זילברג התעקש. הייתי פורצת דרך בטעות, כי זה היה הגוף שלי ולא הייתה לי ברירה אלא להפוך את זה לדגל. היו שנים ארוכות של ייסורים. הפרעות אכילה שחבל על הזמן. דיאטות על גבי דיאטות. מתחילה דיאטה, ונשברת, ואז שוב מתחילה, עד שהבנתי שהגוף שלי פשוט לא רוצה להיות מידה אפס.
שנים קראו לי 'שמנה', על אף שמעולם לא הייתי שמנה. תמיד הייתי במידות של אישה רגילה, אלא שלא היו רגילים לראות נשים כמוני בטלוויזיה. כשהציעו לי את הקמפיין למידות גדולות של ML מאוד נעלבתי. לקח לי רגע להבין שאני חייבת לעשות את זה. הרגשתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי לפתור את העניין הזה עם עצמי, וידעתי שתוך כדי כך אוכל לעזור לאחרות. אני זוכרת שאמרתי בראיון ליאיר לפיד שהבנתי שכדי להיות אישה חזקה ומצליחה, את לא צריכה להיות מידה אפס, ולמחרת התגובות היו מטורפות. נשים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי 'תודה'. היום אני כבר לא היחידה על המסך שנראית ככה. צילמתי שער עם נועה קירל, אני מתה עליה. זה ניצחון מטורף לנערות. בזמני לא הייתה אף אחת שיכולתי להסתכל עליה ולהגיד: היא נראית כמוני. היום יש המון. אני שמחה שהיום בנות לא צריכות לעבור דרך טרור הרזון כדי להתקדם. ועדיין, נשים נשפטות על סמך המראה. עובדה שאדל רזתה וכולם בהיסטריה.
בתחילת שנות ה־20 שלי יצאתי למסע הזה כי רציתי לכבוש את עולם המשחק והמוזיקה. יצאתי כמו ספן שלוקח את האונייה בלי לדעת בדיוק לאן. בדיעבד, אני חושבת שאם הייתי נוסעת לארה"ב רק בשביל להצליח, היו לי מלא הזדמנויות לחזור. נכשלתי כל כך הרבה פעמים. זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם: כמות הכישלונות שהיו לי בחיים, והיכולת לקום ולהמציא את עצמי מחדש. היו כל כך הרבה דברים שרציתי ולא קיבלתי, ולא הייתי מוכנה שהם יהפכו אותי לבן־אדם עצוב. עשיתי הרבה עבודה עצמית. בכל פעם שהייתה התפרקות בחיי, הלכתי לטפל בה. אחרי שחברת התקליטים שלי התפרקה, הלכתי ל'לנדמרק' לבדוק מי אני בלי הצלחה. כנ"ל לגבי המשחק. הבנתי שאם אני רוצה לספר סיפור, אני יכולה לנסות לספר אותו אחרת. כמו מכירת 'בטיפול'.
כיום החלום לשחק בהוליווד נראה לשחקנים יותר אפשרי גם בזכותי. הגעתי לפה אחרי מילי אביטל. הייתי השנייה. חשבו שישראל זה מעצמה של גמלים וחומוס, ואף אחד לא העלה בדעתו ללהק שחקנית ישראלית, או להסתכל על פורמט בעברית ולשקול אותו לארה"ב. אלה דברים שאני ועוד אנשים עשינו ראשונים. היינו חלוצים. בלי קשר, אין ולא תהיה כמו גל גדות. היא כזה אדם מואר, שדי ברור שגל גדות יש אחת למיליון. והיום, ממרום גילי אני גם יודעת שלכל אחד יש את המקום שלו.
