ביום חמישי לפני שבוע חגגו לאיתי מרגי יום הולדת תשע. "הלכנו לקבר שלו", מספרת אמו, מירל. "ניקינו את האבן והשמעתי לו את השיר שהוא הכי אהב, 'יש לי ציפור קטנה בלב'. איתי תמיד היה מצחיק אותי עם ה'ניי ניי ניי' ואומר: 'אמא, לי יש שתי גומות'. במקום נרות יום הולדת הדלקנו לו נרות נשמה, בכינו המון. ערב לפני ראש השנה נסענו לצפון. לא יכולנו להישאר פה. גם ביום כיפור אני לא מתכוונת להישאר פה. אנחנו כבר מתוכננים לנסוע מחוץ לעיר, להיות עם חברים. השנה אני לא אצום ביום כיפור. לא תהיה ארוחה מפסקת. מבחינתי יום כיפור נגמר בשנה שעברה".
זה קרה בדיוק לפני שנה. איתי בן השמונה רכב על אופניו ליד הבית, ביום שאמור להיות יומם של הילדים. זה שבו לא נוסעות מכוניות בכבישים הראשיים, וגם לא בצדדיים ובוודאי לא במהירות. הוא נדרס למוות והותיר אחריו משפחה שבורת לב - אמא מירל, אבא יובל ואח גדול, בן 12, יונתן. את הראיון הזה הם עושים כמעט בעל כורחם, מתקשים מאוד לדבר, יודעים שזה יפיל אותם אבל עדיין יש בהם שליחות. "כיפור הוא כמו פצצה מתקתקת", אומרת מירל, "ואם לא יהיה חוק או תקנה ברורה שאוסרת על נהיגה בכיפור וקובעת קנסות לנהגים, מה שקרה לנו יקרה גם לאחרים".
"אנשים לא יודעים", מוסיף יובל, "שאין חוק לא לנסוע בכיפור. יש מוסכמה חברתית. אם עיריות יודעות לסגור את העיר במרוץ לילה, או בלילה לבן או במצעד גאווה וכולם מכבדים את זה, אני מצפה שזה יקרה גם בכיפור. אפילו תסגרו מתחמים, שכונות. בכיפור ההוא לפני שנה היו על הכביש ילדים בני שנתיים ושלוש, עם בימבות. ואני רוצה שאיתי יהיה הילד האחרון שזה יקרה לו".
מירל: "אחרי התאונה נפגשנו עם גורמים בעיריית תל־אביב ובמשטרה ודובר על יצירת מתחמים ייעודיים לילדים שרוכבים על אופניים בחג וגם על הצבת ניידות שיחסמו כבישים. בגלל הקורונה אני לא יודעת להגיד אם זה באמת יקרה, אבל מהמשטרה נמסר לי בשבועות האחרונים שהכניסות מאיילון לעיר ייחסמו. אבל זה ברמה המקומית, צריך משהו ברמה הארצית".
יובל: "אני מאמין שאם תל־אביב תיצור תקנות כאלה, ערים אחרות ילכו בעקבותיה".
"צרחתי ליובל: תרוץ"
שניהם בני דימונה שהכירו לפני 16 שנה בתל־אביב, ובה בנו את ביתם. היא בת 41, הוא ציין יום הולדת 47 בראש השנה, יום אחרי תאריך הולדתו של איתי ז"ל. ארבע שנים לאחר שהכירו נולד בנם הבכור יונתן, כדורגלן מצטיין שהתחיל השנה את כיתה ז' ב"תיכון חדש". שלוש שנים אחריו נולד איתי. "היינו משפחה פעלתנית", מתאר יובל. "המון ספורט, טיולים ומוזיקה. בקרים עם הרבה שמחה, וסל שתלוי באמצע הסלון. כל יום היה מאושר עם צחוקים וחברים ובעיקר שני אחים שמחים".
