ביום שלישי השבוע, בשעות הצהריים המאוחרות, בדיוק כשסבו חוסיין והדוד נאסר מסרו את עדויותיהם בפרשת הרצח בכפר דומא, אחמד דוואבשה החליט ללכת לבית הקברות. רצה להתפלל על קבר אמו ריהאם, שהייתה בת 27, מורה בבית ספר ואקדמאית; על קבר אביו סעד, פועל בניין בן 32; ועל קברו של אחיו הקטן עלי, תינוק בן שנה וחצי, שנרצחו לפני חמש שנים בידי מחבל יהודי שהצית את ביתם. עכשיו הניצול היחיד מהפיגוע, ילד חמוד ותזזיתי, מתרוצץ בין המצבות של בית הקברות הקטן. ליד המצבה המשפחתית הוא נעמד פתאום, מכופף את שתי ידיו המצולקות ונושא תפילה. "לזכר סעד, ריהאם ועלי", הוא לוחש בשקט. "לא הייתי כאן כבר יומיים. ואני מתגעגע".
אחמד לא קורא להם אבא ואמא, "כי לא נשאר מהם כלום", הוא מסביר. "כשאני חושב עליהם, אני מבקש שייקחו אותי מיד להיות איתם בבית הקברות, יושב ומדבר וחולם". ואז, בחטף, הוא מתרחק, קוטף שקדים מהעץ הקטן בפתח בית הקברות, תוחב אותם עמוק לכיסי המכנסיים, וחוזר אלינו בלי לומר מילה. בבית של סבא חוסיין ייקח אבן גדולה, יפצח את השקדים אחד־אחד ויכניס אותם בזריזות אל פיו הקטן.
בית המשפט קבע כי המשפחה נרצחה בידי עמירם בן אוליאל, בן 26 מההתנחלות שילה. "אבל אני ראיתי אדם נוסף ליד הרוצח", מתעקש אחמד. הוא זוכר איך שני מפגעים - לא אחד, כפי שנקבע בהכרעת הדין - השליכו חבילה מבעד לחלון ביתו. "הייתי בטוח שזאת פצצה. אחר כך הסבירו לי שאלה היו בקבוקי תבערה. אני בטוח במאה אחוזים שהיו שם שני רוצחים. היה לילה חשוך, אבל אני יודע כי ראיתי שהיה יותר מרוצח אחד".
איך אתה יכול להיות בטוח?
"אני אומר לך: ראיתי אותם".
קשה לדעת מה אחמד, עוד לא בן עשר, באמת ראה באותו הלילה. המשטרה מעולם לא גבתה ממנו עדות, גם לא הפרקליטות, שהניחה שהפעוט שנפצע כל כך קשה לא יזכור הרבה. הוא מעולם לא מסר את גרסתו בפני בית המשפט, גם הסנגורים לא ביקשו את זה. כך למשל, לגבי "הרוצח השני" אותו מתאר אחמד, פסק בית המשפט ש"לא ניתן לקבוע האם אכן נכח מבצע נוסף בזירה, ואפשרות זו נותרה כתהייה שאין לה מענה". וזה לא הפער היחיד בין מה שנקבע בפסק הדין לפי הראיות והעדויות, לבין זיכרונותיו של הילד. אולי השלים כמה דברים מתוך מה ששמע סביבו, אולי בחלק מהפרטים הפך מוחו הרך דמיונות לזיכרונות, ואחרים אולי נוצרו בנפשו כדי לגונן עליו מפני הטראומה הנוראית.
