אם תהיתם מדוע לא אוכפים כמו שצריך את חוקי הקורונה במגזר החרדי, אספר לכם סיפור קצר: כשהייתי אבא צעיר, הילדים שלי עברו בכל לילה לישון איתנו במיטה. בשלב מסוים, קלטתי שאני קם עם צוואר נקוע ושהמיטה צרה מלהכיל את כולנו, אבל הם פשוט לא היו מוכנים לישון במיטותיהם. התקשרתי לאחותי הבכורה ושאלתי מה אפשר לעשות. "הילדים לא מוכנים לישון במיטות שלהם", אמרתי. "מה הכוונה לא מוכנים", היא התפלאה. "לא מוכנים, אני אומר להם ללכת למיטות שלהם אבל הם מסרבים". "תראה, חנוך", היא הסבירה לי, "אתה לא יכול לדרדר את הסמכות שלך במשך תקופה ארוכה, לתת להם לעשות מה שהם רוצים ואז להתעורר ולשאול איך לגרום להם לציית דווקא בנקודה הזו. אם אתה רוצה שיישנו במיטות שלהם, אתה צריך לעבוד קשה ושיטתי, כדי לאתחל מחדש את כל החוזה שלך עם החרדים (אוקיי, במשפט האחרון כבר גלשתי לנמשל, אבל הבנתם מה היא טוענת)".
החלק במגזר החרדי שלא מקפיד על ההנחיות חייב להודות שאי־אפשר להתלונן על אלימות השוטרים, ובמקביל לעודד הפרות חוק מאורגנות. אין הצדקה להפעלת כוח מוגזם, אבל זה לא שיש דרך נעימה לפזר אירועים רבי־משתתפים שמתקיימים בניגוד לחוק. דיברתי השבוע עם חבר חרדי שאמר לי משהו עצוב: "אנחנו לא עושים דווקא", הוא אמר לי. "פשוט ויתרנו. אנחנו לא מסוגלים, החלטנו ללכת על חיסון עדר או מה שזה לא יהיה". "אבל אתם לא מחליטים", ניסיתי להסביר לו, "ואם אתם תחלו בכוונה, בתי החולים של כולם יקרסו". "אתה צודק", הוא השיב, ואמר דבר שלא שמעתי בשיח עד כה: "אין באמת אידיאולוגיה מאחורי ההתנהלות שלנו. מה שיש זו עייפות גדולה".
דבריו גרמו לי לצער. אז כדי להתנחם, בסוף המדור אספר בדיחה מצחיקה, שתבהיר למה זה לא הזמן להיכנס לנושא של היחס בין המדינה לחלקים במגזר החרדי כעת. הישארו עימנו.
מפגיני בלפור צריכים להסביר לעצמם איך מחאה ששמה דגש על השחיתות הפכה את חבר הכנסת אלי אבידר לאחד הקולות הבולטים שלה. גם אם אין לכם כוח לכתוב בגוגל אבידר וגידי וייץ, די לכם בכך שהאיש נמצא בישראל ביתנו, כדי לכל הפחות לתהות האם הוא אמור להיות נושא הדגל שלכם. זה לא שמפלגתו הצטיינה אי פעם במלחמה בשחיתות, כן? ואם הבעיה שלכם עם נתניהו היא השיסוי, גם אז, עולה השאלה האם אבידר הוא הדמות המאחדת האלטרנטיבית שלכם. מפגיני בלפור גם צריכים לשאול את עצמם, האם מי שנושא את החשש לדמוקרטיה וחופש הביטוי, יכול לשאת את ההפרעות לשידורי ערוץ 20 מכיכר הבימה? האם הגיוני שהמחנה שבאמת מודאג מכך שיסתמו פה פיות יפריע באופן שיטתי לשידור של ערוץ נישה ימני? מה אכפת לכם שהם ישדרו? למה שלא ישמיעו את עמדתם?
אנשי הימין שמודאגים מסתימת הפיות בכיכר הבימה, חייבים להודות שטעו כשאיפשרו לנתניהו למקד את הקמפיין שלו בעבר נגד עיתונאים. גם אני אישית לא הסתייגתי מזה מספיק, מהשלטים באיילון עם הפרצופים של גיא פלג ואברמוביץ'. אני רואה שיאיר גולן מתנפל כעת על עמית סגל ומאשים אותו בחברות בארגון הפשע של ביבי או משהו דומה, ויודע שהואיל ולא באתי בטענות כאשר נתניהו ייסד את השיטה הזו מימין, אולי אין לי זכות להתעורר עכשיו. זה בסדר להעביר ביקורת על התקשורת, אבל הסימון האישי של עיתונאים על ידי אישי ציבור, הוא במקרים רבים דרך להטיל עליהם אימה.
אנשי הימין חייבים גם להודות שיש צבר של מקרי אלימות מדאיגים נגד מפגינים בבלפור. זה לא מכתים את כל הימין, חלילה, אבל כל אנשי הימין חייבים להתנער מאותם שוליים שבשוליים, שריססו בגז מדמיע והכו מפגינים. אי־אפשר להתעורר רק כשאמיר השכל מתגזען על שוטרת או כשמישהי מטפסת בעירום על המנורה.
תראו, אני במיעוט משוגע, אני מודע לזה. ראשית לא הצבעתי בבחירות האחרונות; שנית, מפלגת דרך ארץ, שהרעיונות שלה והנציגים שלה הכי מתאימים לעמדותיי, ימין ליברלי, לא עוברת את אחוז החסימה בסקרים, כך שבואו, כן? אבל הדבר הכי מוזר, זה מה שאני מרגיש כלפי בני גנץ. האיש הזה, שבימין לא תמכו בו ובשמאל בזים לו, אדם שהעלים מפלגה ועומד כיום בסקרים על נתון חד־ספרתי, וואלה אני עדיין מתרשם ממנו. אולי משהו לא בסדר אצלי, לא יודע. הוא בעיניי לא תחמן כמו ביבי, הלב שלו במקום הנכון. ובכאוס הנוכחי אני מרגיש שהוא פועל נכון. נאחז בקואליציה הזו, שמי יודע אם החלופות שלה לא גרועות ממנה. אני אשכרה מתרשם שהוא פועל מתוך אחריות, סובל בשביל שישראל לא תלך קיבינימט. ואני לא עיוור, כן? אני שם לב לכך שמשמאל ומימין הוא בדיחה. אני פשוט מנסה לחשוב על מציאות שבה הוא נכנע ויש פסקת התגברות וביבי נחלץ ממשפט ואלוהים ישמור איזה קרע ומשבר אמון יהיו פה. אבל אני לא אומר את זה כדי לשכנע מישהו. אני אומר זאת כדי שתדעו שאני יודע שאני במיעוט מזהיר, ואני לפעמים מתבאס שאני לא פשוט מאמין שביבי הוא המשיח או לחלופין הדבר הכי גרוע שקרה לישראל. כך לפחות הייתי מצטרף לאחת הקבוצות ומרגיש בבית.
ברשותכם נסיים בבדיחה ממש עתיקה אבל בעיניי מצוינת, שתבהיר למה לא זה הזמן לפתוח את מערכת היחסים עם החרדים, וצריך לחכות לסוף המגפה:
אחת, לא משנה מאיזו עדה (אבל בואו נניח שהיא פולנייה), אומרת לחברה שלה: לא תאמיני, שלחתי את בעלי להביא תפוחי אדמה מהמכולת ובדרך חזרה היה לו דום לב והוא מת. אוי ואבוי, אמרה החברה, אז מה עשית?
אורז, היא השיבה. שבת שלום.