ביום כיפור האחרון יצאו שלושת הגברים של משפחת מרגי לרכוב יחד. "כיפור האחרון היה אחד הכיפיים שהיו לי בחיים", נזכר יובל. "כאילו היה מתוכנן שהשעות האחרונות בחייו של איתי יהיו מדהימות. נסענו עם נבו, חבר של איתי, על האופניים בכל העיר. איפה לא היינו? נינג'ות בנמל, סקייט פארק ביד אליהו ומשם לים. יום של צחוקים ושטויות, ואמרנו: נחזור הביתה, נאכל צהריים ונמשיך. בסביבות שלוש איתי קבע לרדת שוב עם נבו, פה למטה בשכונה, מתחת לבית. איתי זה ילד שיודע לרכוב, יודע מה החוקים, שאם רואים מכוניות אתה זז הצידה. רבע שעה אחרי שהם יצאו, שמענו את הצרחות של נבו".
רכב שנסע במהירות על דרך נמיר מצפון לדרום פגע באיתי על מעבר החציה בצומת עם רחוב ז'בוטינסקי. "פתאום שמענו את נבו צורח מלמטה: 'מירל, יובל, איתי נדרס', מין שאגה שבחיים לא נשכח", אומר יובל. "הייתי בטוח שהוא נפל, שבר יד או רגל".
"בגלל שאני צמה", ממשיכה אותו מירל, "ירדנו במדרגות ולא במעלית, ויובל מתחיל לרוץ ואני אחריו, יחפה, צורחת לו: 'תרוץ, תרוץ'. מישהו מבוגר צעק לעברי: 'זה במגדלים', ואני חושבת לעצמי: 'אם ככה, בטח אצטרך לעזור ליובל עם איתי והאופניים, אז כדאי שאשים נעליים. צעקתי ליונתן שיזרוק לי נעליים מהמרפסת, ובינתיים, אישה שיצאה מבית הכנסת מול הבית שלנו, אומרת לי: 'קחי את הנעליים שלי'.
"העיכוב הזה בעצם הציל אותי. כי יובל שרץ ראשון, ראה את הכל ועלה על האמבולנס. ואני, בגלל שהתעכבתי רק ראיתי את האופניים שהיו זרוקים. ואיך שאני באה לקחת אותם, הגיע שוטר ואומר לי: 'את האמא? צריך לקחת אותך לבית החולים'. שאלתי אותו: 'הוא דיבר, הוא נרגע? הוא עלה עם אבא שלו לאמבולנס?' הייתי בטוחה שהוא שבר יד. ואותו שוטר עונה לי: 'הוא לא דיבר, את צריכה להגיע לאיכילוב'".
יובל, מה עובר עליך באמבולנס?
"אני ישבתי מקדימה, כי לשם אמרו לי לעלות. שאלתי: מה קורה? ענו לי: 'אנחנו בפעולות החייאה'. כבר ברגע שראיתי אותו שרוע על הכביש, על אף שהיה שלם ולא נראה פצוע, הבנתי לאן זה הולך. מהאמבולנס זה היה ישר לטיפול נמרץ. לא נתנו לי להיכנס ואז הגיע אבא של נבו, ואני אומר לו: 'תשמע שלומי, לא נראה לי שאיתי יוצא מזה'. והוא מתרגז עליי: 'יובל, תפסיק לדבר שטויות, אין סיכוי'. אמרתי לו: 'שלומי, זה גמור'".
"בינתיים", משלימה מירל את הזווית שלה, "אני רצה לבית החולים והרגליים לא סוחבות. אני אדם מאמין, מדליקה נרות בשבת, וכל הדרך נודרת נדרים: 'בבקשה אלוהים, שרק יהיה שבר'. כשנכנסתי לדנה, בית החולים לילדים, המיון היה שקט. נכנסתי כמו רוח סערה: 'הבן שלי פה, הייתה תאונה'. והם אומרים לי: 'לא, לא הגיע אף ילד'. יצאתי משם מחויכת, שבטח הם היו באמבולנס, עשו סיבוב ושמו אותו בבית, כי אנחנו גרים קרוב, ובטח לא קרה לו כלום.