בשתיים בלילה של 31 ליולי 2015, אחמד שהיה אז בן חמש, ישן, כמו בפעמים רבות, במיטה של הוריו. "רציתי להיות צמוד לסעד כי היו לי סיוטים. הייתי מתעורר כמה פעמים בלילה, מספר לסעד על מה חלמתי, בעיקר על נחשים, והוא היה מרגיע אותי עד שנרדמתי מחדש", הוא מספר. התינוק עלי, רק בן 18 חודשים, ישן במיטה נפרדת באותו החדר. "היה חם מאוד. הסתובבתי במיטה, ישנתי והתעוררתי, עד שראיתי, ואני הייתי הראשון, את האור שנכנס מהחלון ופתאום זיהיתי מאחוריו שתי דמויות".
לדברי אחמד הוא העיר את אביו, וסעד זינק מהמיטה. "ברגע הראשון לא חשבנו שאלה מתנחלים רוצחים", כך אחמד בן העשר. "סעד הלך לחלון והקשיב, בלי לזוז, ואני הסתכלתי מהמיטה. אני זוכר שריהאם ועלי ישנו חזק". לפי העדויות בבית המשפט, יש לציין, בקבוק התבערה פגע במיטה והצית אותה מיד, פוצע אנושות את מי שהיה בה. אחמד זוכר את הדברים אחרת. לדברי הילד, כעבור שניות קפץ סעד בחזרה למיטה, טילטל את ריהאם ואמר לה לקום ולקחת את התינוק. הוא עצמו תפס בכוח את אחמד, ונשא אותו מחוץ לחדר. "ואז הוא הוריד אותי על הרצפה ואמר לי להישאר במקום, כדי שיוכל לפתוח את הדלת", זוכר אחמד.
אלא שאחמד החליט לברוח ולהסתתר, למזלו הטוב, במרפסת הכביסה. חדר השינה התמלא בעשן סמיך, וריהאם המבוהלת עצרה ליד מיטת התינוק עלי ולקחה את השמיכה. "אחר כך התברר", אומר אחמד, "שמרוב בהלה היא לקחה רק את השמיכה בדרך החוצה, והשאירה את עלי במיטה". עלי היה הראשון למות בחדר האפוף בלהבות.
"החדר התמלא בצעקות נוראות", ממשיך אחמד לספר. מהמקום שבו התחבא, יכול היה לשמוע את הצרחות מקפיאות הדם של התינוק הקטן. "ופתאום זה נפסק, והשתרר שקט. הגיעו שכנים ולקחו את כולנו לבית החולים רפידיה בשכם". בעדויותיהם סיפרו השכנים שהגיעו ראשונים לזירת הרצח, שמצאו את סעד וריהאם מוטלים מחוץ לבית, כשאחמד הקטן בוכה ליד הדלת וקורא לאמו.
כדורגלן, טייס או רופא
פניו, ידיו ורגליו של אחמד מצולקים מכוויות בדרגות שתיים ושלוש שכיסו 60 אחוז מגופו. בחזית ראשו מתנוססת כרבולת שיער כהה והחצי האחורי מצולק, קירח לגמרי. בצד ימין נותרה רק חצי אוזן. הוא קטן קומה ורזה מאוד, פעלתן, כל הזמן בתנועה. בבית סבו חוסיין וסבתו סאתירה, שבו הוא חולק מיטת קומתיים יחד עם הדודה מריים, אין רגע אחד של שקט. הדודים, הדודות, בני הכפר וקרובי משפחה רחוקים יותר, נכנסים ויוצאים עם צעצועים פירות וממתקים עבור בן התפנוקים.
"לאחמד מותר לעשות הכל", מספרת נג'ם קאסם, מנהלת גן ילדים ערבי־אמריקאי בטירה שבמשולש. כבר חמש שנים היא הפטרונית של אחמד, שמתרפק עליה ופושט את רגליו המצולקות על ירכיה. "אף אחד לא מגביל אותו. אף אחד לא מפריע לו להתרוצץ בין החדרים, לשחק כדורגל בסלון, אבל כשאני מחליטה לשים גבולות, אני לוקחת את אחמד, מחבקת אותו ואומרת לו בשקט: אם תתנהג יפה, אתן לך מתנות ואקח אותך לטייל. אם תכין שיעורים, ניקח אותך לטירה".