קל להשתבש באל־איי אם אתה שוכח מאיפה באת. ואני מעולם לא שכחתי. סבתא שלי הקימה את דגניה א'. הגעתי לאל־איי ילדה, יפה ורעבה. לא הציעו לי מעולם שום טיפול קוסמטי הזוי, אבל כן הציעו המון הצעות מגונות. החל מנסיעות ברחבי העולם במטוסים פרטיים, דרך תכשיטים ותיקים, שער של 'פלייבוי', ועד נסיך סעודי שהזמין אותי למונקו - הכל כולל הכל על חשבונו, ולהכל אמרתי "לא". אני זוכרת שבתחילת הדרך כאן הלכתי לארוחת ערב עם מפיק מאוד חשוב, והבנתי שהוזמנתי בתור קישוט. אחרי חצי שעה קמתי ולקחתי מונית חזרה הביתה. זה הגעיל אותי, ובדיעבד אני מבינה כמה אומץ היה לי להגיד: "לא בכל מחיר". בכל הקשור לטיפולי יופי, אני מאוד בעד. עוד לא עשיתי שום דבר. מבטיחה לספר כשאעשה.
הרבה נדבק אליי מהאמריקאיות. המשפחה שלי הייתה מזועזעת כשהתחלתי לאכול חביתה עם קטשופ. כשהגעתי לארה"ב וראיתי אנשים אוכלים את זה ככה, נחרדתי, אבל אז ניסיתי את זה בעצמי וגיליתי שזה ממש טעים. אימצתי גם את הנימוסים האמריקאיים. אנחנו מפרשים את הנימוס האמריקאי כזיוף, אבל זה בכלל לא פייק. זה אלמנטרי והופך את העולם למקום הרבה יותר נעים. בארץ, כשאני נכנסת למעלית ואומרת שלום, נורא מופתעים.
שלוש שנים אחרי שהתחתנתי עם אושר (אנדרו) גינזברג הבנתי שהאדם שאני נשואה לו הוא אלכוהוליסט יבש. כלומר, בן־אדם שלא שותה יותר, אבל מעולם לא טיפל בהתמכרות והתחיל להשתגע. הייתה לו בעיית שתייה שהוא הסתיר ממני ועוד בעיות נפשיות: דיכאונות, מחשבות אובדניות, חרדות, ערימות על גבי ערימות של בעיות. הרגשתי מרומה. לקח לי זמן להבין שהרבה מהדברים שהוא לא היה כן לגביהם, הוא לא ידע בעצמו. הוא הסתיר את השתייה, אבל הוא עוד לא היה מאובחן מאני־דפרסיבי.
אני לא הבנתי את תמרורי האזהרה בתחילת הדרך. הוא מעולם לא היה אלים כלפיי, אבל הפך ליותר רגיש, פגיע, עושה דרמה מכל דבר. יכולתי לכחכח בגרון, והוא היה מפרש את זה כעלבון איום. ההלם שלי היה כשהבנתי שזיהיתי דפוס של סחיטה רגשית כאהבה. אני חושבת שזה מה שאנחנו, הנשים, צריכות לשים לב אליו: אם אישה מרגישה איזשהו סוג של איום, אפילו קטן, היא חייבת לקום ולעזוב. אני לא הרגשתי איום, אבל עדיין הסתרתי את ההתמודדות שלנו מהסביבה. רק כשהצלחתי להבין שנכנסתי למערכת יחסים שנהניתי מהתלותיות שהיא דרשה ממני, כי היה לי תפקיד, לעשות אותו שמח, להציל אותו - רק אז ידעתי שאני יכולה לעזוב. היום זה כבר לא היה קורה, לא הייתי נכנסת למערכת יחסים עם בן־אדם שתלוי בי רגשית. אף אחד לא צריך להיות במערכת יחסים שמילה אחת של הצד השני יכולה להעיף את הקשר לקיבינימט.
הארווי וויינשטיין מעולם לא הטריד אותי, לא התקיף ולא אנס אותי כמו שהוא הטריד, התקיף ואנס נשים אחרות. כל מה שהוא עשה איתי הוא לנסות את מזלו. לקח אותי לארוחת צהריים והתחיל לספר לי על מערכת היחסים הפתוחה עם אשתו. היה ברור לאן הוא מכוון. אני זוכרת שהסתכלתי עליו ואמרתי, 'אתה באמת חושב שזה יעבוד?' שם גם נגמר הסיפור שלי איתו. כשראיתי אותו נכנס לכלא הייתה לי גאווה גדולה במערכת המשפט. אדם שהיה אלוהים בהוליווד הפך להיות הנבל הגדול בסרט על החיים שלו. הוליווד היא מקום נקי יותר היום. אנשים יודעים שהם יכולים לאבד את מקום העבודה שלהם בשנייה בהערה או בציוץ לא במקום.