"התחלתי ללכת, מנסה להסדיר נשימה ואז אני שומעת צעדים מאחוריי. אחת הרופאות כנראה הבינה מה קרה, ואומרת לי: 'לא גברת, את צריכה למיון השני, הרגיל'. ואז שוב ריצה ואני נכנסת לשם: 'איפה הבן שלי?' ואף אחד לא עונה לי. אני רואה את יובל. 'נו', אני שואלת, 'דיברת איתו?' וגם הוא לא מסתכל לי בעיניים. ואז הרופאים יצאו: 'האמא הגיעה? צריך לדבר'".
"הכניסו אותנו לחדר", משחזר יובל, "ואני כבר יודע בדיוק מה הם הולכים להגיד. מי מכניס אותך לחדר צדדי מול פסיכולוג, שני רופאים ועובד סוציאלי? והיא מבחינתה, באים לספר לה שהוא בניתוח".
ומה הם אמרו?
מירל: "שהפגיעה הייתה בגזע המוח ושאיתי לא שרד. ואני שאלתי: 'מה לא שרד? מתאונת אופניים?' והרופא אמר לי: 'לא, מכונית דרסה אותו'. הסתובבתי ליובל ואמרתי לו: 'מה מכונית?' ואז הוא אמר: 'כן, מכונית דרסה אותו'. לא האמנתי. מבחינתי עברו רק עשר דקות מהתאונה, ואני צועקת עליהם: 'מה אתם מוותרים לי על הילד? לכו תעבדו'. והתחלתי להשתולל".
בתוך כל ההלם הנורא ביקשו ההורים להיפרד מבנם. "לא רציתי להיכנס", מתאר יובל את הרגע הקשה בחייו, "אבל מירל תפסה אותי ביד, ואמרה לי: 'אתה תצטער'".
מירל: "הרמתי לו את השמיכה ונגעתי בו בגוף, ביד, ואני אומרת לאחות: 'רגע, הוא חם'. אבל היא עשתה לי עם הראש 'לא'. היה לו שפשוף קטן בכתף וזהו. אמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו ונישקנו אותו. סידרתי לו את השיער, ביקשנו סליחה שלא הצלחנו לשמור עליו. אני עדיין מבקשת ממנו סליחה כל יום".
"אמא, אני אהיה בגן עדן?"
באותו הזמן גרו מירל ויובל ברחוב קליי, כשעורפו של הבניין צופה אל מקום התאונה. הוא מנהל רכש בקבוצת קסטרו־הודי'ס, היא בעלת גן פרטי באזור שינקין. זמן קצר מרגע היוודע התאונה ודבר מותו של איתי, הוצף ביתם במנחמים - חברים, הורים והצוות מבית הספר "אהבת ציון" בו לומדים הילדים, וכמובן בני משפחה. תפילות הסיום של החג התערבבו בבכי הנורא, תקיעות השופר בזעקות השבר.
"בשבעה", אומרת מירל, "הייתי נכנסת לאמבטיה, שוטפת פנים, אומרת לעצמי שוב ושוב: 'איתי מת, איתי מת, אני לא מאמינה'. הרגשתי שהשבעה הזאת לא קשורה למשפחה שלנו. לא האמנתי שניתן להרגיש כאלו עוצמות של כאב. זה משתלט עלייך, במיוחד בהתחלה. חודשים אחר כך הגוף עוד כאב לי".
מתוך הכאב, כל זיכרון הפך פתאום לבעל משמעות אחרת. איך למשל, בשבת האחרונה לפני כיפור, הם היו בבית, "והייתה כתבה עם איריס, אמא של ארי נשר. ואיתי שאל: 'אמא, מי זו?' עניתי לו: 'היא איבדה את הבן שלה בתאונת אופניים ומראיינים אותה, לראות איך היא מתמודדת'. ואיתי שם עליי את הראש וצפה בכתבה, ואני זוכרת שחיבקתי אותו. הוא היה ילד סופר־רגיש".
