משה (34), פתח־תקווה:
אני מיואש. יש פה שבר עמוק מאוד, ואקום מנהיגותי. לצערי לא נמצאה הנהגה שיודעת להתמודד עם האתגר הזה, לא אצל הליטאים ולא אצל החסידים. נשארנו עם רבנים מבוגרים מאוד, שלא בהכרח יודעים מה קורה. הוציאו ברכות שאם תצביע ג' תינצל מהקורונה. אין מי שמבין את חומרת השעה. פעם ידענו שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אז עכשיו מסכה זו הבעיה לשים? יש תחושה שאין דין ואין דיין.
אני אישית לא נכנסתי לבית הכנסת כבר חצי שנה, לשמחתי יש לי מניין חצר מתחת לבית, אני מאוד מקפיד למרות שגם אצל הליטאים המנהיגים נתנו הוראות סותרות. אבל בסוף הליטאי המצוי יודע להקשיב לשכל הישר. אצל החסידים לעומת זה הולכים אחרי הרב'ה, והקהילה יותר חשובה מהקורבנות. חלק מהאדמו"רים מעדיפים את הקורבנות על פני התפוררות הקהילה.
התמונות של המונים בלי מסכה זה לתקוע אצבע בעין לכל המדינה. אפשר לעשות השתדלות לפחות בחלק מהדברים. בעיניי זה דבר שלא ייסלח. האנשים הללו מוציאים שם רע לכל הציבור וכולנו נאכל את הדייסה שהם מבשלים עוד שנים ארוכות. מבחינתם הם שמחים שהם ניצחו את השוטרים, את הפריץ. זה חלק מהדי־אן־איי החרדי. אבל הנגיף הוא לא הפריץ. הוא נגד כולם, והוא יותר מתוחכם מכולנו. הם לא מנצחים אף אחד, הם מנצחים את עצמם. זה כישלון מוסרי ממדרגה ראשונה. זמן לחשבון נפש.
ישראל פריי (33), רמת־גן:
אין תושב בני־ברק אחד שלא מציג עצמו כמי שמתגורר בגבול רמת־גן. רצה אלוקים והבדיחה - שמבטאת את הכמיהה של תושבי עיר התורה להציג עצמם כחלק מהמרחב הגלובלי - לא תקפה לגביי. טכנית אני משלם ארנונה לכרמל שאמה הכהן, בפועל אני ניצב על התפר שבין הערים. יום כיפור האחרון היה זמן טוב לחוות את הפער.
בעוד שבצד הרמת־גני נצפו המוני מתפללים בשמש הקופחת, כולל חזנים קשישים שהפיליפיני והמסכה לא משו מהם, הרי שסיור קל בעיר הסמוכה גילה תמונת מצב שונה בתכלית. בתי כנסת מלאים, ישיבות הומות ובתי מדרש עם המוני חסידים. שתי ערים לשני עמים.
כשמדברים על מחדלי הקורונה במגזר החרדי חייבים להיזהר, כי רבבות אנשים עושים כל אשר לאל ידם לשמור על ההנחיות, בתנאי חיים שספק אם מקביליהם התל־אביבים היו שורדים. רק דמיינו שבעה ילדים בדירה צפופה, נטולי נטפליקס. כשאתם כועסים על החרדים תחשבו על רוחי, ילדה מתוקה שסוחבת עגלה עם אח תינוק בחום אימים, עם מסכה מוקפדת על פיה ואפה. זיעת ילד קטן לא ברא השטן.
"מה, לרבנים לא אכפת שהאנשים שלהם ימותו?" שבה ועולה השאלה מהישראלי המצוי, רצוי לספק לו תשובה, ובכן: בתחילת אירוע הקורונה עשה מרבית הציבור החרדי את המקסימום כדי להישמר, אלא שככל שהזמן נקף הבינו מנהיגיו את השבר בפניו הם עומדים ‑ איבוד חיי הדת, הקהילה ובריאות הנפש של צאן מרעיתם. בשנת 2020 היהדות היא לא באמת רק שמירת מצוות ולימוד תורה. מה שמשמר את קומתם הרוחנית של החרדים הם האנרגיה הקהילתית, כינוסי הסליחות, שיחות המוסר בישיבות, התרועעות עם חברים בחצר בית המדרש, טישים, וכן, גם חתונות של נכד האדמו"ר מהוות אקט רוחני. בהחלטה מושכלת הוחלט כי מחיר המתים נמוך ממחיר איבוד חיי הרוח, הנפש והקהילתיות.
