גרפומן, אבל לפניך

My Struggle: Book 6 // Karl Ove Knausgaard - Farrar, Straus and .Giroux-  1,232 p

אפילו ביחס לפרויקט כולו, הכרך השישי והאחרון בסדרת 'המאבק שלי' - שעדיין לא ידוע מתי ייצא בתרגום לעברית - הוא מאוד יוצא דופן.

ראשית, אורכו. באנגלית מחזיק הספר 1,232 עמודים, כך שהקריאה בו אורכת שבועות רבים. אורך כשלעצמו אינו מעלה, כמובן. הוא יכול להעיד למשל על גרפומניה. ואכן, בכרך הזה, בניגוד לקודמיו, קנאוסגורד משלב, לעיתים, גרפומניה בניצוצות גאונות. ובכל זאת, האורך יוצא הדופן הזה, שמהווה כשליש מאורכה יוצא הדופן של האוטוביוגרפיה כולה (3,500 עמודים בקירוב), מעלה על הדעת מפעלים ספרותיים מהעבר: הרומנים של טולסטוי, למשל, או קרוב יותר לקנאוסגורד - 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט, על אלפי עמודיו.

שנית, באופן נדיר למדי בתולדות הספרות, הכרך הזה מתמקד, בין השאר, בתגובות שקיבל קנאוסגורד על חלקיה הראשונים של האוטוביוגרפיה. את ששת החלקים כתב במשך שלוש שנים וחצי, במהירות שיא, מפברואר 2008 עד ספטמבר 2011. הוא ראה בסדרה מעין "ניסוי בריאליזם", שיעניין מעטים, אבל כבר עם צאת הכרך הראשון התברר לו שטעה. לאורך הכרך השישי מתואר האופן שבו התמודד עם הביקורות, הראיונות (חלקם עוינים), הפרסים, ובעיקר עם איומיו של דודו להגיש נגדו תביעת דיבה. קנאוסגורד מסר את עותקי הסדרה לאנשים המרכזיים המופיעים בה, על מנת לקבל את אישורם. לעיתים קרוב מדי למועדי הפרסום. דודו הרעיש במפתיע שמיים וארץ בטענה שקנאוסגורד שיקר לגבי האופן שבו מת האב, כדי ליצור דרמה מועצמת ולהכפיש את הקנאוסגורדים.

אם כל אחד מכרכי 'המאבק שלי' מתאר מאבק בזירה נפרדת - הזוגיות וההורות, הילדות וכו' - המאבק של הכרך השישי הוא על עצם פרסום האוטוביוגרפיה ובעצם על הבעלות של קנאוסגורד על סיפור חייו. כישרונו העצום בתיאור חיי היומיום באורח ויטלי ומדויק מקבל בתחילת הספר תוספת אינטנסיביות מהחרדה העצומה שהוא מצוי בה בגלל העימות הלא־צפוי עם הדוד.

העובדה יוצאת הדופן הזאת - כלומר, העובדה שאנחנו קוראים בספר את תגובתו של הסופר לתגובות שקיבל על חלקיה הקודמים של אותה יצירה - יוצרת מציאות שמזכירה את הרשתות החברתיות יותר מאשר את הספרות (הסופר כאן אינו חומק מ"חוליות החיסול", כפי שתיאר פעם עמוס עוז את התפוגגותו של הכותב אחרי פרסום ספרו). והיא מובילה אותי, בנרקיסיזם שהיא כביכול חושפת, לייחוד השלישי והחריף מכולם ברומן הזה.

