"ג'ודה", שהעונה השנייה שלה נפתחה אמש ב־HOT, היא יצירה שמושקעים בה מיטב המשאבים. כמו בכל גוף, ודאי כזה שפועל בתעשייה קטנה ומאוד לא עשירה, ההחלטה להפיק עונה נוספת לסדרה של ציון ברוך היא בראש ובראשונה עניין של סדר עדיפויות. המחיר הכולל הוא לא רק מה שרואים, אלא גם מה שלא רואים.
אולי בשל כך הצפייה בשני הפרקים הראשונים של העונה מעלה הרהורים נוגים. "ג'ודה" מתיימרת לנוע בקלילות בין פאן ועומק, אקשן ודרמה, אבל היא אף פעם לא כל הדברים יחד ובטח שלא כל אחד מהם לחוד. סיפורו של יהודה, הערפד היהודי שאותו מגלם ברוך, מפלרטט עם מיתולוגיה יהודית־דתית וגם עם ביקורת חברתית, כשבתווך גם תופעות אישיות יותר כמו אהבה נגד כל הסיכויים. אלא שהכתיבה כל כך רוצה לתפוס מרובה, שסופה הבלתי נמנע הוא לא לתפוס כמעט כלום.
וזה עוד בסדר, כי ממילא הרושם הוא שהמטרה כאן היא לבדר. את זה "ג'ודה" עושה באופן סביר אם כי לא מבריק, כשגם הגימיקים האמנותיים שלה נוטים להתמחזר: למשל סצנות של אלימות והשפרצת דם לכל עבר בהילוך איטי על רקע שיר נוגה, או סצנת ריקוד ביזארית של ברוך ואהובתו טניה (אנסטסיה פיין). מנגד, בניית העימות בין יהודה וארגון הטרור "בני הזאב" נראה כמו שילוב בין סרט פעולה טראשי וסדרה של צבי יחזקאלי. אבל גם עלילה סמי־מסקרנת (וגם זה יותר במישור התרבותי־פוליטי ולאו דווקא האיכותי) לא מבטלת את השאלה, למה דווקא "ג'ודה" ולא אחרות.
אי־אפשר לנתק את התהייה הזאת מהתמונה הגדולה, והיא אגף הסדרות המקוריות של HOT. זהו אחד המקומות הבודדים בטלוויזיה הישראלית שמסוגל להצמיח להיטים וגם ציוני דרך מבלי להתחנף למכנה המשותף הכי נמוך, אבל גם ללא זלזול בצורך הטבעי של בני אדם לא לסבול מול המסך. אולם בשנים האחרונות קשה להתעלם מרצף של בחירות תמוהות וביצועים מוחמצים, שעירערו את ההגמוניה המקומית וגם חוללו נזק במאבק מול נטפליקס ואחיותיה.
לא רק שכבר תקופה ארוכה שאין ל־HOT אירוע לאומי ואף בינלאומי כמו "פאודה". האחרונה, על כל הישגיה, לא חייבת להיות המדד הבלעדי. זאת אווירת הבינוניות הממארת, שמותירה את רוב הסדרות הישראליות של HOT בלי השפעה ממשית על השיח ונדמה שגם לא על הקהל הרחב.
הסמל של התהליך נמצא, כרגיל, במכונת השיווק היעילה: פעם, הדמויות הבולטות בסדרות של HOT כיכבו בפרסומות. היום הן נדרשות לסיוע ארטילרי של גל גדות. אבל עם כל הכבוד, HOT לא זקוקה לגיבורת־על, אלא לסדרות מעולות יותר מ"ג'ודה".