פריקת הזעם על החברה החרדית תהיה, במקרה הזה, הוצאת רוע לבטלה; חסרת אפקטיביות, אין באמת שפה משותפת בין הצדדים. הכתובת בראש ובראשונה היא מדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה.
הפקרות הקורונה במגזר צומחת על כר פורה של עצמאות חרדית, העושה ככל על העולה על רוחה. הם הרגילו את המדינה לתת להם אוטונומיה. עד עכשיו המחירים היו "נסבלים" איכשהו. לא רוצים צבא? סבבה, לא רוצים לשאת בנטל הכלכלי? נו שוין, רוצים מוסדות חינוך בתקצוב מלא ללא כל כפיפות למערכת לימודים בסיסית? קחו. כעת, אתם, החילונים, עומדים מול האוטונומיה עם הצורך הכי בסיסי ‑ אזרחות טובה למלחמה בנגיף משותף ‑ אך אתם מובסים ומושפלים בפניה, היא לא תכופף את הראש. תנקשו על הדלת עד מחר, השערים נעולים.
ומי שתיאוריות סבוכות מעמיסות על ריכוזו, די לו שיצפה בסרטונים מחסידות ויז'ניץ במוצאי יום כיפור. אחרי הפרות נרחבות לאורך החגים, ניצבות ניידות משטרה בפתח בית המדרש שבו מתקיים טיש חסידי עמוס משתתפים. הם המתינו, והמתינו, ולבסוף העזו להיכנס, "להידבר" עם האדמו"ר וללוות אותו באחת בלילה אל ביתו. אין קנסות, אין הסתערות, יום למחרת אפילו ביבי בעצמו התקשר לאדמו"ר לשיחת שתדלנות. כי ככה נראית המדינה מול האוטונומיה החרדית. שפופה, מושפלת וחסרת אונים.
אנשים רבים מדי השקיעו שנים רבות מדי בפרויקטים מלבבים של "קירוב לבבות". סיורי צ'ולנט, ביקור בחממת היי־טק מדוגמת, ראיונות נוטפי דבש של עיתונאים ומסבירנים למיניהם. אם זה שיפר למישהו את מצב הרוח, האגו או חשבון הבנק ‑ שיהיה לו לבריאות. אם מישהו חושב שהוא הזיז בכך במילימטר את גבולות האוטונומיה ‑ הרי שהוא חי באשליות.
* פריי הוא עיתונאי
ד"ר נחומי יפה (44), ירושלים:
הקורונה תפסה אותנו בדיוק כשחזרנו מארצות־הברית, הגעתי למשרה החדשה שלי באוניברסיטה והסטודנטים היו בשוק. הרגשתי כמה הם טעונים, זה היה לא פשוט. החשדנות הייתה מובנת. לשמחתי החומות האלו נפלו במהלך הסמסטר.
הקורונה הגיעה בזמן שיש כל כך הרבה פילטרים בינינו. של כעס, של איום, של רצון בריחוק. החילונים לא שמים לב שהם מתמגנטים ל־25 אחוז שמפירים את ההנחיות. מה עם כל השאר? אני חסידית, גרה בשכונה סופר־חרדית, ואני רואה מקרוב את המורכבות. חלק שומרים באדיקות וחלק מפירים. אבל זה העניין עם הקורונה, מספיק שחלק קטן מפירים וכולם משלמים את המחיר. בבניין שלי, שיש בו נטייה ליטאית, מאוד הקפידו, ועדיין בעלי ואני נדבקנו. אם אתה חי בשכונה חרדית, זה נס אם לא נדבקת.
