גלית קוקה מרימה לאט את רגלה הימנית (מעל הברך מופיע הקעקוע I don’t know), מניחה אותה על רגלה השמאלית (שעליה, בגובה זהה, מתנוסס הקעקוע I don’t care) ותוך כדי נשיפת עשן מסיגריה דקיקה היא משחזרת את החופשה המשפחתית באילת. אין לה מושג מה מזה יישאר בעריכה, ודווקא משום כך חשוב לה לשחזר כל פרט כשהטראומה טרייה. “כולם חושבים שמביימים אותנו, שנותנים לנו תסריט, וזה מרגיז”, היא יורה. “מה, אנחנו שחקנים?”
לא?
“הכי לא. רק לפעמים, כשבורחת לי מהגרון קללה יותר מדי עסיסית, אני מבקשת שיורידו. לא נעים. ההפקה של ‘קוקה בע”מ’ מתנחלת בבית שלנו שלוש פעמים בשבוע, מנחיתה עלינו סיטואציה ואומרת לנו, ‘תתמודדו’. זה מה שקרה באילת. ההפקה הזמינה לנו מלון, הבטיחה פינוקים והפתעות, אבל הנסיעה ממעלה־אדומים לקחה יותר מארבע שעות בגלל שהיו איזה עשר עצירות”.
“הלוואי עשר, היו יותר”, מעירה נועם קוקה (18 וחצי). “בגלל זה אבא הגיע לאילת עצבני”.
“הגענו למלון”, ממשיכה גלית, “ואמרו לנו, ‘לא מוצאים את ההזמנה’. על המקום חטפתי חום בגלל שראיתי שמשה תכף מתפוצץ. בסוף מצאו הזמנה לחדר אחד. שאלתי, ‘איך אחד? הזמנו שניים, אנחנו חמישה’. עלינו, פתחנו את הדלת וראינו חדר עם מיטה זוגית ומרפסת בגודל של קופסת גפרורים שאי־אפשר לשבת בה, רק להושיט החוצה את היד עם הסיגריה. ליאור אמרה, ‘אני יורדת לקבלה לברר מה קורה’. התעצבנתי בשקט עד שהיא התקשרה צילצלה ואמרה, ‘מצאו לנו חדר בקומה 1’. גררתי את משה למעלית, ירדנו ומצאנו את עצמנו בחדר מכונות. זה כבר באמת היה מוגזם. משפחת קוקה עם הג’וקים והרעש והחום? ישר צילצלתי לליאור והיא אמרה, ‘לא שמעת אותי טוב, סידרו לנו חדר בקומה 10’. שוב דחפתי את משה למעלית, עלינו ואיך שהדלת נפתחה מצאנו את עצמנו בסוויטה נשיאותית. וואו, אין דברים כאלה”.
“נכון”, נועם מאשרת, “ג’קוזי באמבטיה ובריכה פרטית ומיטות שיזוף. הזיה”.
“ושלושת הילדים שלי כבר התפננו”, גלית ממשיכה. “ליאור זללה דובדבנים, נועם חיסלה אננס, רוי היה עם כוס יין ביד. אמרתי למשה, ‘לא חראם? הם קיבלו סוויטה של שתי קומות ואנחנו נישן בחדר מסכן?’ זרקו עלינו פצצה ודרשו מאיתנו להגיב. זו השיטה של הדוקו. ככה מוציאים מאיתנו את הטוב והרע והמצחיק והמגעיל. כן, גם המגעיל. אנחנו המשפחה הישראלית הכי עממית, הכי אותנטית, הכי מהחיים. בגלל זה כל המדינה חולה עלינו”.
× × ×
‘קוקה בע”מ’ (רביעי וחמישי ב-HOT בידור) נולדה עם פרוץ הקורונה, שאילצה את הבת הבכורה, ליאור (25) בעלת אימפרית קינוחים, לעזוב את דירתה במגדל יוקרה בתל־אביב ולחזור לבית הוריה במעלה־אדומים. “בהתחלה היא קיטרה שאין לה איפה לישון בגלל שהפכנו את החדר שלה למחסן, אז שלחתי את משה לחדר שלה והיא ישנה איתי. כל לילה התעלפנו מרוב צחוקים”.