סיפור האהבה ביניהם התחיל לאחר הפיגוע. "כשראיתי תמונה שלו בפייסבוק משהו נכנס לי ללב", היא מספרת. "הייתי אז בגרמניה בביקור אצל הילדים שלי שלומדים שם. התקשרתי לבעלי ואמרתי לו: 'אני רוצה לאמץ את הילד הזה'. בעלי הסכים מיד. עקבתי אחרי מצבו, כתבתי לקרובי המשפחה שלו ואמרתי שאני רוצה לבקר אותו. הם מיד הזמינו אותי ואמרו לי שסבא שלו נמצא איתו בבית החולים. חודשיים אחרי שהוא אושפז הלכתי עם בני סאמר לתל השומר ומאז אני כמעט כל יום אצלו. זה לא קשור לטרור, לא לפלסטינים, הקשר בינינו זה מאלוהים.
"הוא אוהב מאוד להיות אצלנו. אבל בשנה האחרונה, מאז שמלאו לאחמד תשע שנים, אסור לנו להכניס אותו לישראל. זה החוק. למה? אני לא מבינה. הוא כמו הבן הרביעי שלי, הוא לא עשה רע לאף אחד. אני מתכוונת להיאבק על זכותו לבוא אליי לטירה. יש לו אצלי חדר משלו, הוא משחק בחצר, כל המשפחה שלי מאוהבת בו".
הימים של אחמד נחלקים לשניים: קודם כל הוא אמור ללכת לבית הספר ("אבל לא תמיד מתחשק לי, ומוותרים לי") ואחר כך, כשיגיע הביתה, תמיד ימתינו לו הסבא חוסיין וארבעה או חמישה בני משפחה נוספים, ואורחים קבועים, כמו נג'ם. שלוש פעמים בשבוע, "כמו שעון, המכונית שלי כמעט נוסעת בעצמה", היא יוצאת מטירה לדומא, וכבר התחילה ללמד את אחמד אנגלית.
הבית שבו אירעה הזוועה, מבולגן והפוך, ניצב במרחק ארבע דקות נסיעה מבית הסבא והסבתא. אחמד מסרב להגיע לשם. "זה עושה לי רע לראות את החפצים שלנו. אני נזכר שעלי חטף ממני מכות ביומיים האחרונים, וריהאם כעסה עליי מאוד ואמרה לי להפסיק להציק לאחי הקטן. עכשיו אני מתחרט, וזוכר את הימים הטובים שלנו יחד. שמרתי עבורו הרבה צעצועים ואני ממשיך לשים בצד צעצועים".
בבית המשפחה השרוף - שני חדרים, מרפסת ומטבח עמוסים ברהיטים ישנים - מוטלת עוד מחברת אנגלית של האמא ריהאם, שהייתה מורה מצטיינת למתמטיקה ואנגלית, ספר קוראן שמחצית מדפיו קרועים, כוסות שתייה מאובקות, ספות הפוכות ליד החלון. ובעיקר, אווירה חונקת.
לאחר האסון, בהזמנת ישראל, הועברו בני המשפחה מבית החולים בשכם לבתי חולים בארץ. אחמד וריהאם הועברו לתל השומר, שם שרדה האם במצב קשה מאוד במשך מספר שבועות, עד שמתה מפצעיה. גם מאביו, סעד, שהוטס בהליקופטר צבאי לבית החולים סורוקה בבאר־שבע, לא הספיק אחמד להיפרד. בבית החולים, שם היה מאושפז במשך שנה כשהוא עובר עשרות ניתוחים וטיפולים אחרים כדי להתמודד עם פציעתו הקשה, למד להכיר, בפעם הראשונה, את החברה הישראלית. לאט־לאט הבין כי לא כל היהודים מבקשים את רעתו. "הצוות טיפל באחמד במסירות יוצאת מהכלל", מספרת נג'ם, שהייתה לצידו כל הזמן. "הסבא שלו לא זז ממנו. פעמיים ביום לפחות היו מטפלים באחמד, טיפולים מכאיבים, והסבא החזיק אותו, עודד והרגיע".
