סיפור אהבה

היא: חנה מלכא, בת 74 הוא: רפי מלכא, בן 77

פנסיונרים. רפי איש שב"כ, מגיבורי פרשת קו 300. חנה עבדה בעירייית כפר־סבא

יחד: 57 שנה סטטוס: נשואים פלוס שלוש בנות ועשרה נכדים. גרים באחוזת פולג דיור מוגן, בתל יצחק

איך הכרנו

רפי: "הייתי מפקד תורן, והסמג"ד נכנס בערב שישי לאוהל, 'אני שומע שאתה לא חותם להישאר בצבא'. הוא שאל איפה אני גר, אמרתי שבכפר אתא, זה היה בערך 22 קילומטר מאיפה שהיינו. הוא אמר, 'קח את הג'יפ, סע הביתה, תחזור ביום ראשון ותיתן לי תשובה יותר טובה'. קפצתי על המציאה. נסעתי הביתה, אחי התלהב ואמר שיש איזה מועדון ויש שם בחורות יפהפיות. ממש לא רציתי, אבל הוא שיכנע אותי ובסוף באתי. כשנכנסתי וראיתי את חנה נעתקה נשימתי".

חנה: "אני חיפאית במקור, הוזמנתי לבת דודתי לשבת וגם היא סיפרה על מועדון נחמד שבאים לשם כל מיני חבר'ה, ואולי יגיע איזה קצין חתיך מהצנחנים שהיא שמה עליו עין ורצתה שאחווה עליו דעה. יצא שהקצין רפי ראה אותי ולא רצה שום דבר אחר (צוחקת). נוצרה בינינו כימיה ברגע הראשון".

רפי: "ביום ראשון חזרתי לצבא, אבל לא נתתי לסמג"ד שלי תשובה יותר טובה. הסכמתי לחתום רק לעוד חצי שנה, אבל בזכותו הכרתי את חנה".

בואי נתחתן

רפי: "הלחצים עליי בצה"ל לא נפסקו, ואחרי שגמרתי את חצי השנה, מפקד החטיבה אמר לי, 'תשמע, אין לך גרוש על התחת. בוא אני אשלח אותך לאפריקה, תדריך בקונגו גדוד צנחנים, ואז תחזור. זה ייתן לך פריצת דרך כלכלית לעתיד טוב יותר'. אמרתי שלא בא בחשבון, כי יש לי חברה ואני לא עוזב אותה. אז הוא אמר, 'למה לעזוב? תתחתן איתה'. הלכתי עם חנה למסעדה, מוצאי שבת, אמרתי 'את יושבת טוב?'. 'כן'. 'אני רוצה להתחתן איתך'. הייתי אז בן 21 והיא בת פחות מ־18".

חנה: "הייתי אמורה להתגייס".

רפי: "היא ניאותה ושאלה מתי טסים. אמרתי שבעוד שבועיים, ואירגנו חתונה בתוך שבועיים, תשעה חודשים אחרי שהכרנו".

חנה: "הייתי ילדה שמאוד לא רוצה לעזוב את החבר שלה, ומצד שני פחדתי לפספס את החוויה של השירות הצבאי, וחשבתי מה ההורים שלי יגידו, ואולי הם יחשבו שאני בהיריון? ואמא שלי אמרה, 'להתחתן? ולנסוע לקונגו? יאכלו אותך שם!' אז היה מקובל להתחתן בגיל צעיר. אם הייתי צריכה לבחור היום שוב, כאדם בוגר, הייתי עושה אותו דבר".

רפי: "נסעתי לקונגו. חנה הייתה אמורה להגיע שבוע אחריי, ואז היא שברה את הרגל. אמרתי שאין טעם שהיא תבוא, כי הייתי אמור להגיע לישראל בעוד שלושה חודשים להדריך את הסגל הקונגולזי בצה"ל, וחשבתי שכבר נטוס חזרה יחד. וכשהיינו בארץ התחילו מרידות קשות מאוד בקונגו, ומשרד הביטחון הטיל וטו על חזרה לשם. ביקשתי להתיר חוזה. זה היה קשה. בסוף ניצחתי, ושלושה חודשים אחרי זה התקבלתי לשירות הביטחון הכללי".

חנה: "אז בסוף לא נסענו לקונגו".

חיי עם שב"כניק

חנה: "בזמנו אמרו לרפי, 'תגיד לחנה שהעדיפות בראש ובראשונה היא לשירות, לעבודה, ואחר כך באה האישה והמשפחה'. והוא בא ומספר לי את זה, ואומר, 'הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל את במקום הראשון'. אז זה לא היה ככה תמיד (צוחקת), אבל ידעתי שהעבודה היא לטובת כל עם ישראל.

"פעם יצאנו לחגוג יום נישואים והיה לי כאב בטן. רפי היה צריך לקום מוקדם ולנסוע לשטחים לרדוף אחרי מחבלים, וכמובן שזה קדם לכל. רפי יצא לפעילות שלו, ואני לצערי לא יכולתי לעמוד על הרגליים. אחי לקח אותי על הידיים ורץ איתי לבית החולים ועברתי ניתוח ורפי אפילו לא ידע. היריעה קצרה מלהכיל את כל המקרים (צוחקת)".

רפי: "וככה היה בלידות גם".

