אל"מ במיל' עומר אדן לא רגיל לאור הזרקורים. שנים של שירות כטייס כפיר וסקייהוק, וכאיש סוד של קהילת המודיעין, הרגילו אותו לפעול מתחת לרדאר למען המולדת. בכל זאת, הוא בנו של המצביא המיתולוגי המנוח, אלוף אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו בסופה של מלחמת העצמאות. אבל בערב שבת, לפני שבוע, אדן עמד בלב המולה תקשורתית לאחר שבנו, ניר — מאבטחו לשעבר של בנימין נתניהו — יצא בפוסט נוקב על תפקודו של ראש הממשלה ובו כתב בין היתר: "ביבי, אתה מנותק — הגיע הזמן ללכת הביתה".
"ידעתי שהוא עומד לפרסם איזשהו פוסט", מתייחס אדן לראשונה לפוסט של ניר שעורר סערה. "הוא שאל אם אכפת לי לשים את השם שלי, אמרתי בסדר. לא ידעתי באיזה נושא ובאיזה תחום, ומה הוא הולך להגיד, וקראתי את הפוסט כמו כולם בפייסבוק".
מה חשבת על התוכן?
"שזה פוסט יפה ושאני הייתי המום מהתפוצה לה זכה. כל הנושא של יחסי מאבטח־מאובטח כבר זכה לכמה סרטים בהוליווד, וזה מעורר את התעניינות האנשים. אבל אני חושב שבראש ובראשונה התוכן תפס את האנשים. בסך הכל ניר סיפר את סיפורו האישי; הוא, אגב, היה גם המאבטח של אהוד ברק ואריק שרון, והיה מאוד מקצועי".
יש אנשים שראו בפוסט בגידה.
"ההערות שספג לגבי הבגידה כביכול הן בשוליים. אני יכול להעיד שראשי שב"כ לשעבר התקשרו להגיד לו שהוא יכול להירגע וזה לא מידע חסוי. אחרי הפרסום הוא לא היה מעוניין לדבר יותר, ובצדק לדעתי. אני גם יעצתי לו שלא ידבר. עבורי ניר הוא חלק מתקווה שהתגשמה, שיבואו הצעירים להיאבק איתנו, בני ה־70".
אתם עומדים ומפגינים כבר שנים, ופתאום הצעירים גונבים את ההצגה.
"ניר וחבריו חשבו לשפר את המצב בארץ בלי הדרך הפוליטית. הם חשבו, בתמימות מסוימת, שיוכלו לעקוף את הפוליטיקה ולעשות את זה עם הקהילה שלהם. במשך שנים ניסיתי להסביר להם כמה הם טועים. 'העתיד שלי כבר מסודר, עכשיו תדאגו לשלכם'. אבל זה לא השפיע. הסבירו לי שיש כאלו שכל כך מיואשים, שהם חיים את היומיום וזה לא מעניין אותם להפגין. עכשיו הם התפכחו, הבינו שהם צריכים להיות מעורבים בפוליטיקה, שהם לא יכולים להתעלם ממנה. המצב החדש ניער אותם, שעוד רגע לא יהיה להם גם את מה שיש".
עם כל הכבוד לצעירים שתופסים את אור הזרקורים בהפגנות — אדן וחבריו היו שם הרבה לפני. הם התכנסו מדי מוצאי שבת במוקדים שונים, הפגינו וקראו לראש הממשלה נתניהו להתפטר אחרי שהוגש נגדו כתב אישום. והנה, בחמישי האחרון הם יושבים מולי, אנשים שמספר שעות הטיסה המצטבר שלהם על מטוסי חיל האוויר עומד על כ־15 אלף, כולם אקדמאים, גם מצבם הכלכלי מעל לממוצע, אם כי חלקם מודים שהם תומכים בילדיהם. כולם הורים לשלושה ילדים ומעלה, חלקם סבים לנכדים. שלושה מהם יוצאי קיבוץ, הרביעי בנו של שופט. ובקיצור, האליטה שתומכי נתניהו מנסים לצייר כאבות האנרכיסטים.