מה אתה זוכר מבית החולים?
"קיבלתי הרבה צעצועים ומשחקים וממתקים. כל הזמן אנשים באו להסתכל עליי. פחדתי שיש ביניהם מתנחלים, ואמרתי לסבא שלי ולנג'ם שאני לא רוצה מתנחלים בחדר שלי. יום אחד הגיעו שני גברים עם כיסויי ראש (הכוונה לכיפות - ס"פ וי"י) והתחלתי לצרוח. סבא שלי הרגיע אותי. הוא אמר לי, 'שניהם רופאים, אל תפחד. הם באו לעשות לך רק טוב'".
על מותם של הוריו ואחיו סיפרו לאחמד רק עשרה חודשים אחרי הרצח. "אני זוכר שהפסיכולוגית עולא, ערבייה ישראלית שבמשרד שלה שיחקתי הרבה פעמים בכל מיני צעצועים, הזמינה אותי אליה. לאט־לאט סיפרה לי שכולם במשפחה שלי אינם. לא הגבתי. אני חושב שלא הבנתי מה באמת קרה או שלא רציתי להאמין. בלילה הייתי בחדר שלי באשפוז ובכיתי".
באמצע הטיפולים בתל השומר העביר הדוד נאסר את אחמד לבית חולים גדול בטורקיה. "מנהל המחלקה בדק את אחמד והודיע: קח אותו בחזרה לתל השומר. הם מעניקים לו את הטיפול החדשני והטוב ביותר. שיישאר שם להמשך הטיפול, וכל מה שיחליטו לעשות, תסמוך עליהם", מספר הדוד. ואחמד מוסיף: "אני זוכר שצעקתי שאני לא רוצה להיות אצל מי ששרפו אותי. אבל היום אני לא שונא אתכם, ואני יודע שדאגו לי בבית החולים".
תגיד, אחמד, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
הוא מחייך כמי שמכיר את השאלה. "קודם כל אני חולם להיות שחקן כדורגל. לשחק בקבוצה מקומית ואחר כך שיקבלו אותי לקבוצה בינלאומית כמו של הגיבור שלי, רונאלדו, שאפילו פגשתי בנסיעה מיוחדת למדריד. מה עוד? אני רוצה להיות טייס".
"תגיד להם", לוחצת עליו נג'ם, "מה באמת אתה רוצה להיות כשתגדל".
אחמד מנפח את החזה המצומק, מתקרב אליי ומודיע: "הכי אני רוצה להיות רופא. אחרי מה שעברתי, חשוב לי להציל חיי אנשים אחרים, כמו שהצילו אותי".
בינתיים הוא רוצה להמשיך לשחק, בעיקר כדורגל, ומדגיש ש"יש לי תשעה חברים טובים, ואני לא מופלה אצלם לטובה והם לא מתייחסים אליי בצורה מיוחדת או כגיבור, לצערי". מפעם לפעם באים בני משפחה לקחת אותו לרכוב על סוסים בשכם, "שאני מאוד אוהב, וכשמגיעים עיתונאים, אני מנסה להמשיך בענייניי, אבל הם מבלבלים לי את המוח. אני לא אוהב אותם".
אנחנו מעיתון ישראלי. אתה רוצה להגיד משהו לילדים ישראלים?
הוא מתיישב, מקיש באצבעות על המצח המצולק, משתתק וחושב לרגע. "הייתי רוצה שהילדים הישראלים יבינו מה אני שילמתי בגלל השנאה. אין לי שום דבר נגדכם ואני לא שונא אף אחד, חוץ מהמתנחלים. אני מוכן לשחק עם ילדים ישראלים".
