הסדרה החדשה של דארן סטאר ('בוורלי הילס 90210', 'מלרוז פלייס', 'סקס והעיר הגדולה') שולחת את אמילי (לילי קולינס, הבת של פיל וכוכבת 'עד העצם', 'אוקג'ה' ועוד) להיות חייזרית אמריקאית בבירת צרפת. כמובן שהיא מגלה שהמקומיים מגעילים אבל העיר מהממת והגברים חתיכים. ויש עוד כ־53,216 קלישאות רק בפרק הראשון לבדו, אבל אולי זה מה שד"ר נטפליקס רשם לכם כדי להתמודד עם התקופה האיומה הזאת. חוץ מזה, גם לראות את פריז בטלוויזיה זה משהו.
אהבה, כפי ששר דניאל סלומון, בסוף היא שורפת - ולא שהדרך לשם בטינדר מגיעה עם פחות להבות. והנה יוהאנה שלנו, נורווגית בת 30. יפה, חמודה, אחות בבית חולים, ורווקה שנאלצה לשקר למשפחה שלה שיש לה בן זוג כדי שיירדו ממנה. המשימה שלה: להשיג מישהו לארוחת חג המולד תוך 22 יום. בדרך היא יוצאת לדייטים הזויים שמוכיחים שגם במאגר גנטי סקנדינבי, קשה למצוא משהו נורמלי.
יש רגעים בהם התמימות, רוחב הלב והאנושיות שנוטפים מכל סצנה ב'טד לאסו', מרגישים כמעט כמו טרוליות. סדרה שהגיעה לכאן מימים שבהם קומדיה לא הייתה חייבת להיות אפלה וקודרת, ומציגה עולם שבו קיימות רק אמפתיה, חמלה ואהבת אדם, לא משנה מהיכן בא ואיך הוא נראה. ג'ייסון סודייקיס הנהדר הוא מאמן פוטבול אמריקאי הממונה למאמן קבוצת כדורגל אנגלייה. יש לו מבטא דרומי, הוא מספר בדיחות קרש ואין לו מושג בכדורגל, אבל יש בו אהבה והיא תנצח, גם אם תפסיד בכל שבת. תנו לעצמכם קצת טד לאסו, הרווחתם את זה.
'הקנוניה נגד אמריקה', ספרו הקלאסי של פיליפ רות, הוא היסטוריה פוליטית חלופית של אמריקה ממלחמת העולם השנייה - צ'ארלס לינדברג, לאומן אנטישמי, מנצח בבחירות ב־1940 ומצעיד את ארה"ב לעבר הפשיזם. הספר של רות מחזיר בסופו של דבר את השלטון הדמוקרטי ואת מהלך ההיסטוריה, אבל דיוויד סיימון, שעיבד אותו למיני־סדרה ב־HBO, שינה קצת את הסיום. וככל שמתקרב יום הבחירות ב־3 בנובמבר, גובר החשש כי האיש שיצירת המופת שלו, 'הסמויה', ניבאה כל כך הרבה קריסות בחברה האמריקאית, עשה זאת שוב. מומלץ למי שמעדיף לבוא מוכן לאפוקליפסה.
עוד לפני שהלימודים עברו מהכיתה לזום, 'החפרנים' הייתה תחליף לא רע בכלל לבית הספר. התוכנית בהובלת דודו ארז וחבורה של קומיקאים מוכשרים הוכיחה שאפשר להקנות ידע עם הרבה חן והומור ובלי שהצופים הצעירים ירגישו קריז־אינסטגרם. כשכולם נעולים בבית וממילא לאף הורה לא נשאר כוח להתווכח על זמן השימוש במסכים, הפוגה שהיא גם קומית וגם לימודית בהחלט יכולה לעזור.
הרבה לפני שג'ק ספארו לקח אותו מאיתנו והפך אותו ל"לשעבר" פתטי שמסובך במשפטי גירושים ביזאריים, ג'וני דפ היה שחקן ממש טוב. לא סתם טוב, בנקודה מסוימת בתחילת שנות ה־90 הוא היה מלך הקול, עם פרויקטים מטורללים ומגניבים שהפכו אותו לגיבור של מיליוני ילדים מוזרים. למשל הקומדיה המוזיקלית האדירה הזו מ־1990 של ג'ון ווטרס, עם דפ כמעין אלביס לעניים - מנהיג כנופייה בשנות ה־50 שלא חושש לבכות ולהיות רגיש כשצריך - ומולו איימי לוקיין כבת טובים, והכל באמריקה טובעת בקיטש ומלאה בדמויות מוזרות ונפלאות כמו "פני גרזן" ו"סוזי קיו". הרבה שירים נפלאים, אירוניה מודעת לעצמה ועם זאת מרגשת, וגם הופעות אורח של איגי פופ ופאטי הרסט. ממתק לפנים.