תגידי, יש בעולם משהו שלא מצחיק אותך?
“תראי, לפני שבע שנים, כשחגגתי 40, נפתחו לי כל הצ’אקרות במוח ואמרתי, ‘עכשיו תורי’. עזבתי מקום עבודה בטוח, והחלטתי שגלית החדשה היא אישה שעושה מה שבא לה ואיך שבא לה. גם לפני שנולדתי מחדש הסתכלתי על החצי המלא של הכוס. נכון, קיבלתי כמה כאפות רציניות, אבל הדפקטים שאני רואה על המסך רק גורמים לי להשקיע בעצמי עוד ועוד. תראי”, היא פוערת פה, “השיניים האלה זמניות. כשראיתי את השיניים שלי בטלוויזיה נבהלתי מהכיעור שלהן. בשבוע הבא אקבל 20 שיניים חדשות”.
בגיל 16 הייתה גלית אדרי ילדה טובה שנכבשה בקסמו של משה קוקה, המבוגר ממנה בחמש שנים. “הוא התעווז עליי בטלפון. אמר שהוא ראה אותי ושמע עליי ושהוא חייב לפגוש אותי. כמה שניתקתי לו בפרצוף ככה הוא התעקש. יום אחד הוא צילצל ואמר, ‘אני מתחת לבית שלך, את חייבת לרדת’. נכנסתי לאוטו, הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, ‘זה זה’. לא יודעת למה. העיניים שלו נצצו. חוץ מזה, אני תמיד מסתכלת על כפות הידיים וכף היד שלו הייתה נורא גברית ונקייה”.
“גם אצלי זה ככה”, מצטרפת נועם. “כפות רגליים מגעילות אותי ולכן אני מסתכלת על כפות הידיים, אבל לא נראה לי שאתחתן עם מישהו רק בגלל שכף היד שלו יפה”.
“אחרי חצי שעה עליתי הביתה ובלי למצמץ אמרתי לאמא שלי, ‘נראה לי שפגשתי את בעלי’. ‘איך קוראים לו?’ ‘משה’. ‘מה שם המשפחה שלו?’ ‘לא שאלתי’”.
הם התחתנו שלושה חודשים אחרי שגלית השתחררה מהצבא. “גרנו בדירת חדר מתחת לדירה של הוריי. משה עבד בהתקנה של אביזרי רכב ורצה למצוא עבודה יותר טובה, אבל לא הייתה לו בגרות. דחפתי אותו להשלים בגרויות ובמשך חמש שנים הוא למד לתעודת הנדסאי חשמל. בדירת החדר שלנו היה רק שולחן אחד, אז הוא עשה שיעורים על קרש הגיהוץ. היו לו ידי זהב, הוא בנה את המיטה הזוגית שלנו, וככה התחיל לזוז לכיוון של עבודות שיפוצים. חודש אחרי החתונה הייתי בהיריון עם ליאור ואמא שלי קוננה, ‘איך תסתדרי עם תינוק? את בעצמך עוד תינוקת’, אז רציתי להוכיח לה שאני מסתדרת, וכשנכנסתי להיריון השני עם רוי אמא שלי כבר לא שאלה איך ילדה תסתדר עם שני ילדים”.
בגיל שבעה חודשים, כשראתה שרוי לא זוחל ולא מתהפך כמו תינוקות אחרים בגילו, גלית לקחה אותו לטיפת חלב. “אמרו לי, ‘את אמא צעירה והיסטרית, הילד שלך עצלן’. מה זה ילד עצלן? בחיים לא שמעתי דבר כזה. הגעתי לפגישה עם אנשי מקצוע שבדקו את רוי, איבחנו עיכוב התפתחותי ושלחו אותו לסי־טי בהרדמה מלאה. זוועה. אמרו שרואים משהו לא ברור במוח וצריך אם־אר־איי בהרדמה מלאה. עוד זוועה. המליצו שנרשום אותו לגן שיקומי.