אתה פוחד שינסו לפגוע בך שוב?
"האמת? לא. כבר שילמתי את המחיר".
פחד מוות מהמתנחלים
השבוע, לקראת סיומו של הליך משפטי ארוך ורב־תהפוכות, הגיע משפט "הפיגוע בדומא" לשלב הטיעונים לעונש. אף שבני משפחת דוואבשה הם קורבנות של אחד ממעשי הפשע הנוראיים ביותר של יהודים כנגד ערבים על רקע גזעני, המשפחה אינה זוכה אפילו בבית המשפט לביטחון ורוגע. לכל דיון מתייצבים בני משפחתו של בן אוליאל, נציגי ארגון "חֹנֵּנו" (המגן על מתנחלים הנמצאים בהליכים משפטיים) ולפעמים גם בני נוער מהתנחלויות. תומכיו של בן אוליאל צועקים נגד בני משפחת דוואבשה, מאיימים ומקללים, כפי שקרה גם בסיום הדיון האחרון.
אחמד התכוון להתלוות לסבו ולדודו לישיבת בית המשפט בלוד השבוע. "אבל קמתי בבוקר ואמרתי שאני לא רוצה", הוא אומר. "אני לא רוצה לראות את הרוצח של סעד, ריהאם ועלי. לא רציתי להגיע לבית המשפט כי פחדתי מהרוצח. אני גם מפחד מהמשפחה שלו ומהחברים". נג'ם תמכה בהחלטתו. "לא לשכוח שמדובר בילד קטן שאנחנו מנסים לחלץ מהאסון הנורא שעבר. תאמיני לי, הוא ילד שמח. ילד נחמד מאוד, סקרן. הוא לא שונא ישראלים אבל פוחד פחד מוות מהמתנחלים. מה היה קורה בבית המשפט אם הרוצח ובני משפחתו היו רואים את אחמד? ידעתי שלא יוכלו להיות אדישים ויתנפלו עליו בצעקות. בשביל מה הוא צריך את זה?"
במקום להגיע לדיון, אחמד התיישב ליד שולחן קטן בסלון וכתב מכתב לחבר השופטים, אותו הפקיד בידי סבו (מסיבות משפטיות הוחלט שלא להביא אותו בפני בית המשפט). "אני אחמד סעד דוואבשה, פלסטיני מדומא", הוא מדקלם מילה במילה את הנוסח. "אבי הוציא אותי מהחדר למטבח ויצא החוצה עם אמא. ראיתי שני מתנחלים מבעד לחלון, והלכתי להתחבא ליד הטלוויזיה. אני זוכר שהטלוויזיה טיפטפה על הראש שלי, בגלל החום, כי נשרפה מהפיגוע. הרגשתי שריפה ביד שמאל ופתאום הרגשתי כאבי ראש חזקים. אני יודע שאם לא הייתי מתחבא, היו עושים לי עוד משהו נורא. פחדתי שיהרגו אותי".
במקום אחמד, התייצב הסב חוסיין על הדוכן, כשהוא מחזיק בידו תמונות קשות המתעדות את הכוויות של נכדו. "כל איבר וחלק בגוף של אחמד שרוף", העיד בדמעות. "מי שיראה את התמונות האלו לא יהיה לו חשק לחיות אחר כך". בחוץ המתינו לו המפגינים. "רוצחים", קראו לעבר חוסיין ובני משפחת דוואבשה נוספים. "תפסיקו לשרוף את הבתים בכפר שלכם". צעקות תומכיו של בן אוליאל ממשיכות את הקו שבו נקטו פרקליטיו לאורך המשפט, לפיו מקור ההצתה הוא בסכסוך פנים־משפחתי - טענה שמעולם לא הוכחה. גם השופטים בהכרעת הדין שהביאה להרשעה פה אחד של בן אוליאל ציינו כי אין ראיות לכך, אף שהכיוון הזה נבדק על ידי השב"כ וגם פרקליטו של בן אוליאל לא הציג ראיות לטענה הזו במהלך המשפט.