או התחושות המוקדמות. "בשלב מסוים", מספרת מירל, "איתי נבהל שהוא הקטן בבית, וביקש עוד אחות או אח, כי הוא פחד להישאר לבד אחרי שכולנו נמות. ואז הוא גדל והייתה הפוגה ופתאום זה חזר. שבועיים לפני התאונה, איתי אמר לי שהוא עדיין מפחד איך הוא ינשום מתחת לאדמה? 'ואיפה אני אהיה? בגן עדן, בגיהינום?' אמרתי לו 'לא חמוד שלי, אתה תהיה איתי ועם אבא ויונתן בבית. אתה תוכל לשמוע אותנו ולראות אותנו ואנחנו נוכל להרגיש אותך'.
"הוא הפסיק להתייסר, נרגע, ופתאום כל הדאגות עברו אליי. נכנס בי פחד שיקרה לו משהו. לילה־לילה ישנתי איתו, נישקתי, חיבקתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'את מתחרפנת'. ביום כיפור בבוקר, תוך כדי שאני מבשלת לארוחה המפסקת, שמעתי שירים עצובים ואמא שלי התקשרה. אמרתי לה: 'יש לי תחושה שמשהו יקרה לאיתי'. הייתי עצובה, אבל בגלל הרגשה לא עוצרים ילד. היו גם טוקבקים שהזדעזעתי מהם. אנשים שפטו אותנו, איך נתנו לילד בכיתה ג' להסתובב למטה עם אופניים".
בין המנחמים הרבים היה גם הזמר יהונתן מרגי, ששמע על האסון והגיע לשבעה יחד עם אביו. הם לא הכירו לפני וגילו שכנראה הם קרובים־רחוקים. "איתי תמיד היה צוחק ואומר שהוא אח של יהונתן מרגי", מספרת מירל, "מה שנכון, רק לא הזמר. ביולי האחרון הוא ביקש לפתוח אינסטגרם. כשאמרתי: 'אתה קטן מדי לזה', הוא ענה: 'אמא, זה רק כדי לעקוב אחרי רונאלנדו ויהונתן מרגי'.
"אחרי שפתחנו הוא שלח למרגי הודעה: 'קוראים לי איתי מרגי ויש לי אח, יונתן. הוא לא זמר, הוא שחקן כדורגל, ואני מאוד אוהב אותך'. בכל יום הוא היה מגיע מבית הספר, ואומר: 'אמא, תסתכלי אם הוא כתב לי'. ואני הייתי אומרת לו: 'איתי, הוא בטח לא ראה, יש אנשים שמנהלים לו את הדף'. בשבעה מרגי הגיע והוא לא ידע שום דבר מזה. כשסיפרתי לו את הסיפור, הוא פתח את הדף, ראה את ההודעה מאיתי ואמר: 'אני כל כך מצטער'. הרגעתי אותו שזה בסדר, 'אתה יודע איך הוא מרגיש עכשיו, כשאתה יושב לו על המיטה? הוא בטח קופץ משמחה שם למעלה'".
מישהו נוסף ממנו שואבים ההורים חיזוק הוא אבי ריימונד, אביו של סמל נדב ריימונד, שנהרג במבצע צוק איתן. "הוא התקשר למירל אחרי השבעה", משחזר יובל, "אמר שהוא רוצה לבוא לנחם, לחזק ולהגיד, 'תסתכלו עליי, אפשר להתמודד עם זה אחרת'. אחר כך, ברגעים קשים, הייתי מרים אליו טלפון והוא היה מרים אותי, כי הוא אדם שחווה את האובדן בדיוק כמוני. והיה עוד מישהו, חרדי, שהגיע בשבעה וחשבתי מה הוא רוצה ממני הבן אדם הזה? חיזקו, ככה קוראים לו. סיפר שאיבד את בנו לפני כמה שנים. 'בהתחלה', אמר לנו, 'נכנסתי לאבלות קשה שפגעה בי'. אמר שחשוב לו שזה לא יקרה לנו.