אלא שאין שום דבר אנרכיסטי בפגישה שלנו. בסלון ביתו של ערן פריבמן — מנכ"ל ספייס איי־אל לשעבר, שהוביל את החללית "בראשית" לירח אם כי לא עד שיגורה — האווירה נינוחה. לצד אדן ופריבמן פעילים גם חיים גופן, תא"ל במיל', טייס פנטום שפיקד על שני בסיסים, ובאזרחות כיהן כבכיר בעולם העסקי; יורם הלוי, סא"ל במיל', איש סיירת מטכ"ל ששירת מחזור מתחת לנתניהו ואחר כך הפך לתעשיין בתחום הביו־טק; ויעל שטיימברג, מנהלת יחידת המחקר במכון הדמוקרטי ופעילה מאז "צוק איתן" בתנועת "נשים עושות שלום".
והמשותף לכולם, שבמקום להתפנק — ושיהיה ברור, יש להם את האמצעים להתפנק — הם מעדיפים לעמוד כל שישי תחת השמש הקופחת של רחוב בלפור בירושלים מול מעון ראש הממשלה. הם לא מתלוננים. פריבמן הוא בן מחזורו לקורס הטיס של אמיר השכל, שעמד ארבע שנים בצומת יבנה ונעצר לפני חודשיים במהלך הפגנה.
"יש לנו נטוורקינג גדול", אומר פריבמן, "גם בתוך השכונה, אבל הרבה יותר מזה. כל האנשים ששירתו יחד, או שנפגשו בבסיסים, בטייסות, בקורס, ורובם בדיעבד במרכז המפה הפוליטית. חיפשנו איך להשפיע ולהניע עוד מחאה. מאוד רצינו שהצעירים ייכנסו, והיו לנו הרבה התלבטויות איך למשוך אותם. תיכננו שביתת רעב ברוטשילד או בכיכר רבין וזה לא המריא. חודש אחר כך היה המעצר של השכל, ואז לא היה צריך לחשוב פעמיים — היה ברור מי הפנים של המחאה".
אז אימצתם את השכל?
"הצטרפנו אליו, והוא לקח את המותג שלנו, 'אין מצב', שהפך למותג של המאהל, כשלצידנו 'קריים מיניסטר', 'הדגלים' ואנשי 'גורן' (שהפגינו בפתח־תקווה מול ביתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט — א"א). החבר'ה שלנו זה לא ההארד־קור של גורן. אנחנו התגבשנו קצת יותר מאוחר".
מה בעצם ההבדלים ביניכם?
"'קריים' יותר קיצוניים, יותר אגרסיביים, מיליטנטים. אמיר, לעומת זאת, יותר שקול, ברוח שלנו. גם אצלנו יש מיליטנטים יותר ופחות".
"אין מצב", קיצור של "אין מצב שנאשם בשלושה כתבי אישום - שוחד, מרמה והפרת אמונים - יהיה מועמד לראש הממשלה או ינהיג את המדינה", בולטת בהפגנות האחרונות של בלפור בשל העיצוב המיוחד: X אדום במקום ה־א' של המילה "אין". הקבוצה כבר הצליחה להביא את הצעירים, אבל הגרעין הקשה שלה הוא עדיין קבוצת הטייסים ויוצאי היחידות המובחרות, שגילם נושק ל־70.
"הצעירים באים למחאות גדולות בארץ ובעולם רק כשכלו כל הקיצים", אומר גופן בלי טיפת מרירות. "הדור הצעיר, ואני לא רוצה להגיד בניגוד לנו, היה עסוק בעצמו לאורך הרבה שנים: במלחמת הקיום, בתואר, בטיול או בהיי־טק, ולא התפנה לשאלות הלאומיות. הוא הצטרף למחאה ברגע שהרגיש שמבחינתו מדובר בשאלות הישרדותיות, של קיום. בשנה האחרונה אני עצמי התנדבתי בכחול לבן וחסרו לי הצעירים, אבל זו הדינמיקה וזה טבעם, ולא מתפקידי לבוא אליהם בטענות. אני מברך על כל יום שבו הם הצטרפו. הם לא הצטרפו בגלל ערכים מקולקלים, או בגלל שאלות לא נכונות, או מסיבות שליליות. הם הצטרפו למחאה כקולקטיב, כי אכפת להם. ואולי זה בא מהאגו הפרטי שלהם או מהצרכים האישיים, וזה בסדר".