לאחר שבני משפחת בן אוליאל ותומכיהם הורחקו על ידי משמר בית המשפט, עו"ד עומר ח'מאיסי, פרקליט משפחת דוואבשה, נאנח בהקלה. "עכשיו אתם יודעים איזה שנאה יש להם ובגלל זה טוב שהילד לא הגיע לפה. האנשים האלו תומכי הרצח מתנפלים על הקורבנות של הרצח".
השופטים אמנם פסלו חלק מההודאות באשמה של בן אוליאל שניתנו לאחר שחוקרי השב"כ הפעילו עליו עינויים, אך ציינו כי ההודאות שבהן הוא מודה ברצח עצמו אינן קשורות ללחץ שהופעל עליו. צעיר אחר שהיה, בן 17, ביום האירוע ותכנן את הפיגוע ביחד עם בן אוליאל הורשע, בהסדר, בקשירת קשר להצתת הבית ובחברות בארגון טרור, אך לא ברצח עצמו, כי לא נכח במקום וזאת לאחר שמרבית ההודאות שלו בנוגע לפיגוע נפסלו כי ניתנו תחת עינויים.. הפרקליטות מבקשת להטיל עליו חמש וחצי שנות מאסר. "זה הרוצח השני", טוענים בני משפחת דוואבשה, ואחמד הקטן מפסיק להתרוצץ לרגע, כדי להודיע ש"אמרתי לכם שהיו שני רוצחים. אני ראיתי אותם".
לגבי בן אוליאל ביקשו נציגות הפרקליטות, עו"ד יעל עצמון ודנה אלון, מהרכב השופטים בראשות נשיאת בית המשפט השופטת רות לורך, להטיל עליו שלושה מאסרי עולם במצטבר על כל אחד מבני משפחת דוואבשה, ועוד 40 שנות מאסר ופיצויים על ניסיון הרצח של אחמד וניסיון הצתה של בית נוסף בכפר. פרקליטו של בן אוליאל, עו"ד אשר אוחיון, טען מנגד שאין לקבוע חומרה מיוחדת למקרה, כי תוצאת השריפה בבית המשפחה אינה אלא תוצאה של חוסר מזל, כי במקרים אחרים של שריפה בבתים אנשים לא מוצאים את מותם.
"אני הייתי רוצה שאת הרוצח של ההורים שלי ושל אחי יוציאו להורג. צריך להרוג אותו", אומר אחמד.
אבל אין אצלנו גזר דין מוות, ואתה יודע שגם פלסטינים שרצחו יהודים לא מוציאים להורג.
"אז אני אגיד לך את זה ככה", אומר אחמד, כשהוא גורר את הכדורגל בסלון ומשחק מסירות לכיוון שלי. "אני רוצה נקמה ברוצח שהרג את המשפחה שלי. אני פוחד ממנו ומהחברים שלו. אני יודע שהוא, בינתיים, חזק יותר ממני. ואם יש פלסטינים שרצחו ילדים ותינוקות יהודים, שיעשו להם בדיוק אותו דבר. שלא ישאירו את הרוצחים הפלסטינים בחיים. מי שרוצח, צריך לשלם".
תביעת הפיצויים בדרך
כ־2,500 תושבים חיים בדומא, אזור סי, ובאמצע הכפר משתרעת וילה מפוארת ועצומת ממדים. היא שייכת לבן הכפר, גם הוא מוחמד, שהתעשר, היגר לנסיכות דובאי, והחליט להקים לעצמו את הארמון הנוצץ בפסגת ההר, הכי קרוב לשכם. המיליונר מגיע רק לעיתים נדירות, שתי בנותיו מתגוררות בדומא, והווילה המוקפת בגדר ברזל מצופה זהב, ריקה ומעוררת סקרנות.