הספר כולל מסה בת כ־500 עמודים (!) על היטלר. בסופו מופיעה ביבליוגרפיה בת עשרות פריטים (!) שסייעה בכתיבת המסה. חלקים ממנה - למשל, ניתוח שיר של פאול צלאן לאורך עשרות עמודים - העמידו את סבלנותי למבחן (ע"ע גרפומניה). אבל ככלל, ולמרות ניימדרופינג מעט מופרז, זו מסה מעניינת. אחד ממוקדי העניין בה הוא התעמתות של קנאוסגורד עם הביוגרף המפורסם של היטלר, איאן קרשו. קרשו, טוען קנאוסגורד, מתאר את היטלר הצעיר לאורן של הזוועות שלהן אחראי היטלר המבוגר. בכך הוא אינו מאפשר לעצמו לחדור באמת לנפשו של מושא המחקר - משימה שבה מנסה קנאוסגורד את כוחו.

אבל למה בכלל הוא עושה את זה? אני חושב שבמקור קנאוסגורד הרגיש שהוא אינו יכול להסתפק בפרובוקציה שבבחירת השם 'המאבק שלי' (מיין קאמפף) לאוטוביוגרפיה שלו. לכן הוא קרא (באי־נוחות וברגשי אשמה, כפי שהוא כותב) את 'מיין קאמפף' של היטלר, אחרי שהכרכים הראשונים בסדרה שלו כבר ראו אור. פתאום הנושא נראה לו מעניין, ובחירת השם הטעון נראתה לו לא רק פרובוקציה אלא אינטואיציה. הרי גם היטלר כתב ב'מיין קאמפף' מעין אוטוביוגרפיה. הרי גם היטלר שאף להיות אמן. הרי גם היטלר התמודד (לפי קנאוסגורד) עם אב אלים.

אבל יש לזה הסבר עמוק יותר. תוך כדי הקריאה התברר לי אט־אט שהמסה הזאת על היטלר, מלבד העניין שיש בה כשלעצמה, יוצרת רקע היסטורי ואידיאולוגי קונטרסטי שמבליט את הפרויקט של קנאוסגורד. החטא הקדמון שאיפשר את הזוועה הנאצית, הוא טוען, היה הוויתור על האינדיבידואליות לטובת ה"אנחנו". הנאצים רצחו כי לא ראו ביהודים אינדיבידואלים. וגם לא ראו בעצמם אינדיבידואלים. פתאום עולה ומתרקמת בכרך הזה תמונה היסטורית פנורמית, אדירת ממדים, של המאה ה־20. נכון, המחצית השנייה של המאה ה־20 קידשה את האינדיבידואל. נכון, אנחנו חיים בעידן נרקיסיסטי. נכון, אומר קנאוסגורד, גם האוטוביוגרפיה שלי נרקיסיסטית ועוסקת ברובה בקטנות. אבל לכל המתגעגעים להתעלוּת מעל היחיד, למשהו "גדול" מהפרט, לחשיבה במושגים קולקטיביים - מזכיר הספר את העידן הנורא שבו הערכים האלה מָשלו.

במילים אחרות, באמצעות המעקף בן 500 העמודים על היטלר מציג קנאוסגורד כתב הגנה על האוטוביוגרפיה שלו עצמו. וכך גם על הבחירה לציין בה שמות אמיתיים (באופן זלדאי למדי, הוא מדגיש שהשם הקונקרטי הוא סמל לחד־הפעמיות האנושית), כמו גם על החברה שקמה במחצית השנייה של המאה ה־20. והדיון הזה מורכב ועמוק משום שבקנאוסגורד מפעמת, בו בזמן, גם תשוקה אדירה לעולם הפרה־מודרני, לאוטופיות, לקדושה במובן הדתי, לערכים שחורגים מהחיים הקטנים שלנו כיום. לכל מה שאסרנו על עצמנו להתקרב אליו בגלל הפחד מחזרה למה שאיפשר את הנאציזם. ומה שהופך את האוטוביוגרפיה הקנאוסגורדית לאחד מאירועי הספרות המרכזיים של זמננו הוא לא רק התשוקה האדירה הזאת בפני עצמה, אלא גם היכולת שנלוותה לה לתאר דווקא את חיי היומיום כהתגלות דתית מרטיטה. •