"הצעירים", מודה גם הלוי, "באים כשמתחשק להם. אם כי בני השני היה מאוד פעיל בכל מערכות הבחירות האחרונות, בקמפיין של עומר בר־לב. עכשיו הצעירים יצאו לרחובות כי הם רואים שהמצב הכלכלי זה לא משהו שנפל מהשמיים, אלא תוצאה ישירה של ההתנהלות המאוד לא מוצלחת והמושחתת של ראש הממשלה. האיש הזה מספק את כל הסיבות להגיד 'תלך'. זה לא אנחנו המצאנו".
"אני בהפגנות בשביל הצעירים", אומר פריבמן, "אבל בסוף היום בני ה־30 וה־40 הם בגיל שצריך לקחת בו אחריות. הם צריכים להבין שזה העתיד שלהם. יש כאלה שאומרים 'המצב ככה בגללכם, כי נתתם למצב להידרדר', ואני לוקח על עצמי חלק באשמה, כי לא היינו מספיק פעילים ולא דחפנו דברים. אבל כרגע המצב הוא שצריך לתקן. אנחנו המבוגרים ניתן גב, אבל מי שצריך לרוץ בראש המחנה זה הם. בכל המחאות המתגברות ברחבי הארץ הנקודה המהותית היא לשמור את האנרגיות וההתלהבות של הצעירים. זה קטע מאוד קריטי — האנרגיות הנכונות האלו, ויכול להיות שהם יתייאשו וירימו ידיים".
מה אתם חושבים על אלה שאומרים שאתם חבורת שמאלנים, אשכנזים, פריבילגים, טייסים במיל' עם פנסיה תקציבית?
שטיימברג: "אני משלמת מסים יפה מאוד, וארבעת הבנים שלי ביחידות הכי מובחרות, ואם תעברי פה בית־בית בשכונה תראי שכל אחד מתנדב במשהו. אנחנו לא הפריבילגים שיושבים בבית ומקטרים. מה לעשות ששונאים אותי, כי מישהו הכניס להם לראש ששמאלנים הם לא יהודים? אני יודעת שההצבעה שלהם לביבי רגשית, וזה בסדר. גם ההצבעה שלי רגשית".
אדן: "בכל דבר שנאמר יש גרעין של אמת, אבל זה אחוזים בודדים מהסך הכל. בגדול יש פה אנשים שדואגים לשימור הדמוקרטיה. אני, למשל, יכול בקלות למצוא מקום בכל מדינה בעולם, אבל אכפת לי מהדור של הוריי שהתגייסו לטובת הדבר הזה. ישראל זה מפעל יפה מדי ורציני מדי מכדי לוותר עליו ככה".
פריבמן: "'אשכנזי', 'טייס', 'פנסיה תקציבית', או לדעת צ'כוב - כל המותגים האלו לצערנו קיבלו משמעות שלילית. לקחו את כל מה שטיפה מצטיין והפכו אותו לסמל להתנשאות ו'פריבילגים'".
"אני לא מתבייש בזה שאני טייס אשכנזי וקיבוצניק", יורה גופן, "ואני גאה במה שעברתי ולא מתכוון להתנצל בפני אף אחד. חלאס עם זה. אני לא בא למחאה הזו בשביל תפקיד וכבוד או שלושת הכ"פים של מיקי זוהר. אני בא רק כי זה בוער בנשמתי. ביבי הוא לא המטרה, המטרה היא שלמדינה יהיה שלטון ערכי. שלטון שקם בבוקר כדי לדאוג לרעב ולשוליים. זה שביבי רוצה לנהל את המדינה דרך השנאה והכפשת מערכת החוק, המשטרה, השופטים — לא אצלי! לא בבית ספרי! לא במדינה שאני נלחמתי עליה וחי בתוכה. ולכן אני אצא למחאה עד שהמצב ישתנה. אין לנו משהו מהותי עם מצביעי הימין. מה שהוציא אותנו לרחובות זה כתבי האישום".