בכלל, רוב הבתים בדומא נראים נפלא. אבל עומר דוואבשה, מגדל תרנגולות, גם הוא בן המשפחה, חושף את הסוד: "הבתים אכן נראים נהדר מבחוץ, אבל אם תיכנסו פנימה, תגלו עזובה. כמעט שאין רהיטים. כלי מטבח ישנים. מיטות חורקות וחצר אחורית מוזנחת. זה אחד מסימני ההיכר שלנו בדומא: בחוץ נוצץ. בפנים רקוב. מי שלא מצליח לעבוד אצל היהודים, נתקע בדלות איומה. מהרשות הפלסטינית אנחנו לא זוכים לסיוע כלכלי".
כאילו לא די בסבל ובכאב, מאז הרצח נאסר על בני משפחת דוואבשה, הקרובים והרחוקים, לעבוד בהתנחלויות או להגיע למקומות עבודה בישראל. "אני, למשל, עברתי מעבודות בנייה לגידולים חקלאיים בכפר, ומתפרנס היום בקושי", מספר לי מאמון דוואבשה. "שלושת האחים שלי נאלצו להפסיק לעבוד אצל מעסיקים יהודים שבאו אל הכפר, להתנצל על הרצח. כוחות הביטחון הבהירו לנו שהם לא רוצים חיכוכים בין בני משפחת דוואבשה עם הישראלים, בעיקר לא עם מתנחלים קיצוניים". גם הסבא חוסיין, שעבד בהתנחלויות, איבד את עבודתו.
המשפחה נערכת לחדש את תביעת הפיצויים הגדולה שהגישה, כשיסתיים משפטו של בן אוליאל. "ברגע שגזר הדין יינתן בחודש הבא", אומר באסם, עוד בן דוד מדומא, "אנחנו מתכוונים לתבוע פיצויים בסדר גודל של 15 מיליון שקל ממדינת ישראל". "אני חושבת שלפחות מחצית מהפיצויים מגיעים לאחמד", אומרת נג'ם. "שיפקידו עבורו את הכספים בידי עורך דין עד שיגיע לגיל 18 ויחליט מה הוא רוצה לעשות בחייו".
לא רק המשפט בישראל מעסיק את בני משפחת דוואבשה אלא גם הוויכוח שלא הסתיים עם הרשות הפלסטינית, על הקמת המוזיאון לזכר המשפחה. "אחמד הוזמן פעם אחת לבקר אצל אבו מאזן, בלשכה, צילמו אותו מסתובב, ואבו מאזן ליטף את ראשו פעם או פעמיים", מספר בן המשפחה.
"אמרנו שאנחנו רוצים להקים מוזיאון אצלנו בכפר דומא, להנציח את המקרה ואת הקורבנות, וכבר התחילו להגיע תרומות. ואז הודיעו לנו מהרשות שפועלים לצרף את המקרה שלנו למוזיאון שיוקם בביר זית. מה לנו ולביר זית? אנחנו לא מוכנים שמישהו אחר יקים מוזיאון לזכר בני המשפחה שלנו, במקום אחר, בלי שנהיה מעורבים. הרשות מתעקשת, גם אנחנו מתעקשים. מה יצא? חמש שנים חלפו ואין כלום. לא אצלנו ולא בביר זית או בכל מקום אחר בשטחי הגדה".
את אחמד המוזיאון לא מעניין. את מה שקרה באותו הלילה בדומא הוא יישא לנצח בליבו ובגופו. הוא עדיין עובר כל שלושה חודשים טיפולים במחלקת הכוויות, שיימשכו עד גיל 18 לפחות, ולפניו עוד כמה וכמה ניתוחים, כולל ניתוח לשחזור האוזן שנפגעה. "אין לי בכלל כאבים", הוא מכריז בגאווה, אבל נג'ם לוחשת: "רק הסיוטים בלילות עוד ממשיכים להגיע לפעמים".