"בנובמבר, חודשיים אחרי האסון שלנו, נדרס בחור בן 25 בשם רועי אברהם שרכב על קורקינט, ואני ראיתי כתבה עם אמא שלו, דורית, וזה פירק אותי כי הבנתי את הכאב שלה. ואז נזכרתי באבי ריימונד ובחיזקו שנתנו לי השראה ואופטימיות. כי במצבים האלו מה אתה רוצה? לסגור את התריס, לשקוע. והם כאילו אמרו: 'יש עוד למה לחיות'. והחלטתי לבוא אל האמא הזו. לקח לי זמן לברר את הכתובת ועוד חצי שעה כדי להיכנס. אבל ברגע שנכנסתי כאילו קיבלתי כוחות מאיתי. נכנסתי, אמרתי שלום, לקח לי כמה רגעים לבלוע את הרוק. וישבתי ודיברתי איתם. ואני מקווה שהצלחתי להעביר להם את המסר של לבחור בחיים".
"התיק הזה חייב לשנות"
בשנה הזו, הם אומרים, הכל קרה מהר מאוד, מהר מדי. שבעה ישבו רק כמה ימים, כי מיד לאחר כיפור הגיע סוכות. וגם את החודש להתאבל, לא קיבלו. לפי ההלכה היו צריכים לעלות לקבר אחרי 21 יום בלבד. את חג סוכות הראשון אחרי האסון העבירו בעידוד החברים בחוף טנטורה, בחופשה שתיכננו עוד לפני מותו של איתי.
"היינו צריכים לבחור מהר מה לכתוב על המצבה ובבית לא הצלחנו להתרכז", אומרת מירל. "החלטנו להתנתק וידעתי שמול הים יבואו לנו המילים. זכרנו שבערך חודש לפני, בראש השנה, נסענו למשפחה והנוהג אצלנו שכל אחד בוחר לאחרים שיר שהוא אוהב. איתי בחר את 'צל עץ תמר' בביצוע של קרולינה. אמרנו לו: 'אבל זה שיר עצוב ועכשיו ראש השנה, בשביל מה?' והוא ענה: 'תקשיבו למילים'. על המצבה כתבנו משפט מהשיר הזה: ילד אהוב, תווי פנים מוכרים, כינור ישמיע, שי זיכרונות כה נעימים".
מתי הצלחת לבכות באמת?
"יום לפני האזכרה. פתאום בצהריים קלטתי שזהו. נכנסתי למיטה שלו וצרחתי ובכיתי. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. חיבקתי את הפיג'מה שלו עם הריח, ואת הכריות, ובכיתי שאני רוצה את איתי. למחרת הגענו לבית העלמין, ופתאום אני רואה קבר קטן ומבינה שהבן שלי נמצא שם. שלושתנו עומדים מול אבן, דבר שמאוד לא קשור אלינו, ואתה שואל: מה, זו המשפחה שלנו? כדי לחבק את איתי, מעכשיו אנחנו צריכים לבוא לפה?"
הטיפוס בחזרה לחיים, בניסיון לשוות להם נורמליות כלשהי, היה קשה ומפרך, ועודנו כזה. זמן קצר לאחר התאונה החליטו לעבור דירה, לצד השני של כיכר המדינה, רחוק מדרך נמיר. מירל נוסעת לעבודתה בגן על אופניים, מעידה שהפכה רגישה יותר בכבישים. היא רואה במסעה ילדים מדוושים וליבה מתכווץ. לפעמים אלו חברים של איתי מהכיתה. "חצי שנה אחרי, עוד חייתי את היום של התאונה", היא אומרת. "מה שקרה, את הריצה, ולאט־לאט שיחררתי והתחלתי לחיות עם האובדן, ולא את אותו היום". יובל לעומתה, לא מתחמק מהצומת שבו אירע האסון. "אני עובר וזוכר ויש לי המון פלאשבקים ואני לא בורח. אני לא עושה סיבוב".
