מלפפון חמוץ / כששידרו את הפרק שבו נחשף שאני המלפפון החמוץ ב'זמר במסכה' עוד הייתי בחו"ל. איך שהגעתי לשדה התעופה הבודק הביטחוני אמר לי, "מלפפון חמוץ, אתה בא איתי". כשחזרתי הביתה גיליתי שקיבוץ בית השיטה שלח לי חצי טונה של מלפפונים חמוצים. חלק נשאר אצלי וחלק חילקתי לעמותות. אני יודעת שאני הכי לא מלפפון חמוץ, אבל זו לגמרי הייתה הבחירה שלי. באתי להפקה ושאלתי, "יש תחפושת שאף אחד לא רוצה?" אמרו, "המלפפון החמוץ".
החמיא לי שחשבו שאני מאיה ורטהיימר. שחשבו שאני בחורה צעירה, אנרגטית כזאת. אופירה כל הזמן אמרה, "את צעירה, עכשיו יצאת מחדר לידה ואת מלאה אנרגיות". בהפקה התעקשו שאשיר רק באנגלית, כדי להרחיק אותי מאזור הנוחות שלי. אמרתי לעצמי, 'וואלה, זה דברים קשים, אבל קדימה'. כבר מזמן החלטתי שכל שנה אני עושה משהו חדש. שנה אחת שיחקתי ב'אבודים באסיה', שנה אחת עשיתי את 'מותק של פסטיגל', אחר כך את 'ישמח חתני', סרט שנקרא 'אל תחכי לי'. אז השנה זו שנת המלפפון החמוץ. תמיר (הרפז - בן הזוג) הוא זה שיותר מפחד עליי. הוא המבוגר האחראי. מציעים לי משהו והוא מיד אומר, "אני לא חושב, זה לא כל כך מתאים לך". גם כשהציעו לי את 'גולסטאריות' הוא ישר אמר לא ואני אמרתי כן. "אני הולכת לשחק כדורגל, יהיה כיף". והיה כיף.
שחקנית / שנייה אחרי שאני מקבלת תשובה שלילית על תפקיד אני אשים חיוך ואגיד, "אוקיי, זה לא, אז מה כן?" זה המשפט של החיים שלי. אלה שלא רואים אותי כשחקנית? זה עובר לידי. אז אמרו. בכלל, הכל אני עושה הפוך, מבלבלת את היוצרות. כשהייתי בצבא, התאהבתי במ"פ והפכתי לאמא בגיל 20. כשהילדות הלכו לכיתה א', אני הלכתי ללמוד בבית הספר רימון והייתי בכיתה עם אביב גפן וקארין אופיר. הייתי הכי מבוגרת שם. ורק עכשיו הגעתי למשחק. כבר הייתי אמא של עומר חזן, של מגי אזרזר, של חן אמסלם ושל מעיין בלום. אני אם השנה, עוד מעט אהיה סבתא.
אבא / כשהייתי בת 14 אבא שלי נפצע קשה בתאונת דרכים במושב שלנו, חצב. שכן בשם דוד בא להודיע לנו ורק אחרי שנים גיליתי שהוא היה באוטו הפוגע וישב ליד הנהגת, שזאת כנראה הייתה אחת הנסיעות הראשונות שלה.
אבא היה מאושפז לילה אחד בבילינסון, יומיים לפני יום כיפור של 77'. אני זוכרת שהביאו אותנו לשם וראיתי אותו, מגובס מכף רגל ועד ראש וזו הייתה בעצם הפרידה שלי ממנו. אחותי מיכל ואני ישנו כל הלילה על שמיכה בכניסה לבית כדי לשמוע כל דבר שקורה ובבוקר שמענו צעקות ובכי. מיכל העירה אותי, 'עינת קומי, אבא מת, אבא מת' והעולם שלי נגמר. שום דבר לא נשאר אותו דבר.
הקורונה / לאנשים כמוני עם השריטה של להופיע על הבמה, התקופה הזאת מאוד קשה. בהתחלה כולנו היינו בהלם, בטראומה. אמרנו, "אוקיי, זה תכף יעבור", ואז הבנו שזה לא עובר. עשיתי הרבה זומים, בעיקר לחו"ל. המזל שלי שתמיר והלהקה גרים בבית. אני הרבה פעמים מגייסת אותו. "אתה שומע, צילצלו הרגע, אתה חייב לעזור לי. אין להם הרבה כסף ואתה חייב לרדת לנגן משהו". והוא אומר לי, "תגידי את נורמלית? בשעה שלוש בבוקר?" ואני אומרת לו, "אבל זה ממש חשוב לי ובחו"ל ערב וזה חייב לקרות עכשיו". אנחנו חייבים לשרוד והתקופה הזאת תחשל אותנו. כשהיא תיגמר אנחנו נעריך כל דקה וכל מחיאת כף שנקבל כשנופיע. אנחנו עכשיו בשקט, אבל כשיגיע הרגע, נצא כמו קליע מתותח.