ניקולס קייג' הוא אסיר עם מבטא דרומי כבר, חייל ג'נטלמן לשעבר שנכלא על לא עוול בכפו, שרק רוצה לחזור הביתה ולהביא לבתו בת השמונה את בובת הארנב שהבטיח לה. בפיתול עלילה דבילי ששמור רק לסרטי אקשן הוליוודיים מהנים כאלה, הוא מוצב בדרך הביתה בטיסה מלאה באסירים המסוכנים ביותר באמריקה. כמובן שהתוכנית משתבשת, המטוס נחטף על ידי גדולי הנבלים בעולם (ובראשם ג'ון מלקוביץ' כרשע בעל השם המתבקש "סיירוס דה־ויירוס") וניק השרירי שלנו הוא הגיבור שצריך להציל את היום. אינספור רגעי פאן מופרכים יש בסרט האקשן הזה מ־1997, מהתקופה שבה קייג' עבר בנוחות מתווית "שחקן איכות" לכוכב אקשן רב־מעללים, ולפעמים נראה שהקולנוע פשוט נוצר בשביל סרטים מבריקים־מטופשים כאלה. אה, וסטיב בושמי גם כאן, כקניבל החמוד בעולם, וזה אדיר.
על פניו זה סיפור על נערת פוסטר אמריקאית (רוזמונד פייק) שיום אחד נעלמת מביתה וכל הצרות שנוחתות על בעלה הפוטוגני (בן אפלק). אבל הסרט הזה של דיוויד פינצ'ר, האיש מאחורי 'מועדון קרב' וגם 'בית הקלפים', הוא הסרט הכי מפתיע, מעוות, מותח, חולני, על חיי נישואים מאז 'קיל ביל 2'.
אליסון ברי וג'ייסון סודייקיס (שמככב גם ב'טד לאסו' שאוזכרה לעיל), שני שחקנים שהיו צריכים להצליח הרבה יותר - מגלמים שני צעירים ניו־יורקים שכושלים עוד יותר במערכות יחסים ארוכות. אבל כמו בכל קומדיה רומנטית, בטח כתובה היטב, יש להם את הכתף אחד של השנייה עד ש, ובכן, יש להם גם את שאר הגוף. עושה חשק להיות צעיר ורווק בימים האופטימיים שלפני המגפה.
אם כבר גוסטינג שיהיה מגוסלינג. באחד הרגעים האלה שהיה נדמה שריאן גוסלינג יהפוך לטום קרוז של זמננו - הרגעים שבהם היה חתיך למות בסרט חמוד ונגיש - הגיעה הקומדיה הרומנטית הזאת. סטיב קארל וג'וליאן מור כזוג שמתגרש וגוסלינג כוומנייזר שמלמד את הפרוד הטרי את אמנות הפיתוי בחיי הרווקות החדשים. מכאן העלילה מסתבכת אבל לרגע לא מפסיקה להיות כיפית ועם לב בגודל של מאמה תרזה.
כל אדם שגדל באייטיז ראה את 'בית ספר לשוטרים מתחילים', אבל משום מה הסדרה המצליחה לא נכנסה לתרבות הפופולרית כמו 'קרטה קיד' למשל. והנה, למי שרוצה נוסטלגיה לפרצוף, מסתתר בנטפליקס הפרק הראשון בסדרה ובו מהוני והאיש המוזר שיודע להוציא קולות מהפה, עוברים הכשרה על ידי הפקד הסדיסט שמתעלל וסופג גם כמות יפה של התעללויות. ובונוס יש גם את קים קטרל, סמנתה מ'סקס והעיר', כאישה צעירה ותמימה.
לא מסוג היצירות שעומדות במאה אחוז בסטנדרטים של זמננו, ובהחלט יש כמה הבלחות עדינות של גזענות ופירורי מיזוגיניה אופייניים לתחילת שנות האלפיים. ועדיין, פז וגה משגעת, אדם סנדלר מקסים, טיאה ליאוני נוירוטית ובלתי נסבלת וביניהם - כל המתח המיני והמעמדי שאפשר לדמיין כשמשפחה לבנה ועשירה מאוד מכניסה לווילה סוכנת בית מקסיקנית כריזמטית.
סרט ששייך לקטגוריית הסרטים המושמצים האלה שכולם מזהירים אתכם לא להתקרב אליהם, אבל בצפייה מחודשת אחרי שנים, מגלים סרט לא רע בכלל. קווין ספייסי בתפקיד הראשי כשעוד היה כוכב. אבל השמצות בצד, מדובר בדרמת מתח משובחת - על מרצה לפילוסופיה ופעיל נגד עונש המוות בטקסס (ספייסי) שמוצא את עצמו ממתין לעונש מוות אחרי שהורשע ברצח עמיתה, ועכשיו עיתונאית חוצפנית מניו־יורק (קייט ווינסלט) נלחמת נגד השעון כדי להציל אותו לפני שיחשמלו אותו. הסרט האחרון הזה של אלן פארקר ('אקספרס של חצות') הוא אחלה מותחן כמו שעשו פעם, מרובה טוויסטים, מופרך במידה, אבל תמיד מהנה וגם מעורר מחשבה מדי פעם. וספייסי נהדר, השמוק הזה.
