הקלטות ניר חפץ שהובאו אמש ב"המקור" הזמינו את הצופים לביקור במפעל נקניקיות מטונף במיוחד. זהו מקום שכבר כמה שנים אינו זר עבור הקהל הרחב בעקבות פרסום השיחות של ראש הממשלה וארנון (נוני) מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות", וכן פרשת בזק־וואלה. ובכל זאת, המפגש הישיר עם הפרנויות, הדילים הרקובים וגם האיומים הבוטים מצליח להפתיע גם את מי שחשב שהוא מכיר את הריח. ממקור ראשון אני יכול לגלות שהגוף עדיין לא פיתח חסינות.
החלק הראשון בפרויקט של רביב דרוקר ואביגיל קוש עסק בראשית הקדנציה השנייה של ראש הממשלה, כלומר ימי כניסתו של חפץ ללשכה וניסיונותיו החלקלקים והמלוקקים לבסס את עצמו. זה הלך לא רע, כל עוד הקפיד להמטיר מחמאות דביקות על שרה נתניהו וגם למצב את עצמו כגורם מועיל בחזית ההתנגשות הברוטלית בין השלטון והעיתון. בהמשך סר חינו של חפץ (ואז דפק קאמבק), אך התברר שהוא הקליט שיחות רגישות, לטענתו כדי לבטח את עצמו מכל צרה שתגיע.
לצד ההצצה לאחורי הקלעים של מלחמה קרה/לוהטת לסירוגין וההזדמנות לשמוע את בנימין ושרה נתניהו מחוץ לפסאדה, ההתנהלות של חפץ חושפת משהו על טיפוסים כמוהו, על השירותים שהם מעניקים וגם על האנשים שזקוקים להם כמו חמצן. כדי לתמרן בין החנופה המביכה שחפץ מרעיף על גב' נתניהו והדברים שהוא אומר עליה לארנון מילצ'ן, תוך כדי הידיעה שאתה מועל באמון של כולם, דרושה אישיות מסוג מאוד מסוים. והעובדה שהנתניהוז בחרו לקרב דווקא אותו - ויותר מפעם אחת - עשויה להעיד על הצורך הנואש בדמויות כאלה, שמסוגלות ללטף בלי הכרה ולנשוך בלי רחמים.
במישור של תיקי נתניהו, והרי זאת הסיבה שלשמה התכנסנו, הקלטות חפץ לא משנות משמעותית את התמונה שנפרסה עד הנה. גם לא במקרה הפרומואים התמקדו במה שנאמר בהקלטות על נפתלי בנט ואיילת שקד, למרות שהן תפסו נפח אפסי מתוך הכתבה: מבחינה טלוויזיונית, מי שאינו נלהב לגמוע כל פרט בהשתלשלות יחסי נתניהו־מוזס לאורך השנים, היה מברך על עריכה מעט יותר אגרסיבית (ומבחינה ויזואלית גם ויתור על האימוג'י היה עוזר).
אולם אפשר להבין את "המקור", שנפל בחיקה אוצר מבוקש, שהזכיר כי מלבד המאבק בקורונה, המשבר הכלכלי ושמחות נוספות, ממתין לנו גם המשפט הדרמטי בתולדות המדינה ואבן דרך ביחסי הפוליטיקה והתקשורת. ובקיצור: אל תמהרו להדחיק את מפעל הנקניקיות. הוא עוד ישוב.
שלשום שודרה ב"קשת" תאונת דרכים, שרק בטעות ניתן לה השם "אנחנו המהפכה" והיא תוארה בתור "סרט". לא מפתיע שערוץ 12 כמעט ולא קידם אותו: אם קלישאות ומשחק נוראי היו גשם, מדינת ישראל הייתה אמורה לטבוע בליל יום ראשון. וכמו שחולפים על פני תאונת דרכים, גם כאן היה קשה להסיר את העיניים מהמחזה הקשה לעיכול, במיוחד כשהבמאי הוא מאור זגורי. איך קרה שיוצר כל כך מוכשר, חשוב ופורץ דרך חתום על פרויקט שכל מרכיביו מרגישים כמו סאטירה שאינה מודעת לסאטיריותה? או שמא היה זה ניסיון ליצור קאלט־זוועה במסווה של שיעור חברה? והאם מישהו מהעוסקים במלאכה פשוט הפסיד בהתערבות? כל השאלות הללו מעידות שיותר מאשר "אנחנו המהפכה" ראוי לגניזה, יהיה מרתק לדעת איך הוא בכל זאת הגיע לשידור.