משפחה וקריירה

רפי: "התברכתי בחנה, בלעדיה לא הייתי יכול לפתח קריירה. היו לי חברים רבים שלא זכו בזה. ובכל הצניעות אני רוצה לומר שבעת שהייתי בבית נתתי 150 אחוז. אבל בזכות חנה יכולתי לעמוד בעבודתי בגבורה".

חנה: "גם אני עבדתי לאורך השנים, כמזכירה במרצדס, וכמזכירת משק ומזכירת פנים במושב. ואת הפינאלה עשיתי באגף התרבות בעיריית כפר־סבא. אמי, זכרה לברכה, תמיד התייצבה למילואים אצלנו ועזרה לנו. אז הצלחנו שלכל אחד תהיה את הקריירה שלו".

רפי: "חנה מצטנעת, אני חושב שהיא יכלה לעשות קריירה אחרת לא פחות טובה משלי, והיות ואני הייתי נוכח־נעדר, ואנחנו אוהבים את הבנות שלנו, ההסכמה בינינו הייתה שהיא תעבוד בחצי משרה. בחצי משרה קשה לעשות קריירה. היא הקריבה את הקריירה שלה על המזבח של הקריירה שלי, פשוט ככה".

חנה: "וגם על זה אני לא מתחרטת".

קו 300

חנה: "בפרשת קו 300 (באפריל 1984 בעת שחרורם של נוסעי אוטובוס שנחטפו על ידי מחבלים, אנשי השב"כ הוציאו להורג שניים מהחוטפים לאחר שנלכדו ושיקרו על כך בעדותם. מלכ"א היה בין חושפי הפרשה ‑ א"ב) רפי לא היה בשטח, וכשהוא הבין מה קרה, הוא אמר לראש השירות אז, 'קום ולך הביתה. מי שמכסה על פרשה כזאת, לא נחשב יותר בעיניי'. הוא חשב שנעשו דברים שלא יכולים להיעשות".

רפי: "בסופו של דבר לא נותרה לי ברירה, אלא לתבוע את ראש הממשלה דאז וראש השירות. נשארתי כמעט בודד במערכה".

חנה: "רפי הגיש בג"ץ. מישאל חשין נתן לרפי מכונת כתיבה ואני ישבתי והקלדתי כמעט כל הלילה, היה לי לילה לבן. הכל היה צריך להיות מודפס יפה".

רפי: "זאת הייתה שנה קשה מאוד, רוויית מתחים, אילולא אשתי, בנותיי וחבריי לא בטוח שהייתי מחזיק מעמד. מדי יום מהדורות החדשות היו נפתחות בסיפורי בדיות על 'בגידתי'. מעז יצא מתוק, ומאז אני מרצה על זה, ושמח שבשירות היום רואים עין בעין את ההיבט הערכי שראיתי אז. באותה עת כולם התקרנפו, ובכל זאת היה מישהו שהכניס את האצבע לסדק בסכר, אני שמח שהייתי האדם הזה".

שמות חיבה

רפי: "מאמי ומאמוש".

חנה: "הילדות צוחקות, הן קוראות לנו 'דביקים'".

רפי: "ההורים שלי תמיד חששו שאני אמיס אותה בנשיקותיי".

חנה: "יש לנו נכדים בגילים שש עד 26. כשההורים של הגדולה מתחבקים ומתנשקים היא אומרת, 'אויש, זה גועל נפש, אתם מבוגרים', והבת שלי אומרת לה, 'למה את לא אומרת את זה לסבא וסבתא?' אז הנכדה עונה, 'הם כאלה חמודים'. התשוקה? זה לא מפסיק. עדיין יש פרפרים כשמתראים. לפני הסגר לקחתי את בנותיי לבלות בתל־אביב, כמובן בעידודו של רפי, אבל חסרתי לו. הוא לא הפסיק לשלוח לי הודעות בווטסאפ".

רפי: "כשגרתי בקונגו לא היה יום שלא כתבתי לה מכתב. עד היום אנחנו משאירים אחד לשנייה פתקים".

אהבה בימי קורונה

רפי: "לנו חשוב מאוד להיות יחד, והקורונה עם כל המגבלות שלה, איפשרה לנו להיות בד' אמות צמוד הרבה זמן. הגל הראשון תפס אותנו כשהיינו בטיול בחו"ל. חזרנו לבידוד. אז ישבנו בבית והיינו יחד והיה כיף, יותר קל להיות יחד מאשר לבד. שנינו באנו מבתים עניים. אני עליתי בגיל חמש ממרוקו, חנה בגיל שנתיים. כילד תמיד דחיתי את ההודעה שיוצאים לטיול כי ידעתי שהתשובה תהיה 'אין כסף' ואנחנו הצלחנו לתת לבנות ולנכדים שלנו את כל מה שאפשר. אנחנו היום יכולים להסתכל אחורה בסיפוק. אנחנו בקצה הדרך, ואנחנו ערים לזה, וזה בסדר גמור. עד הקורונה נהגנו לצאת לפחות ארבע פעמים בשנה לחו"ל ויש עוד כמה פינות שלא פקדנו".

חנה: "שני שלישים מהחיים שלנו אנחנו יחד, ועשינו ומיצינו במקסימום שרק אפשר. הלוואי שהקורונה תיעלם לנו מהמציאות ונמשיך לכייף ושכולם ימשיכו לבוא לכאן ולהיות איתנו".