כשעברו השאירו בבית הקודם את הארונות בחדר הילדים אותו חלקו יונתן ואיתי, את המיטות, ואפילו זוגות האופניים נשארו במחסן של הבניין הישן. "חשבתי שאחרי שנה אני אצליח לתרום את הבגדים של איתי, את הילקוט", אומרת אמו, "אבל אני לא מסוגלת להיפרד. מדי פעם אני פותחת, מסתכלת, מחבקת, מריחה אולי אני אגלה סימן. יש שם את הספר האחרון שהוא קרא, 'העולם המופלא'. חליפת הג'ודו שלו פה. גם מברשת השיניים עוד איתנו במקלחת, בכוס של המברשות".
עוד בשבעה הגיע אליהם עורך הדין חי הבר, שהוא גם שכן ואבא מבית הספר וגם פליליסט בכיר, ואמר שהוא רוצה לעזור. מירל ויובל הפקידו בידיו את כל הטיפול בנושא המשפטי. "אנחנו לא מחפשים נקמה", מדגיש יובל. "אנחנו מחפשים לשקם את החיים שלנו מרסיסים שאנחנו אוספים. אנחנו באמת נלחמים על החיים שלנו, כדי להחזיר את המשפחה למסלול.
"בשבילנו לשבת בבית המשפט זה למות כל יום מחדש, לחוות את הטרגדיה ולבזבז את כוחות החיים שנשארו, על משהו שיש בשבילו מערכת משפט שאנחנו סומכים עליה. אם אני אשב שם ואבכה, זה לא ישנה את החלטת בית המשפט. השופט אמור לעשות את העבודה שלו על מנת שמקרים כאלו לא יחזרו, כמו שאנחנו מתרכזים במשימה שלנו. לפעמים אנחנו מצליחים, לפעמים יותר קשה".
מירל: "אחת הסיבות שאני לא באה לדיונים, זה כדי לא להיות איתו באותו חדר. אני לא יודעת מה זה יוציא ממני, איזו מפלצת תצא. הוא הרג לי את הילד, הוא הרס לי את החיים. גם ככה הלב שלנו מרוסק ולחוות את זה ולראות את הדורס, מה זה ייתן? זה לא משנה לנו, אם יקבל חצי שנה או 40, כי זה לא יחזיר את הילד שלנו. להרתעה, אולי כן. לנו, ברמה האישית - לא. מלכתחילה אין מידתיות בין הענישה לאובדן. בסופו של דבר, הוא בחור צעיר, הוא ייצא וימשיך את חייו, והבן שלי לא".
"הוא" זה הדורס - אמיר אבו־לאבן מרמלה. לפני שלושה חודשים הורשע במסגרת הסדר טיעון בהמתה בקלות דעת, שיבוש מהלכי משפט, קשירת קשר לפשע, סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. מההסדר הושמט סעיף שיבוש הליכי חקירה, שהתייחס לעובדה כי מיד אחרי התאונה הקשה, השליך לשיחים סמים שהתכוון למכור.
כיום נמצא אבו־לאבן במעצר בית בתנאים מגבילים. ב־18 באוקטובר יתקיים דיון לטיעונים בעונש, כאשר מרחפות מעליו 12 שנות מאסר על עבירת המתה ועוד עונש על עבירות הסמים. "תפקידי לוודא", אומר עו"ד הבר, "שכל מה שעבר על המשפחה יעבור לבית המשפט. לכן גם הם נפגשו השבוע עם עובדת סוציאלית שתעביר תסקיר כדי לשקף מול השופט את מצבם האמיתי ולא רק לדמיין אותו.