כמו צנצנת המרמלדה שהוא מזוהה איתה, כך גם הדב פדינגטון הוא כולו מתיקות וצמריריות בריטית חורפית. והסרטים שנעשו בהשראת הדמות מספריו של מייקל בונד, שנונים וכנראה סרטי הילדים הטובים ביותר בעשור הנוכחי, ושדיסני יקפצו. בצמד הסרטים מסופר על הדב המתוק והמנומס להפליא שמגיע מיערות הגשם בפרו ללונדון ונקלט במשפחה בריטית טיפוסית, שגם מנסה להגן עליו מהרשעים (ניקול קידמן בסרט הראשון, יו גרנט בשני - ושניהם פשוט אדירים). גם אם לילדים שלכם אין מושג מה זה הדב הזה או איפה זה לונדון, הם יתאהבו. וגם אתם. לא להחמיץ.
אחרי ששיגע את העולם עם פרק מבריק של 'מלחמת הכוכבים', הבמאי ריאן ג'ונסון (והמפיק הקבוע שלו, הישראלי רם ברגמן) החליט שדווקא בא לו על משהו אחר לגמרי: דרמת "מי עשה/תה את זה?" שנונה וחכמה, בכיכובן של פיגורות כגון דניאל קרייג, כריס אוונס, ג'יימי לי קרטיס, מייקל שאנון, דון ג'ונסון, לאקית' סטנפילד (הסטלן הגאון מ'אטלנטה') והכי חשובה - אנה דה ארמס המעולה, בתפקיד שהבטיח שלא נפסיק לשמוע עליה גם בהמשך.
כבר לא ממש עושים רוקסטארים כמו ליאם גלאגר, הסולן לשעבר של 'אואזיס' ובן־אדם שרק פותח את הפה ואז או שיוצא משם להיט או סתם ראיון בלתי נשכח. אבל הדוקו 'כמו שזה היה' מזכיר איך אחרי ההתפרקות של אואזיס בגלל הכאסח עם אחיו, נואל גלאגר הגאון, ליאם היה אפילו פחות רלוונטי מהטלגרף. ודווקא מהמקום הזה הוא שלח את האגו להכין כוס תה, חזר לעבוד והתרומם מהקנטים עם אלבום פגז (מאז יצא עוד אחד ולא פחות מוצלח) ותהילה מחודשת. תסמכו עלינו: הוא באמת עוד יחיה לנצח.
בערב ראש השנה הלכה לעולמה רות ביידר־גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב (האישה השנייה בלבד שמונתה לתפקיד) ואייקון יהודי, ליברלי ופמיניסטי. למי שרוצים להבין מדוע מיליונים ברחבי העולם הרכינו ראש וגם קיבלו התקף חרדה לקראת מה שעלול לקרות בהיעדרה, מומלץ להתחיל בסרט התיעודי שסוקר את דרכה והשפעתה האדירה. בסיום, המתקדמים מוזמנים לנגב את הדמעות, לסור ליוטיוב ולחפש שם את החיקוי של קייט מקינון המבריקה ב'סאטרדיי נייט לייב'. קתרזיס מובטח.
יש אנשים שכבר ארבע שנים שומעים וקוראים על ההתערבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב ולא באמת מבינים מה רוצים מחייהם. 'סוכני הכאוס' של אלכס גיבני, מיוצרי הדוקו החשובים והפוריים בעולם, הוא פרויקט חדש שעושה סדר ומסביר מה פוטין רוצה, איך הוא עושה את זה ומדוע דונלד טראמפ היה האדם הנכון במקום הנכון. גם אם אין פה חידושים דרמטיים, הבהירות וגם הנימה העניינית הופכות את 'סוכני הכאוס', דקה לפני הבחירות הקריטיות בארה"ב, למורה נבוכים מתבקש.
הקונספט של "סיפור אנושי מרגש" כבר עבר שחיקה קלה בעידן הלייקים. אבל אז מגיע סרט תיעודי יפהפה, נוגע ללב וגם מצחיק על חברות אמיצה בין שתיים, האחת התאלמנה והשנייה התבשרה שהיא חולה בסרטן, ושתיהן משחקות כדורשת עם נשים אחרות, בקבוצה שהופכת למשפחה בפני עצמה. והנה, נזכרנו שוב למה "סיפור אנושי מרגש" הוא אחת הסיבות הכי טובות לפתוח טלוויזיה.
גרסה טלוויזיונית של הפודקאסט המוצלח Song Exploder, שמפרק לגורמים שירים בהשתתפות האנשים שיוצרים אותם. המוניטין בהחלט עשה את שלו והעונה הראשונה מציגה אורחים מעולים כמו אר־אי־אם, שמדברים (בנפרד כמובן) על הסיפור מאחורי Losing My Religion הנצחי וגם אלישיה קיז על Hour Drive 3 ולין־מנואל מירנדה על Wait For It האדיר מהמחזמר 'המילטון'. עבודת התחקיר, העריכה והעיצוב מוציאים את המקסימום מהפורמט. ובסוף, כשהשיר מושמע במלואו, קשה שלא להתפעל ולפעמים אפילו לדמוע.
בהכנת הידיעה השתתפו: עינב שיף, ציפי שמילוביץ, רביב גולן, בנימין טוביאס ודפני ליסבונה