לא קלה היא דרכם של מפגיני השמאל, ולא רק מול מפגיני הימין. שטיימברג, למשל, מפגינה בצמתים יחד עם אשתו של פריבמן, תחת המותג "נשים עושות שלום". בינתיים כלום לא קרה. "השלום לא מעניין בשיט אף אחד פה", היא אומרת בצער. "שאלתי חברה 'למה את באה לבלפור, אבל לא באה להפגין למען השלום?', והיא ענתה שהשלום רחוק. אבל המלחמה מעבר לפינה, אמרתי לה. בהתחלה, המפגינים של בלפור היו שואלים אותי 'למה הבנות לא באות?', ואני שאלתי בחזרה 'למה הבנים לא באים איתנו לגשר?'. היום אני כן מגיעה לבלפור, ודווקא לא בהפגנות הגדולות אלא בימים ראשון־שני, כי יש שם הזדמנות חד־פעמית לשיח בין 'אתם' ל'אנחנו'".
חוץ מפריבמן והלוי, איש מהם לא פגש את נתניהו באופן אישי במהלך השנים. "כשהייתי בספייס איי־אל", נזכר פריבמן, "הגענו לביבי ועשינו לו מצגת, כי חשבנו שהוא יעזור לנו, והוא אמר: 'יש כל כך הרבה אנשים בארץ שרוצים לשים אותי על החללית ושלא אחזור'. כסף הוא לא נתן, אבל להצטלם הוא הצטלם".
"וזה כל כך מספר את כל הסיפור", מתפרצת שטיימברג. "יושרה, הוגנות. מה המשחקים האלו? לקחת קרדיט על משהו שלא עשית, ואתה מספר לעם סיפור לא נכון. ברגע שאתה מופיע, כולם חושבים שמדינת ישראל שלחה את החללית".
אדן: "ביבי בעיניי מוכשר, חכם, חריף, לא מתעייף. הוא לא אומר לאשתו בבוקר 'היום אני לא רוצה ללכת לבית הספר', כמו שגנץ אמר. אבל עכשיו הוא מסובך. למה אתה לא מגיש הצהרת הון? החוק מחייב. צוללות לגרמניה, מי הפריע לו לכנס את כולם לשמוע אותם ולהחליט מה שבא לו. אבל משהו פסיכולוגי גרם לו להחביא. אני יכולתי לפרגן לו. אם הוא היה ממשיך בכיוון של סיירת מטכ"ל הוא יכול היה להצליח, אבל הוא זיהה מצבור קולות שזקוקים להסתה".
תמיד מדברים על מי לא, אבל לא על מי כן.
פריבמן: "צריך מנהיג שהיה שם ומכיר את התהליכים. אני לא באתי לשנות את הסוציולוגיה של מדינת ישראל, ואנחנו לא מחליטים מי יהיה ראש הממשלה הבא. זה לא שיגיע חייזר מהחלל שפתאום יהיה ראש הממשלה. לדעתי, יהיה ארגון מחדש במערכת הפוליטית הקיימת, קווים קצת ישתנו. אני חושב שגנץ סיים את הקריירה ואני חושב שזה גם מה שהוא רוצה. יש כאלו שאומרים שאשכנזי יחבור לכמה מכחול לבן ויילך לליכוד. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי".
גופן: "ההפגנות האלו ייגמרו במנהיגות חדשה ובהחלפת השלטון הקיים, נקודה. בדרכים חוקיות ודמוקרטיות. את מי אני שם במקום? זו שאלה מוקדמת לעכשיו. עזרתי לגנץ ולאשכנזי - וטעיתי, כי הם לקחו וסובבו את כל הערכים שהאמנתי בהם ושמו אותם בצד. אבל אני טעיתי כשתמכתי בהם, לא הם. זה יהיה ארוך, חודשים, אולי עד הקיץ הבא. בסוף יהיו אנשים שיחליפו את ההנהגה הקיימת. המחאה תוציא הרכב פוליטי מעניין לבחירות הבאות".
מחאת 2011 לא הזיזה את נתניהו מכיסאו, למה שעכשיו זה יעבוד?
"מה שעמד אז על הפרק זה יוקר המחיה, מה שעומד כרגע על הפרק זה מעבר לדיקטטורה".
פריבמן: "זה לא יחזיק שנה, ההפגנות האלו. צריך לסיים את זה עד החורף. בעיניי, סוכות הוא זמן טוב לקליימקס. אם בסוכות נבוא ונגיד 'אנחנו עולים לרגל לבלפור', מתיישבים מאה אלף איש על כל רחוב וכניסה סביב בלפור, הוא ייכנע. יעשו עליו מצור, הוא יגיד 'איני יכול יותר'". •