חלק מהחסידויות תפסו עמדה לא פשוטה. הם אומרים מפורשות שהנזק הנפשי גדול ורחב יותר מהנזק הפיזי, ולכן רק זקנים וחולים צריכים להישמר וכל השאר צריכים להתנהל כרגיל. כשאתה לא מבין איך המדע עובד, איך הנגיף עובד ואיך חיסונים עובדים, וכל המתווכים שלך הם חובבנים, אתה בור. אבל הבורות הכי גרועה היא לא לדעת שאתה בור. מה שעסקני החצר אומרים ‑ זה המדע. ומה שעצוב הוא שגם את המציאות הפשוטה מתווכים באופן מעוות. הם לא יודעים מה ההבדל בין הפגנה בחוץ לבין בית מדרש הומה בתוך מבנה. כל המידע שמגיע לציבור מצונזר ומותאם לרוח העסקן. בסוף היכולת של אנשים להבין את המציאות היא רק מתוך המציאות שהם מכירים. לדאבוני החרדים לא מבינים את הפחד החילוני מקריסה של מערכת הבריאות. הם לא מבינים שזה יעלה בדם של כולנו. זה תמים, אבל התמימות הורגת.
אני בקשר רציף עם הקהילה בניו־יורק, אותה עזבנו שנייה אחרי שהמגפה התפשטה. זה היה מזעזע. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע למקום הזה. ולכן החברה החרדית חייבת לקחת אחריות על החלק שלנו בספינה המשותפת הזו. אני חוקרת עוני ואיך הוא משחק תפקיד בין החרדים לחילונים. הקורונה היא הזדמנות. צריך לפתוח את שערי ההשכלה ולשלב חרדים בחיים המודרניים, אחרת המצב רק יחמיר. אבל בשביל שזה יקרה החילונים חייבים להפסיק לרצות לשנות את החרדים. זה הפתרון היחיד. הוא ייקח זמן, אבל שם נמצא האופק.
* יפה היא מרצה באוניברסיטת תל־אביב וחוקרת חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה
רפי פרלשטיין (22), רחובות:
אני נדבקתי בקורונה באירוע שבו לא שמרו על ההנחיות. כבר החלמתי לפני חודש, אבל אני עדיין סוחב עייפות איומה, אני מזהה פגיעה קוגניטיבית, בעיות זיכרון וחולשה נוראה. אם החרדי הממוצע היה רואה יותר הסברה על ההשלכות לטווח הארוך של הקורונה, כנראה שדברים היו נראים אחרת.
אני משתייך לחסידות קרעטשניף, קהילה של כ־1,200 איש ברחובות, והאדמו"ר שלנו התפלל ביום כיפור בביתו עם משפחתו, והיה לו מניין בלבד. בחסידות גור הקימו מתווה קפסולות שעלה מיליונים בשביל לשמור על ההנחיות. היו חצרות גדולות ורבות שעשו מאמץ כביר בשביל לשמור על ההנחיות ובהצלחה יתרה. כשרוצים, אפשר. יש יצירתיות, ויש נכונות.
הכרסום התחיל כשההנחיות לא היו אחידות. ההפגנות הן רק משל, הן לא העניין. החסיד לא נכנס לשיקולים של זכויות דמוקרטיות. אם כולם בבית ‑ אז כולם בבית, אבל אם יש החרגות, אז מי קבע איזו החרגה חשובה יותר? טליה מרמת־גן רוצה להפגין נגד השחיתות אז שרוליק מבני־ברק רוצה באותה מידה להתפלל אצל רבו בחג.
