מנצחת // ישי שריד - עם עובד - 195 עמודים
"הם נתנו בראש על הבמה, סחררו את האולם עם הרעש שלהם, עצמו את עיניהם מרוב תענוג". עד כאן, כמעט הכל בסדר. אמא צופה בבנה מנגן עם להקת חברים מהתיכון. הבן חזר לחופשה מטירונות קרבית. שני סוגים של אימונים עומדים עכשיו על הבמה: הנגינה לאורך הילדות - והחיול הצבאי, הטרי. וגם האימון של הגיבורה והמספרת, אמו של החייל - פסיכולוגית צבאית, סא"ל במילואים שמתמחה במנגנון הנפשי של לוחמים - שעוקבת אחרי שפת הגוף של הבן ושל החברים.
והנה ממשיך המונולוג שלה. "תנו להם רובים ביד, במקום הגיטרות, חשבתי, והוראה לשחרר נצרה, זו אותה אנרגיה שפועלת". איך לבלוע את המשפט הזה? זאת מחשבה פסיכופטית? הומור של תליינים? הערה סרקסטית על האופן שבו המנגנון הצבאי משתמש בנעורים של גברים צעירים או אבחנה קרירה של אשת מקצוע, מומחית בהפיכה של בני־אדם מבולבלים למכונות מלחמה?
בעשור האחרון, אחת לשנתיים־שלוש, ישי שריד מפרסם רומנים קצרים שמתמקדים כל פעם בדמות מרכזית אחת. לרוב אנשים מלב המערכת. נציגי המיינסטרים הישראלי, החילוני. שריד בונה סביבם מכבש לחצים עלילתי, שנע מכיוון ריאליסטי לאזורים מלודרמטיים, שקשורים לגבולות השימוש בכוח. חוקר שב"כ, גננת שניצבת מול טייקון נדל"ן, מדריך בני נוער במסעות לפולין. סגנון הכתיבה שלו בדרך כלל תכליתי מאוד, כמעט חסר לחלוחית - משרת את הריצה הדרמטית קדימה. וכך גם השימוש בדמויות לכאורה אפרוריות ונורמטיביות, שמאפשר לאקשן להתחבא תחת כיסוי אמין.
'מנצחת', ספר הפרוזה השישי של שריד, מנצל באופן יעיל את ארגז הכלים הספרותי שלו, ובעיניי הוא המעניין והמשמעותי מבין ספריו האחרונים. במובן מסוים, אפשר לראות בו גרסה נשית, אימהית, ל'מפלצת הזיכרון' מ־2017, על מדריך במחנות השמדה שהופך מאיש המערכת למין מפלצת קטנה, לרובוט שמתחיל להתפרק. את הגיבורה של 'מנצחת' שריד בונה כשילוב בין מאמן אגרוף, אנתרופולוג חברתי וליידי מקבת'. וליתר דיוק, כהכלאה בין דמות אבהית, סמכותית, מחשלת - לבין דמויות שמייצגות נשיות אפלה, הרסנית. מין אלמנה שחורה, המושכת בחוטים.
בתחילת הספר, הגיבורה מתפקדת כמספרת סיפורים אובייקטיבית יחסית. אשת המערכת שרגילה ללוות את הגדולים והקטנים, הגנרלים והטירונים, באימונים ובשדה הקרב. העדה האינטימית לרגעי הפחד והיהירות של גברים בכל מצבי הצבירה הצבאיים. שריד מעביר אותה במהירות מעמדת העדה המוסמכת - לתפקיד של גיבורה במלודרמה סאטירית. במקום נפתולי האצולה או הכמורה הצרפתית של המאה ה־19, 'מנצחת' מתאר את הברנז'ה הצבאית בישראל. הוא יכול להיקרא אמנם כמונולוג עצמי, אבל שריד מעצב את המלל הזה, מבחינת אווירה, כמעט כאילו הגיבורה מרצה בפני קהל של מפקדים ואנשי מקצוע.
ההרצאה הזאת תתחיל די מהר לטרטר ולחרוק. בתחילת הדרך, אנחנו אמורים לקבל תמונה של העולם המקצועי של הפסיכולוגית והחוקרת הצבאית, שעדיין מקפיצים אותה להתייעצויות דחופות בשטח ובמטה. אבל מהר מאוד המונולוג שלה טורף את הגבול שבין הקרייריסטי והפרטי. בין קורות החיים והאנקדוטות שהיא אוהבת לסדר ולשלוף - למונולוג כאילו טיפולי. בנה היחיד עומד להתגייס. קרב רציני ואלים מהרגיל עומד לצאת לפועל. כל העצות המקצועיות, כל הנשק הפסיכולוגי שהגיבורה סיפקה למערכת לאורך השנים - עומדים להתייצב מולה.
במובן ספרותי ופוליטי, אנחנו מצפים מאמהות לעצור את הקרב. לעמוד מול הטנקים. אבל אנחנו תובעים מהאמא הישראלית גם לגדל חיילים לתפארת. להחניק את הדמעה בבקו"ם. שריד משחק בתפקיד הכפול הזה, אבל מטעין אותו בארס הולך וגובר. את הגיבורה הוא מצייד בסקרנות עצומה כלפי המנגנון הנפשי של צלפים. במידה מסוימת, הספר עצמו משתמש בשנאה עתיקה וחדשה כלפי אמהות מפלצתיות. במיזוגיניה ככלי ספרותי.
יש משהו יעיל ואפילו שנון בשימוש בדמות הזאת כמין בובת וודו. באופן שבו הספר מאפשר לנו להזדהות איתה במידה מסוימת, רק כדי להעלות את מפלס הביקורת והתוקפנות כלפיה. "אני אוהבת את המשחקים האלה", היא מתארת את עצמה משקיפה על מיונים ליחידה קרבית, "כמה מהם עיצבתי בעצמי, ובכל פעם מחדש אני צופה בהם מוקסמת ממקומי על ראש הגבעה". אין ספק, הספר הזה רוצה לדרדר אותה מראש הגבעה. לחלץ מתוכה משהו אלים וקינקי.
"זה היה רגע טיפולי שלא אשכח", היא נזכרת במפגש קריטי עם מטופל שיהפוך לרמטכ"ל: "ניקזתי מתוכו באזמל את המוגלה של הספק והפחד, ועכשיו היה נקי". קשה להאמין שגם פסיכולוג מופרע או רשלן יתבטא ככה, אבל הספר נהנה לשחק בפנטזיה הזאת של ניקוז רעלים. לראות את הפסיכולוג מתערער, לראות את ממציא הגיליוטינה מתקרב בעצמו אל הלהב. ובעיקר, לתאר אישה "מורעלת" ומגויסת כמין משת"פית של הכוח. באופן משונה, דווקא בימים אלה, שבהם החרדה הממשית של רובנו קשורה לבריאות, לפרנסה, לקשרים משפחתיים - 'מנצחת' מציע בידור כמעט אסקפיסטי. בריחה מהצרות הבוערות, חסרות הצורה הברורה, לתוך עולם סיפורי שבו אפשר לנקז באזמל את הספק והפחד. להפוך אישה אחת לעכבר מעבדה. •