“אחרי כמה חודשים בגן הושיבו אותי מול צוות של מומחים. הנוירולוגית אמרה, ‘לבן שלך יש שיתוק מוחין. הוא לא ידבר ולא ילך, וכדאי שתרוצי לביטוח הלאומי להוציא לו אחוזי נכות’. לא האמנתי שזה מה שאני שומעת. הרטבתי את הרצפה בזיעה שנזלה ממני וברחתי. התיישבתי באוטו, הרבצתי לעצמי וצילצלתי למשה. המילים לא יצאו לי מהפה. רעדתי כשאמרתי, ‘יש לנו ילד שלא ילך ולא ידבר’. גם משה התחיל לרעוד, ‘איפה את? אני בא’ והוא בא, נשמה טובה שלי. הוא תמיד בא בזמן”.
במשך חודש הם הסתגרו בדירתם עם רוי, והתחבטו בשאלה אם להסתיר או לספר. “היינו זקוקים לזמן כדי להתאפס. למדנו על שיתוק מוחין מהאינטרנט. עברנו את כל הרבנים בארץ, קיבלנו את כל הברכות, נתנו לו את כל הטיפולים שקיימים, ובגיל שנתיים וחצי הוא התחיל לדבר. מאז אנחנו לא מוותרים לו בשקל, מכיתה א’ הוא בחינוך רגיל, הוא סיים בגרות מלאה, וביקשתי מהמורים להעניש אותו כשהוא מפריע. ככה חינכתי אותו לעצמאות.
“בהתחלה כעסתי. דיברתי מלא עם אלוהים, שאלתי אותו למה הוא נתן לי מוצר לא לגמרי מוגמר. אחרי שנה אמרתי לעצמי, ‘אלוהים שלח לך נענוע כדי שלא תחשבי שהחיים תמיד ורודים. קיבלת סטירת לחי כדי שתהפכי לאדם יותר סבלני ומקשיב’. אם לא הייתי צריכה לנסוע איתו כל אחר־צהריים לטיפול, מה הייתי עושה? יושבת בבית ומורחת לק על הציפורניים? בזכות רוי למדתי להעריך את החיים. בזכותו עבדתי במשך 17 שנה כסייעת בבית ספר לילדים עם הפרעות התנהגות. הג’וב ישב עליי בול כי בחופש הגדול הייתי בבית עם הילדים שלי”.
× × ×
ואז הגיע גיל 40. “פתאום תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי, ‘זה מה שאת רוצה להיות עד סוף החיים? מתי תתחילי לטפל בעצמך, ולא רק באחרים?’ התחלתי לחשוב על הדברים שעושים לי טוב ולקחתי סיגריה. בצבא לא העזתי להדליק. יצא שעברתי את גיל ההתבגרות יחד עם הילדים שלי. אחר כך התחלתי להתקעקע”.
הקעקוע המרשים ביותר מבין ה־18 שעשתה מתנוסס על הגב: “אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך”. מעל ומתחת העור שזרוע בכתמים לבנים. ויטיליגו. “בשבוע שבו הודיעו לי שרוי סובל משיתוק מוחין ראיתי נקודות לבנות על הידיים ואמרתי למשה, ‘תראה מה שהאקונומיקה עושה לי’. אבל כשהנקודות הלבנות הופיעו על הגרון זה נראה לי לא הגיוני. מה, אני משפריצה אקונומיקה על עצמי? הגעתי לרופא עור שאמר, ‘זה קרה לך מהסטרס. הגוף שלך הפסיק לייצר את פיגמנט הצבע מרוב הלם’. בהתחלה דאגתי להסתיר את הכתמים עם מייק־אפ וצעיף, אבל גלית החדשה חיה איתם בשלום”.
נועם: “כמו שחשבתי שרוי נולד עם כיסא גלגלים ככה חשבתי שאמא נולדה עם כתמים וזה לא נראה לי מוזר. להפך, זה מיוחד. גם לי יש משהו מיוחד. לופוס. זאבת בעברית. גילו את זה בצו הראשון. כשהתחלתי לקבל סטרואידים כולם הפחידו אותי שיצמח לי זקן. הרופא שלי הרגיע אותי. יש כמה סוגים של לופוס ואצלי הוא יושב על הכליה. אני עדיין על כדורים ובגלל זה קיבלתי פטור מהצבא”.
לפני שלוש שנים, במסגרת המהפך שעברה, גלית החלה לעבוד כמזכירת אגף הביטחון של מעלה־אדומים. “בשבע וחצי אני כבר במשרד, כשאנחנו יוצאים לשטח אני על עקבים ועם נשק, ומתייחסים אליי כמו אל נסיכה בגלל שאני האישה היחידה שם. בהתחלה משה השתולל. למה שתעבדי עם כל כך הרבה גברים?”
הוא קנאי?
“מאוד. מתמיד. אני התחלתי לקנא רק אחרי שהתוכנית עלתה. אני קוראת את ההודעות שמשה מקבל ומתחלחלת. נשים כותבות לו, ‘אתה חתיך, אתה סקסי’, בלי בושה, ושואלות איך הוא מכין חמוצים. אצלי זה לא ככה. כשגבר כותב לי, ‘היי מאמי’ הוא מקבל חסימה. אבל משה, מהיום הראשון שלנו ביחד, הוא בקטע של ‘אל תלבשי מיני כי אם תתכופפי יראו לך את התחתונים’. הוא גם לא הרשה לי להעלות תמונות עם ביקיני”.
“פחחחח”, נועם מתערבת. “אני כמו אמא. אם יצאה לי תמונה יפה בביקיני למה שלא אעלה אותה? אני לא אתן לאף גבר לעצור אותי”
“זה כבוד הדדי”, אומרת גלית. “משה גם אומר, ‘את יפה כמו שאת’ ולא מרשה לי לעשות שיפוצים, אבל היום אני לא שואלת. אני חולה על שינויים. הייתי ורודה, הייתי סגולה, פעם משה הסיע אותי למספרה עם שיער שחור עד המותניים ולא זיהה אותי כשיצאתי. הייתי פלטינה וקצוצה”.
באחד הפרקים, כששלוש הנשים לבית קוקה ממתינות אצל הפלסטיקאי, האם אומרת לנועם: “תראי לי עוד אמא שלוקחת את הילדה ומשכנעת אותה ככה. בגיל 15 קעקוע ראשון, בגיל 18 בוטוקס וחומצה”.
וגם עגיל באף. “כשאמא הציעה לי לעשות חשבתי שזה מגעיל, אבל עשיתי. בזכותה”, אומרת נועם. “ואם ליאור לא הייתה משכנעת אותי להזריק לשפתיים לא הייתי מנפחת אותן. ליעד, החבר שלי, הוא כמו אבא. ‘למה לך להזריק? את הכי יפה טבעית’. לפעמים נדמה לי שאמא משכנעת אותי לעשות דברים שהיא לא העזה לעשות כשהייתה צעירה”.
ההכנסות מצילומי הסדרה מתחלקות, שווה בשווה, בין חמשת בני המשפחה. ”אחרי כל הכאפות שחטפתי, החומריות כבר לא מעניינת אותי”, טוענת גלית. “כשאני מסתכלת על המשפחה שלי אני מאושרת. אני לא רוצה שהילדים יוותרו על החלומות שלהם. מה שחשוב באמת זה שאני אף פעם לא מתלוננת. אני פוחדת שאם אלוהים ישמע אותי הוא יגיד, ‘על זה התלוננת? בואי, אני אתן לך סיבה יותר טובה’”.
