לא צריך חושים יוצאי דופן כדי להבחין שריח רע, רע מאוד אפילו, עולה מהפרסומים האחרונים הנוגעים לחשדות בדבר טיוח עבירות שנעשו בתיקי נתניהו. וזה נכון גם אם מדובר בחולה קורונה, שאיבוד חוש הריח הוא הסימפטום הראשון שהוא חווה. החל מהחשד לניגוד עניינים של רפ"ק אבי רוטנברג, שהיה ראש צוות החקירה בתיק מעונות ראש הממשלה ובאותה עת קיים קשר זוגי עם ג'ודי ניר מוזס שלום, וכלה באמירה הפוגענית, משוללת כל יסוד כבר בזמן אמת, של המפכ"ל דאז, רוני אלשיך, כאילו יעקב אבו־אלקיעאן, שנורה במהלך פינוי אום אל־חיראן, היה מחבל שביצע פיגוע בהשראת דאעש.
מי שחשפה את הקשר בין רוטנברג למוזס הייתה אשתו של הרפ"ק, ואת האמירות של אלשיך, שמעולם לא חזר מהן, שמע וקרא כל עם ישראל. ומה שמחבר בין שני העניינים, לכאורה שונים וזרים זה לזה, היא התנהלות מערכת אכיפת החוק - מח"ש והפרקליטות. או בניסוח מדויק יותר - מי שמחבר ביניהם, לא בטובתו, לא בטובתם, ובעיקר לא בטובתנו זה שי ניצן, אקס פרקליט המדינה: האיש, הסחבת, המריחה, הטיוח וקבורת החמור בנימוק האולטימטיבי של חלוף הזמן. הקבורה והנימוקים שעמדו מאחורי העניין, שניתן לתמצת אותם במשפטים שהנפיקו ניצן והמשנה שלו – יחד עם מח"ש ואנשי אכיפת החוק ששיתפו פעולה ושתקו, כולל ראשת מח"ש הנוכחית קרן בר־מנחם – על פיהם אם זה טוב לנתניהו סימן שזה רע לעם ישראל, ואסור לתת לעובדות לבלבל אותנו. "לא לעשות טוב למי שרוצה ברעת המערכת", כתב ניצן בהתייחסו לדרישה מאלשיך להוציא הבהרה. ומומי למברגר, בהתייחס לטענות נגד רוטנברג, כתב: "אני לא רואה מצב בו בעת הזאת מח"ש נכנסים לבדיקת חומרים בתיק 2000 מסיבות מובנות". סיבות מובנות? למי בדיוק?
במילים אחרות, מדובר בשלב נוסף בשדרוג ההרסני של האתרוג. או אם רוצים: העולם מתחלק לרעים וטובים, בני אור ובני חושך, והאפשרות שהמציאות מורכבת יותר אינה קיימת. למשל, שאין קשר בין חקירות נתניהו לדרישה מאלשיך לחזור בו מהאמירה השערורייתית שאבו־אלקיעאן טרוריסט, או שפרשת המעונות תקום או תיפול על סמך הראיות בתיק גם אם יתברר שראש הצח"מ פעל בניגוד עניינים חמור.
וכל זה מדאיג ומטריד דווקא בגלל הכרסום המתמיד באמון הציבור במערכת אכיפת החוק בכלל, ובפרקליטות בפרט, שכהונתו של ניצן חבטה בה קשות. האיש שניהל מאבק כוחני ואלים – ונכשל - בד"ר מאיה פורמן־רזניק רק משום שחלקה על ממצאי הפרקליטות בתיק זדורוב; שסיבן והלבין ומיסמס עד דק את פרשת רות דוד, עד לסגירת התיק נגדה; שהביא להתפטרותה של הילה גרסטל, נציבת הפרקליטות, מי שהייתה נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז; שסיכל חקירת חשדות פליליים נגד המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו, חקירה שחודשה לפני מספר שבועות אצל הנציב הנוכחי, השופט דוד רוזן. והרשימה, כמובן, חלקית בלבד.
התנהלות שאין דרך לתארה אלא כריסוק מתמשך של המערכת הדומה לאופן שבו גלי הים שוחקים ונוגסים במדרונות צוקי הכורכר שלאורך החוף. תהליך נסתר מהעין, רק שתוצאתו הרסנית, ושלמרבה הצער שותפים לו גם חלקים מהתקשורת. אלה שברגע שאלשיך, למשל, סומן - בטעות, יש לומר, תוך שהוא מתהדר בנוצות לא לו – כמי שמוביל את חקירות נתניהו, נשכחה התנהלותו בפרשת רוני ריטמן, נסלחה לו אמירתו הגזענית שאך טבעי הוא שהשוטרים חושדים בצעירים אתיופים, או ההנחיה שהמשטרה לא תתייחס לתלונות אנונימיות על הטרדות מיניות. רוצה לומר: בלי קשר לשאלה האם אכן היה מדובר בעבירה של רוטנברג, ומה משמעות הקביעה של אלשיך, ההתנהלות הזו של הפרקליטות ומח"ש לא תרמה, לא תורמת ולא תתרום לחיזוק מערכת החוק במאבקה הראוי וההכרחי בשחיתות מכל סוג, בוודאי בשחיתות השלטונית. ההפך הוא הנכון. וכל הניסיונות האפולוגטיים לטעון, באמצעות מקורבים ומקורבי מקורבים, שמדובר ברדיפה לא ישפרו את המצב. ניצן, אם לסכם, אולי חשב שהוא יוצא להגנת המערכת. בפועל, ככל שעובר הזמן, מתברר איזה עיי חורבות הוא הותיר אחריו. ˆ