אחרי שבועיים של קורונה, כשכולנו כבר ירדנו מהפסים, בן זוגי רוס (הינקל) הצליח לגרור אותי לשיר איתו בסלון. שרנו את Ain't No Sunshine של ביל ווית'רס, והקלטנו את זה באייפד בשביל הצחוקים. הייתי במצב רוח טוב והחלטתי להעלות את זה לאינסטגרם. למחרת קיבלתי טלפון מיוסי של נינט. לא הכרנו לעומק לפני. הוא אמר לי שהביצוע ריגש אותו, וביקש שאשלח לו את הווידיאו. למחרת ווית'רס מת, אז יוסי הגאון הפיק את השיר הזה מחדש ועשה קליפ מדהים. אין בי געגועים לקריירת המוזיקה שלי. שאלו פעם את פול מקרטני, מה תעשה אם אף אחד לא ירצה לשמוע אותך יותר, והוא ענה, אני אנגן לפרחים. ולי אין את זה. אבל אם יוסי ירצה לעשות עוד שיר - בשמחה.
אנחנו עדיין מקורקעים. הכל סגור. הקורונה היא כמו חצ'קון נפשי שהתפוצץ אצל כל אחד מאיתנו. לא מכירה אנשים שהמצב הזה לא מעורר בהם חרדות. אצלי זה בעיקר חרדות פרנסה, וכמובן באיזה עולם ארי יצטרך לחיות. היו ימים שקמתי בבוקר רס"רית תשבי, ויאללה לעבודה, וימים שהייתי אומרת: אלוהים ישמור, העולם נגמר. האפ והדאון האלה קשוחים. ברור שהייתי מעדיפה לעבור את התקופה הזאת בארץ, אבל להשיג טיסות זה סיוט, ואז צריך להיות בבידוד. אם למישהו יש מטוס פרטי להלוות לי, אני אשמח.
הפכתי לאמא בגיל 40. במשחק הדלתות המסתובבות, האם הייתי יכולה להיות מאושרת בלי ילד? בטוח שכן, ולו רק כי אתה לא יודע איזה אושר מביא ילד לחיים. לשיטתי, לא כולם חייבים לעשות ילדים. חשבתי על האפשרות הזאת הרבה שנים, בגלל שאף פעם לא הייתי בן־אדם שזוגיות וילדים היו משאת נפשו. היום אני מאוהבת בילד שלי. הסבלנות שיש לי אליו וחוסר הלחץ שאני מתקיימת בו - אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מצליחה לעבור את זה בגיל 27. אני מעריצה נשים שמביאות ילדים בגיל צעיר יותר. אבל לא הייתי מסוגלת. לי זה קרה בול בזמן.
בשבת האחרונה, כל היום, חגו מסוקים מעל הבית שלנו. ההפגנות קורות מטר מאיתנו. הרצח של ג'ורג' פלויד היה הגפרור שהצית חבית נפץ. תוסיף לזה את העובדה ש־40 מיליון אמריקאים איבדו את מקומות העבודה שלהם, שהנשיא מצייץ רק דברים שמלבים את האש, ותבין למה הכל התפוצץ. אולי בגלל שאני ישראלית ורגילה להתנהל במצבי לחץ, אני משמשת גלולת הרגעה להרבה מהחברים שלי כאן. כשיש מצב ביטחוני קשה בישראל, כולנו מטרות. במקרה הזה, אנחנו לא המטרות. גם אם הייתי הולכת עם הכלבה שלי בין המפגינים, אף אחד לא היה עושה לי כלום.