"האיש הזה צריך לקבל עונש דו־ספרתי אבל יותר מזה - התאונה הזו היא ביטוי לחולי העמוק בחברה הישראלית, שלאף אחד לא אכפת מכלום. מי שהזמין את הסמים שבגללם אבו־לאבן נכנס לתל־אביב היו תל־אביבים. איך חשבתם שהוא יגיע, ברחפן? התיק הזה חייב לשנות משהו בחברה".
"רק עוד שנייה איתו"
הימים האחרונים, ימי ספטמבר, מעידים גם מירל וגם יובל, מאוד קשים. מירל: "לפני ספטמבר היה נורא במיוחד. הייתי צריכה לקנות ציוד לבית הספר החדש של יונתן ודחיתי ודחיתי, בסוף לא הייתה ברירה, והגעתי שעה לפני סגירת החנויות. מצאתי את עצמי לוקחת שניים מכל דבר, סרגל, עפרונות, ולאט־לאט הסל נערם, ואני בוכה תוך כדי, בתוך המסכה.
"כל יום, מהצהריים, יש שעות מסוימות שאנחנו יושבים פה ומסתכלים על הטלפון, מחכים לשיחה, כי הוא היה מתקשר בשעות קבועות: 'אמא, אנחנו בכיכר', 'הגענו הביתה', 'אמא נו, מתי את באה מהעבודה?' אני שונאת את השעה הזו, ארבע אחר הצהריים. כשאני רואה הורים עם הילדים, אני כל כך מקנאה וכל כך מתגעגעת. המשימה הכי קשה עבורי זה לצאת מהבית, לסגור את הדלת, כי אני נזרקת להתמודד עם העולם, במציאות של עוד יום בלי איתי. בסופר למשל, אני לא קונה יותר מילקי עדשים. או עוגיות שוקולד צ'יפס שאיתי מאוד אהב. אבל לפעמים אני עוברת ליד המדף, נוגעת באריזות.
"בעבר הייתי מתעוררת מוקדם לפני כולם, מכינה את הכריכים - קופסת האוכל שלו עדיין כאן - והייתי שמה מוזיקה, מסיימת, מכינה שתייה והולכת להעיר את הילדים. איתי היה שר לי את השיר של שלמה ארצי 'תתארו לכם' ומחבק אותי מאחור. אחרי התאונה הקפדנו להמשיך עם המוזיקה, אבל עם הזמן הפסקנו ונהיה שקט בבית. הייתי מכינה כריכים ליונתן ובוכה, אבל בהמשך למדתי גם לשלוט בבכי. הדבר היחיד שעוזר לי זו שיחה עם יובל. הוא אומר לי את הדברים הנכונים".
כמו מה?
"שאנחנו צריכים להסתכל על יונתן ולהתחזק, לגדל אותו בבית לא עצוב, לא של שכול. כי יונתן נותן לנו כוחות, הוא פייטר, אלוף העולם, מתמיד בספורט ונלחם. וזה לא פשוט. אני למשל, לא מסוגלת להגיע לאזור של בית הספר של איתי, ויונתן הלך לשם שנה שלמה, יום־יום. חוזר לבד מבית ספר והולך לישון לבד בחדר".
בשבעה אמרת, "נשארנו עם ילד אחד". זה מעסיק אתכם?
"בשבעה הגיעו אנשים שאני לא מכירה, הסתכלו לי בעיניים, אמרו: 'אני משתתף בצערך' והוסיפו: 'את צעירה, בת כמה את?' כשהם מתכוונים שכדאי שאעשה ילד ומהר. זה היה שוק בשבילי. חכו שנייה. רק עכשיו הניחו על הקבר של הבן שלי פרחים, שעוד לא התייבשו. מה עכשיו 'בת כמה את'. רק עכשיו אני מרגישה שהגוף שלי התחזק מספיק ואנחנו כן חושבים על זה, בעיקר בשביל יונתן, אבל גם בגלל איתי שמאוד אהב ילדים ורצה עוד אח או אחות, והשנה אנחנו בשנת הגשמת החלומות של איתי".
