מאובנים
הַיְּצוּרִים הַחַיִּים לָנֶצַח, הַמְּאֻבָּנִים,
כֻּלָּם סַרְבָנִים מֵאֵין כְּמוֹתָם.
הָאַרְכִיזְבוּב הַמַּלְכוּתִי הַמְּאֻבָּן בָּעִנְבָּר
בָּז לַזְּמַן וְנָם בְּאֶלֶף עֵינַיִם
אֶת שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם בַּשֶּׁמֶשׁ.
הָאַרְכִיקוֹנְכִית הִיא אֹזֶן הַמְּסָרֶבֶת לִשְׁמֹעַ.
הָאַרְכִידָג וִתֵּר אֲפִלּוּ עַל עַצְמוֹ,
וְרַק אֶת חוֹתַם עַצְמוֹתָיו הוֹתִיר בַּסֶּלַע.
פִּסְגַּת הַבְּרִיאָה מִבֵּין הַמְּאֻבָּנִים
הִיא וֶנוּס מִמִּילוֹ,
נִמְנַעַת נִצְחִית, אֲשֶׁר
זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲוִיר.
חקירה שניה
הָאֱמֶת, אֶת כָּל הָאֱמֶת.
הָיָה לִי שֻׁתָּף. נוֹלַדְנוּ יַחַד,
כִּמְעַט תְּאוֹמִים סִיאָמִיִּים.
אֶפְשָׁר לוֹמַר, כֵּלִים שְׁלוּבִים שֶׁל דָּם.
אַחַר כָּךְ נָדַדְנוּ הַרְבֵּה.
נִפְרַדְנוּ, וּמַתִּי, אוֹ מֵת.
אֲנִי יוֹדֵעַ: יֵשׁ הוֹכָחוֹת מַרְשִׁיעוֹת,
תָּמִיד נִחַשְׁנוּ זֶה אֶת זֶה
כִּשְׁנֵי רָאשִׁים שֶׁל מַגְנֵט.
אֲנִי מוֹדֶה: הַסִּפּוּר נִשְׁמָע דִּמְיוֹנִי,
אֲבָל כָּל דִּמְיוֹן בֵּינִי וּבֵינִי
הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט.
הפורטרט
הַיֶּלֶד
אֵינֶנּוּ יוֹשֵׁב בִּמְנוּחָה,
קָשֶׁה לִי לִתְפֹּס אֶת קַו לְחַיָּיו.
אֲנִי רֹשֶׁם קַו אֶחָד
וְקִמְטֵי פָּנָיו מִתְרַבִּים,
אֲנִי טוֹבֵל מִכְחוֹל
וּשְׂפָתָיו מִתְעַקְּמוֹת,שְׂעָרוֹ מַלְבִּין,
עוֹרוֹ הַמַּבְחִיל מִתְקַלֵּף מֵעַל עַצְמוֹתָיו. אֵינֶנּוּ.
הַזָּקֵן אֵינֶנּוּ וַאֲנִי
אָנָה אֲנִי בָּא.
מתוך: כל השירים / הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק
