עת בוקר מוקדמת בבסיס מחו"ה אלון. מאחורי הגבעה מתקדמים 150 חיילים, רצים ושרים: "ווי אר קרבי, ווי אר קרבי" (אנחנו קרבי) במבטא אמריקאי. זה עתה סיימו מסע מפרך בהובלתו של מפקד הבסיס, סגן־אלוף אביחי שגיא, והנה הם עומדים בשלשות מרוצים ומלאי גאווה. החיילים מפלוגת העולים החדשים הגיעו מעשרות מדינות בעולם, עלו לארץ בעקבות חלום גדול ומטרה אחת ברורה – להתגייס ליחידה קרבית. "הריצה היום מסמלת סיום טירונות של חודשיים", אומר אריק ליברמן, בן 34, מפקד מגמת העולים בבסיס. "התפקיד שלנו פה זה ללמד אותם עברית, לחבר אותם לציונות, לדאוג להם לבית, ולהכין אותם לשירות שהם בחרו להתנדב אליו. יש פה לא רק עולים חדשים אלא גם בדואים, מוסלמים ונוצרים, והמכנה המשותף של כולם זה שהם לא יודעים עברית. יש לנו פה חיילים מ־40 מדינות בעולם".
זאת לא הפעם הראשונה שמפקדי הפלוגה מסיימים מסע בטירונות, אבל הפעם האירוע מרגש במיוחד. בקצה המגרש מחכים לחיילים הצעירים אלון ודליה כרמלי, הוריו של סמ"ר שון כרמלי ז"ל — החייל הבודד שנפל במבצע צוק איתן וגרם למדינה שלמה לבכות את מותו. יותר מ־20 אלף ישראלים שלא הכירו אותו ליוו את כרמלי בדרכו האחרונה בבית העלמין, לאחר שהוריו שחיו בטקסס לא הספיקו להגיע להלוויה. "עוד לפני שעשיתי עלייה והגעתי לבסיס הזה, הכרתי את הסיפור של שון", אומר להורים מייקל, אחד החיילים, במבוכה. "אני חייל בודד מארה"ב וחשוב לי שתדעו ששון קרוב בלב שלנו ואנחנו עושים את כל זה בשבילו. תודה על כך שבאתם. זה מרגש אותנו מאוד שאתם פה".
"אנחנו יודעים מה אתם עוברים ויותר מזה, אנחנו מבינים את הצד של ההורים שלכם", משיב האב השכול אלון, אך בקושי מצליח לדבר בגלל הדמעות שחונקות את גרונו. "עברנו את זה מרחוק וזה היה נורא קשה. יכולנו לחזק את שון רק דרך שיחות והודעות בווטסאפ וכשהוא לא חזר אלינו דאגנו, לא יכולנו לנשום. כל הכבוד למשפחות שתומכות בכם".
ענבר, המפקדת של מייקל, מבקשת לשתף גם היא: "כל מחזור יש סיור בהר הרצל והפעם לא יצא לנו ללכת לשם בגלל הקורונה. אבל למרות זאת, בתור מפקדת שנמצאת פה כבר שנתיים, אני חייבת לספר לכם שהשם של שון, ושאר העולים שנפלו איתו בצוק איתן, מלווה אותנו כל השירות. בתור ישראלית, לשמוע את סיפור הנפילה של שון כל פעם מחדש זה כבוד שמלווה בהתרגשות גדולה. הבן שלכם בלב של כולנו".
"כשהייתי בטקסס הרבה אנשים שאלו אותי, 'למה שון לא התגייס לצבא ארה"ב? הוא אמריקאי, למה הוא נסע עד לישראל?'" מספרת דליה כרמלי. "ואני אמרתי להם שהבית של שון הוא ארה"ב, אבל המדינה שלו היא פה. הוא בחר להתגייס לצבא של המדינה שלו".
"בהתחלה כעסנו"
שש שנים בדיוק עברו מאז מבצע צוק איתן. 50 ימי לחימה ומחיר כבד של 74 הרוגים, מתוכם 68 חיילים. כרמלי היה בין אותם חללים, הוא היה בן 21 במותו ועל מצבתו כתבו אוהביו מילות שיר: "עשרים אלף איש ואתה הראשון / עשרים אלף איש אחריך שון. // צועדים בשקט עם פרחים / שתי אחיות – עשרים אלף אחים".
הוא נולד בטקסס, אח צעיר לגל ואור. ב־2008, בגיל 15, עלה לארץ עם בני משפחתו. בני המשפחה הקימו בית ברעננה ובילו את חייהם על ציר ישראל־טקסס. לבסוף החליטו ההורים לשוב לארצות־הברית, ושון נשאר בארץ עם אחיותיו. הוא למד בכיתת עולים בתיכון וסיים את לימודיו בהצלחה. בסוף כיתה י"ב עבר שון הכשרה במרכז החינוך וההשכלה של חיל החינוך והנוער בבסיס מחו"ה אלון, כדי להגשים את חלומו ולהתגייס ליחידה קרבית. בפברואר 2012 התגייס שון לצה"ל כחייל בודד ושירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני. שנה וחצי לאחר מכן היה בין לוחמי הגדוד שנכנסו לעזה, ונפל בהיתקלות עם מחבלים בקרב שג'אעיה.
אביחי שגיא היה בזמנו מפקד הפלוגה של כרמלי. במשך השנים שמר על קשר הדוק עם אלון ודליה, והפך למפקד בסיס מחו"ה אלון שבו שון התחיל את דרכו. "התחלתי את השירות במטכ"ל, עברתי להיות מ"פ באגוז ואז עברתי להיות מ"פ במבצעית", הוא מספר ונרגש לארח בבסיס את הוריו של שון. "אחרי צוק איתן יצאתי ללימודים ועכשיו אני פה".
באת לבסיס בגלל הסיפור של שון?
"הרבה בגללו ובגלל עוד אנשים שיצא לי לפקד עליהם ונפלו בקרב. תפקידי חינוך זה לא ההפך הגמור מקרבי כי הצבא בנוי מכולנו. אני אסיר תודה למפקדים ולמשפחה של שון על היכולת להביא את הדברים הטובים שלמדתי מהם ועל זה שהפכו עבורי למשפחה. ושון באמת נקשר במשפחתי; כשהייתי מ"פ באותם ימי לחימה בצוק איתן, הטלפון הראשון שעשיתי אחרי 47 יום היה להורים שלי. אמרתי להם לנסוע במקומי ללוויה של שון ולייצג אותי שם, כי ההורים של שון לא פה. ואז חזרנו לרצועה להמשיך להילחם".
ואתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת אותם?
"אני זוכר רק את הכניסה לבית, המון כיסאות והמון אנשים. החניה מפוצצת. בהתחלה היה קושי וכאב גדול, מפגש של שני קצוות מאוד מרוחקים. אבל מהר מאוד הפכנו למשפחה באופן טבעי".
דליה, מה היו התחושות שלכם כלפי המפקדים, אלה ששלחו את הבן שלכם לחזית?
"לא כעסתי עליהם או משהו כזה. רק רציתי לדעת מה קרה. אמרו לי ששון נהרג בנגמ"ש. אמרו לנו שהוא היה הנהג. אם הוא היה הנהג הוא לא יכל לצאת מהנמר ולחטוף כדור, אז איך זה הגיוני".
אלון ממשיך: "הגיע קצין בכיר וסיפר לנו סיפור שלא קשור למציאות. אחרי כמה ימים, בשבעה, הגיעו שני חברים של שון והם אמרו שזה לא קרוב בכלל לסיפור האמיתי".
"הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות, אבל חשוב לי לתקן", אומר שגיא, "לא שלחנו את שון לחזית, הלכנו איתו לשם. מח"ט גולני נפצע, המג"ד היה מאה מטר משון כשהוא נפל ואני עשרה מטרים ממנו. באותה מידה שזה היה שון זה יכל להיות אנחנו. רגע נפילתו מאוד משמעותי בשבילי".
דליה: "שון יצא שלוש פעמים מהנמר. פעם ראשונה ראה שזה מפחיד וירד, עלה בפעם השנייה למרות הפחד ובפעם השלילית חטף כדור ומת".
אלון: "אני כעסתי עליו תקופה ארוכה על זה שהוא עלה בפעם השלישית. הוא לא היה חייב לעלות. הוא משך אש. כעסתי עליו הרבה זמן אבל לא דיברתי או הוצאתי את זה. כעסתי על עצמי הכי הרבה, למה לא נלחמתי איתו שלא יגיע לגולני. אחרי שלוש שנים סיפרתי לחברים שהיו איתו בנמר שאני מאוד כועס, הם אמרו לי שאני טועה. שהם היו שם ושון עשה הכל במקצועיות בדיוק כמו שלימדו אותו באימונים, הוא לא השתגע ולא היה פזיז. נכון, הוא לקח סיכונים. אבל זה מה שהוא למד וזה מה שהיינו צריכים לעשות. שם הפסקתי לכעוס עליו, באותו היום".
"שון לא יצא כדי לחטוף כדור", קוטע אביחי. "שון יצא כדי לנצח את הקרב. אין הרבה חיילים בצה"ל שמשאירים אחריהם מורשת. האירוע של שון לא סתם יצר סביבו רעש. כל החיילים פה מכירים את שון כרמלי. הוא יצא להגן על המדינה בחירוף נפש והתגבר על הדברים הכי קשים. הסיפור שלו מספר המון".