כחלק מהגשמת החלומות, לפני שמונה חודשים הצטרף למשפחתם ג'יגה, כלב קטן ולבן, ממש כמו שאיתי רצה. "בשבת לפני כיפור", משחזרת מירל, "איתי ביקש כלב. הוא נכנס לאתר של צער בעלי חיים, בחר כלב לבן ואפילו נתן לו שם והבטחתי לו שאחרי החג נאמץ. כמה חודשים אחרי התאונה, היה לנו יום קשה עם לילה קשה, והתקשרתי ליובל ואמרתי לו: 'לא מעניין אותי, מצידי תביא רוטוויילר, אבל היום אתה בא הביתה עם כלב'. וככה הגיע ג'יגה. בהתחלה לא התחברתי, אבל הוא היה יושב לידי כשבכיתי, או מושך לי בשמלה כדי לשבת על ידי ולשים את הראש. לא יכולתי להישאר אדישה".
יש הבדל באבל שלכם?
יובל: "אני לא רואה סרטונים ובקושי תמונות, למרות שאני מתגעגע בטירוף לראות אותו זז, לשמוע אותו, להרגיש אותו. יודע שלא אוכל לחוות אותו אף פעם מוחשי. כבר הרבה זמן שאני אומר: 'היום אני אתנתק מהעבודה, אלך לים ואצפה בסרטון, אבל זה לא קורה כי אני יודע שזה יחבוט בי. אני כן יושב הרבה בים. שומע מוזיקה, מדבר איתו: 'בוקר טוב', 'לילה טוב', 'מתגעגע', 'מנשק'.
"פעם אחת חלמתי עליו. זה קרה לפני שהלכנו לבית העלמין עם יונתן. וכנראה שזה ישב עליי חזק והייתי במתח. ואז הוא בא לי בחלום, הסתכל עליי, חייך. ניסיתי לדבר, לגעת בו, אבל הוא נעלם. אני מאמין שהוא הרגיש את הקושי שחוויתי באותה תקופה. הפחד ללכת לבית העלמין עם יונתן".
שניהם מספרים כי דווקא בהתמודדות עם הקורונה ומגבלותיה הם מצאו יתרונות. יובל: "כדי להחזיר את הבית לשגרה, הייתי חייב לשים הרבה דברים בצד, בקטע של ההתמודדות האישית שלי. ואז באה הקורונה ושמה הכל פול־טיים 24/7. שם התחילה ההפנמה האמיתית. לעכל את האובדן. מה קרה לנו. אם לא הקורונה, אולי זה היה מתפוצץ עוד שנה. ופה הייתה התמודדות דחוסה בת חודשיים".
מירל: "הקורונה עשתה איתנו חסד. אם זה פסח שהיה סגר ואנשים לא ממש חגגו, או יום העצמאות שלא יצאו לבמות. בעיקר אני מברכת על המסכות. כי אתה יכול ללכת ברחוב ולבכות. אני יכולה לעמוד ליד אנשים במעבר חציה והדמעות זולגות, ועם מסכה פחות רואים. עד הקורונה היו אנשים שעברו בגללי מדרכה או נתיב בסופר. נעלבתי, הדמעה זלגה, אבל הבנתי. אנשים לא יודעים איך להתמודד, מה לומר, מה נכון להגיד. זה לא מתוך רוע". יובל: "אנשים לא יודעים איך להגיב, אז אני אומר: 'תן חיבוק הכל טוב. כי לנחם אי־אפשר. רק לחבק'".
מירל: "עכשיו בסגר אני קוראת בקבוצות של ההורים, איך כולם מתלוננים: 'נמאס לי', 'מה נעשה עכשיו שלושה שבועות עם הילדים בבית?' ואני אומרת: תנו לי עוד שנייה אחת עם איתי".