הדבר המרכזי שצריך להתמודד איתו זה משבר האמון העמוק בין המדינה לציבור החרדי. ההפגנות והתמונות מחופי הים ובמקביל האכיפה הנוקשה בערים החרדיות הביאו רבים בציבור החרדי להסיק שהמטרה של המדינה זה למנוע מהם להתפלל כמו שצריך. הלב שלי עם אותם החסידים. אני מבין את הכאב של חסיד ברסלב שמונעים ממנו להגיע לאומן בראש השנה, ואת הכאב העצום של חסיד ויז'ניץ שרוצה להגיע לאדמו"ר ביום כיפור, אבל יש פה סכנת נפשות ממש. כל יום אני שומע על עוד ועוד מקרים. כשאני רואה מכרים שלי שאמרו שוב ושוב שכדאי להידבק ולגמור עם זה, והיום הם שוכבים במיטה ונאנקים ‑ קשה לי. אני מבין את גודל השעה. למרות הקשיים והרגישויות, חובה עלינו להקפיד ב"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". לאף אחד בהנהגה אין כוונה לפגוע באורחות חיינו, אבל מי שלא מקפיד על ההנחיות חוטא פעמיים: הוא גם מסכן את הסובבים אותו וגם מגביר את השנאה וההסתה נגד המגזר החרדי, ולכן כולנו אחראים. השינוי צריך לבוא.
* פרלשטיין הוא יועץ תקשורת במגזר החרדי
מעיין (39), בני־ברק:
בבתי הספר החרדיים הלמידה היא דרך הטלפון. אני עם שישה ילדים בבית, ואין לי שישה טלפונים כדי שכל אחד מהם יוכל ללמוד דרכו. גם נוצר מצב אבסורדי, שהילדים רוצים ללמוד אבל למורות ולרבנים אין את הידע הטכני להפעיל את הקו. כשהאדמו"רים ראו שהילדים לא מצליחים ללמוד, הם החליטו שהרבה יותר חשוב לשמור על נפשם ולגרום לכולם לחזור לשגרה ולא להפחיד אותם מהקורונה. זה מה שקורה כרגע. כאילו אין קורונה. מצפים שיהיה חיסון עדר, שבאיזשהו שלב כולם יפסיקו להידבק ויהיו בריאים.
הציבור פה די בטוח שכל הפוליטיקאים עובדים עליהם. הפוליטיקאים החרדים פשוט שותקים, והמעט שהם כבר עושים, לא מצליח להם. משרד הבריאות לא מצליח באמת להגיע לציבור. הסביבה שלי חושבת שזו מלחמת דת. נשים מסביבי לא מבינות את זה, כולל נשים שנמצאות בהיריון ושומעות על נשים חרדיות שהיו בהיריון ובגלל הקורונה הורדמו והונשמו. לצערי הרב נשים לא מקבלות תיווך נכון של המידע. חושבים שזה סוג של קונספירציה כזאת, כאילו מתנכלים לנו, מחפשים להרוס לנו, ועם תחושה של נרדפות אין יותר מדי מה לעשות. אנחנו בקטסטרופה, משהו פה התפקשש.
איציק קרומבי (37), כפר חב"ד:
כשאני מסתכל על גרף ההדבקה בציבור החרדי, אני מבועת. לא מהקורונה כמו מזה שאנחנו הולכים עשור אחורה. החרדים החלו להשתלב בתעסוקה, באקדמיה ובמוקדי הכוח, ולצערי עכשיו נלך אחורה. גם ביחס שלנו, החרדים, לחברה הישראלית וגם ביחס של החברה הישראלית אלינו. הדעות הקדומות שכל כך התאמצנו להיפטר מהן, יחזרו ובגדול בקרב הציבור החילוני.
הדבר הזה נולד בעקבות משבר אמון עמוק. שנים חרדים מרגישים שמנסים לחנך אותם ולשנות אותם. החיים שלנו בנויים על זה שהסמכות היא רוחנית, ועכשיו אתם אומרים שכל התיאוריה שעליה מבוססים החיים שלנו לא רלוונטית, כי יש סמכות שהיא מעל לאדמו"ר. זה אירוע דרמטי. אני לא מקנא במנהיג חרדי שפתאום צריך להודות שיש משהו גדול ממנו. לא כי זה עניין של שליטה וכבוד, אלא של ההיררכיה הקהילתית שנשמרת מדורי דורות.
צריך לומר בכנות שמיום הקמתה מדינת ישראל נתנה לנו לקבוע כללים לעצמנו. האדם החרדי יכול לבחור אם להתגייס, לבחור אם לעבוד, לבחור מה ללמוד בבית הספר, ובעיקר מה לא. אנשים חיים בעוני מבחירה רק בשביל לדבוק בחיים רוחניים. ופתאום הקורונה מערערת על המוסכמה הזו. לפתע יש דין אחד לכולם.
בפסח, כשהכל היה סגור, היה קל יותר לקבל את האיסורים. אבל עכשיו, כשראש הממשלה יכול לטוס לבית הלבן בלי מסכות ויש הפגנות, בעיניים של המנהיג החרדי זה לא ייתכן. זה סימן שזו מלחמת ערכים, כי יש דברים חשובים ויש חשובים פחות. ואם התפילה שלי והטיש שלי חשובים פחות, אז אנחנו נצא למלחמה. כשהגיעו השוטרים לחסידות ויז'ניץ הם שרו להם: דידן נצח. כלומר: אנחנו ניצחנו. כי זה מאבק של האדמו"ר מול השוטר. כשליצמן היה שר הבריאות התחיל הטשטוש. האם החרדי הוא השתדלן שלפני הפריץ או שהוא ההנהגה בעצמו? ליצמן לא רצה הנהגה, הוא רצה שתדלנות.
אני נדבקתי בקורונה במשרד ממשלתי, ולמרות שעברו חודשים מאז שהחלמתי אין לי עדיין חוש ריח. אני לא יודע מה ההשלכות של המחלה על הגוף שלי, ודואג לילדים שלי שלא יידבקו. אבל יותר מהכל אני מודאג מהשבר החברתי. אני לא יודע איך החברה תצליח להשתקם מכזה דבר. המשמעות של תמונת המצב הנוכחית היא שהחברה החרדית היא אוטונומיה בתוך המדינה. זה מרחיק לכת, וימים יגידו מה ההשלכות של זה על החיים של כולנו.
* קרומבי הוא מנכ"ל מרכז החדשנות החרדי
עמוס (37), נתניה:
אני חוזר בתשובה, לפני 15 שנה הרבי מברסלב תפס לי את הלב ומאז אני איתו. אצלנו, ככל שיש יותר מניעות להגיע לקבר של הרבי ‑ זה יותר טוב. חסידים מוסרים את הנפש בשביל ההתעלות הרוחנית. הייתי בהפגנה בבלפור של חסידי ברסלב וגם חשבתי להתגנב לאומן דרך הגבול, אבל אשתי איימה עליי שנתגרש.
אני מלכתחילה חשבתי שהכל חארטה. המדינה איבדה כיוון, העולם איבד כיוון והביאו לנו את הקורונה המהונדסת לשחק לנו במוח. הלכנו בלי מסכות ובלי כלום, ואז זה הגיע אלינו. בהתחלה למשפחה של אשתי, הם חלו אחד אחרי השני, ואז גם אליי. מכר שלי נפטר מקורונה. ליצן כזה. תמיד שמח, תמיד משמח. והוא, כמו כולנו, חשב שזה חארטה ותפס את זה חזק.
אני מתבייש מאשתי שכל הזמן הזהירה אותי. כי בסוף הדבקתי אותה ומה היא אשמה. היא בהיריון, והסבל שלה היה כפל כפליים. לא יודע מה זה יעשה לתינוק. אנחנו בתפילות גדולות, בתחנונים. היא לא דיברה איתי בימים הראשונים מרוב כעס. הבית קטן, הרבה ילדים, לבודד אותה היה סיוט. הייתי חסר אונים. למזלי, הקהילה מאוד תמכה בנו.
אני עדיין חושב שמנפחים את זה, אבל אני מבין שגם אנחנו טעינו. לפחות לשים מסכה, לפחות לשמור מרחק. אני מצטער שלא הייתי באומן ומקווה להיות שם בשנה הבאה.