"בארץ קיבלנו חום ואהבה"
מאז נפילתו של שון, הוריו החליטו להישאר בישראל. הם סגרו את העסק בטקסס ונשארו ליד אהובם. "ביום שנחתי פה והגעתי לקבר של שון, אמרתי לאלון 'אני את הבן שלי לא עוזבת עוד פעם'. קיבלנו כל כך הרבה חום ואהבה. כשקורה דבר כזה אתה רק רוצה לישון ולא לקום יותר בחיים, ואם הייתי נשארת בטקסס כנראה שזה מה שהיה קורה. אבל פה, מרוב חום ואהבה שהמדינה נתנה לנו, לא היה לנו זמן להתעסק במחשבות כאלה".
היית שותף להחלטה, אלון?
"בהתחלה עוד חזרתי לעבוד בטקסס, ובכל פעם שהייתי נוחת נתקפתי כאב ועצבות. כל המערכות שלי קרסו. בארץ הכאב נרגע. אין ספק שלחזור לפה הייתה החלטה טובה. עד היום מחבקים אותנו, אנחנו הולכים ברחוב ואנשים מזהים שאנחנו ההורים של שון וזה נותן לנו עוצמה להמשיך הלאה".
הם מרגישים בבית במחו"ה אלון. חיילים וקצינים עוצרים אותם, ומספרים להם עד כמה סיפור הגבורה של בנם היה משמעותי עבורם בהחלטה להתגייס. דליה מנסה לשמור על איפוק, שקטה ומחייכת. אך קשה לפספס את העצבות שמלווה אותה במהלך הביקור. "אני מונעת מעצמי הרבה, בגלל זה אני מעדיפה להיות בשקט", היא אומרת. "כששון התגייס לא חשבתי על מלחמות, חשבתי על דברים טובים. פתאום המלחמה לקחה כל כך הרבה אנשים. קשה לי לראות את כל הילדים האלה שמגיעים לארץ, עוברים קשיים רציניים, ובסופו של דבר כשאת מסתכלת בעיניים שלהם קשה לעכל שיבוא יום ויכול להיות שאחד מהם יסיים כמו שון שלי. אי־אפשר לדעת מי יחזור הביתה. זה לא פשוט".
אלון: "הסיפורים שהחיילים פה מספרים מחזיר אותי אחורה לימים שדיברתי על הצבא עם שון. כי אני יודע עם מה הם מתמודדים ויתמודדו בהמשך. לשמוע סיפורים של ילדים, מאיפה הם הגיעו, חלק גמרו אוניברסיטה, הגיעו לפה מעשרות מדינות בעולם, באים לשרת את המדינה, מוותרים על החיים המדהימים שלהם ובסוף נמצאים פה לבד. הבן שלנו הלך ליחידה הכי מסוכנת בצבא. ילד שגדל על אי בודד בטקסס עם עוזרת, שלא ידע לחמם לבד אוכל. כשאני רואה את החיילים שרוצים ללכת לגולני הלב שלי עומד, אני מסתכל על כל אחד מהם ומתפלל שאותו חייל יחזור הביתה בשלום. שון נפל בקרב הכי קשה ברצועת עזה במקום הכי בעייתי, קו ראשון".
הם לא צריכים להתגייס לצה"ל לדעתכם?
דליה: "הרבה שואלים אותי אם להתגייס, ויש כאלה שמבקשים את העזרה שלנו להגיע לגולני. לא אשקר, אני אומרת להם שלא כדאי להם. אחרי מה שקרה עם שון זה נראה לי אגואיסטי. לפני שאתם חושבים על עצמכם תחשבו על המשפחה שלכם, על ההורים שלכם. שאלתי פעם את המפקד של שון מהגדוד, למה אתם מכניסים ילדים לקרב? ילדים שלא התחילו עדיין את החיים שלהם. למה לא מילואימניקים. הוא ענה לי שהמילואימניקים מפחדים, הם יודעים לאן הם נכנסים. חיילים כמו שון לא יודעים כלום. זה כמו פלייסטיישן בשבילם, זה משחק".
אלון: "אבל אנחנו מבינים שאם לא הם אנחנו לא יכולנו להיות פה. אם לא ילכו ליחידות קרביות אף אחד לא יוכל לחיות במדינה הזו בשקט. כשאני מדבר עם הטירונים פה אני מבין סוף־סוף את המושג של ציונות אמיתית של שנת 2020. הם החלוצים המודרניים. אני מעריך את זה. זו דוגמה לכל החברה הישראלית". •