אריאל (40), בני־ברק:
אני מכה על חטא שלא הלכתי מרב לרב על מנת להסביר את החומרה של המחלה הזו. היה צריך להביא את המידע להנהגה, שיבינו שזו לא סתם קבוצת ציונים חילונים שממציאים את הקורונה כדי לסגור לנו את בתי הכנסת. כי בעוד אנחנו סופרים את מתינו, זה מה שאנשים בסביבה שלי חושבים.
אני חרדי מודאג. יש בינינו קבוצה שבמופגן לא שומרת על ההנחיות, ומי שסובל הם אנחנו, הרוב הדומם, שכן עושה מה שצריך לעשות. כשאני עולה לאוטובוס מזהים אותי כמפיץ מגפות. כואב לי שבציבור שלנו משתיקים את זה שבינינו יש באמת כאלה שהם מפיצי מחלות. אני מעדיף לדבר בעילום שם, כי כל מי שמעז לחשוף שיש אנשים במגזר שמפירים הנחיות חוטף מיד, 'איך אתה מעז להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה?' אבל זו לא כביסה מלוכלכת, אלה אנשים שמזיקים לנו. חסידות בעלז במופגן, חסידות ויז'ניץ במופגן, הם מסתובבים חופשי בלי מסכות, וצריך לקרוא לילד בשמו, הם מפיצי מגפות. פשוט ככה, וכואב לי לומר את זה. חרדי שיעז לומר את זה דינו מוות. וחילוני שיגיד את זה הוא אנטישמי, אבל התמונות מדברות בעד עצמן.
משה (42), מודיעין־עילית:
הציבור נשחק. אם באזור מארס־אפריל אנשים נזהרו כי לא ידעו מה זו המחלה הזאת, עכשיו הם יודעים וכבר התרגלו. אין בהם את הפחד שהיה אז. במארס־אפריל אנשים שמרו על ריחוק בסופרים, היום אין שומרים שאוכפים מסכות. ארגוני חסד מוכרים מוצרים בסיסיים בזול ומגיעים מדי שבוע לחניונים ובניינים. הייתה מכירה אחת כזו ליד הבית שלי השבוע. צפיתי מחלון ביתי - הייתה התנפלות של אנשים כאילו אין קורונה, מסיבת קורונה! הזדעזעתי לראות 300 אנשים מצטופפים, חלקם לא עוטים מסכות, אין פיקוח, אין משטרה, אין עירייה - כלום! אני לא חושב שהם רשעים, אלא זה נובע מטמטום. אין לי הסבר אחר.
מנחם קולדצקי (37), מודיעין־עילית:
אבי נפטר לפני חצי שנה מקורונה, לכן אני מגיע כל יום להתפלל בבית הכנסת. לא מעט פעמים התפללתי בבתי כנסת בהם לא עוטים מסכות, כי אותם חבר'ה טוענים שהם כבר חלו והחלימו, ויש להם חיסון עדר. לא חשבתי שאני בסכנה. בסוף נדבקתי בקורונה. אמנם לא הייתי מאושפז, אבל היו לי רגעי חרדה, התחרטתי על הרגע שהלכתי להתפלל בבית הכנסת הזה. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה, מנסה לנשום ולא מצליח, יוצא למרפסת מנסה לשאוף אוויר. לא הייתי מסוגל להתפלל בעמידה, הייתי גמור, כאבי שרירים מטורפים בכל הגוף. הרגשתי שסוף העולם הגיע, התפללתי לאבא שלי שנפטר מקורונה, שישמור עליי, ואבא שמר. אנשים מסביבי מקילים ראש, וכשאני מעיר להם על כך מתחילים הוויכוחים. אנשים לא מאמינים לגורמי הרפואה. היו אומרים לי, "בחסידות שלנו (בעלז) הרבי, יותר אכפת לו שלא יהיו חולי נפש מאשר שיהיו עוד כמה נפטרים, ושאם לא יהיו ישיבות בחורים ינשרו מהמסגרות וחלק יהפכו חילונים". זה ההסבר שלהם.
* קולדצקי הוא עורך האתר ‘אקטואליק'
* כל הדוברים המופיעים רק בשם פרטי ביקשו להתראיין בשם בדוי