את מה שהייתי צריכה לקבל מבחינת מענקים כבר קיבלתי, תודה רבה למדינת ישראל. חרדות כלכליות ברור שיש. שנה שלמה לא הופענו וגם כשהופענו זה לא בתקציבים רגילים. אז לא קונים בגדים, לא קונים מותרות. יש משהו בתקופה הזאת שהופך את הכל לצנוע. אין לי שום עניין או חשק לקנות כלום חוץ מאוכל. אני רק מתפללת שאני אשאר בריאה וכל השאר יסתדר.
סרטן / לפני שלוש שנים מתקשרת ממכבי בחורה בשם איריס ואומרת שאני צריכה לבוא לעשות ממוגרפיה. אני מסבירה לה שלא צריך כי רק לפני כמה חודשים עשיתי במכון פרטי בירושלים, ותודה רבה ולהתראות. למחרת היא מתקשרת אליי שוב ואומרת לי, "עינת, מחקתי אותך אתמול מהרשימה, אבל היום את מופיעה לי שוב ברשימה החדשה ותעשי עם זה מה שאת רוצה". במילים האלה. עשיתי בדיקה, הטכנאית אמרה שהיא רואה ציסטות ושיתקשרו אליי אם יהיה משהו.
עבר חודש. ואז קוראים לי ומספרים לי שיש לי גידול ממאיר בשד. הייתי בהלם. משם נסענו להופעה בים המלח ורק אני ותמיר והקלידן באוטו שיודעים מזה. חבר חיבר אותי לפרופסור ידוע שהסתכל על התוצאות ואמר לי בטלפון, "לא יודע, זה לא ברור, אולי תצטרכי לעשות כריתה", ואני שומעת את הדברים האלה והנוף של ים המלח בחלון ויש לי דמעות של פחד. לפני הניתוח לא ישנתי. פחדתי נורא. כמה שנים קודם ליוויתי חברה טובה במיאמי עם המחלה והייתי איתה כשהיא איבדה את השיער והכימו ולא הבנתי שפתאום אני עוברת את זה. התעוררתי בעצב מאוד גדול, מאוד מדוכדכת. אמרו לי שהוציאו את הכל ובדקו גם את בלוטת הלימפה שהיא נקייה, אבל אני יודעת שהפחד ילווה אותי כל החיים. מאז כל חצי שנה אני עושה בדיקה ואני תמיד רועדת לפני.
אימהות / יש לי שתי בנות תאומות בנות 37. ירדן היא רופאה קרדיולוגית לילדים ושירי עובדת בקרן ההשקעות של מיקרוסופט. הפכתי לאמא בגיל 20, הייתי הראשונה בשכבה שלי. אנשים היו באים מהתיכון לראות את התופעה. הייתי ילדה. לא חשבתי יותר מדי, עשיתי. בדיעבד, כשהשנים עברו, זה פתאום הכה בי. בעצם לא היו לי את שנות ה־20 שלי. כל ההרפתקאות של 'זמר במסכה' ו'גולסטאריות' ולעלות על שולחנות – זה לפצות את עצמי על השנים האלה.
אני זוכרת שבאה לבקר אותי חברה שהייתה איתי בצבא והייתה בדיוק לקראת הטיול לדרום אמריקה. היא באה והתיישבה לידי על הרצפה, ליד העריסות של שתי התאומות ואני מנענעת אותן שיירגעו והיא מדברת, אבל הן בוכות. הן רעבות. ואז היא אמרה, "זה לא נעים לי הרעש הזה, נהיה בקשר", והלכה. התיישבתי בין שתיהן והתחלתי לבכות. היא אמרה לעצמה שזה לא כזה כיפי והלכה, היא אורזת עכשיו תיק ואיפה אני, פתאום הבנתי את גודל האחריות, הביקור הזה היה כמו טראומה. אבל התאוששתי מזה, שינסתי מותניים ותיקתקתי להן אוכל. עד היום זו דרך התמודדות. לתקתק דברים ולהתקדם.
תמיר הרפז / לי ולתמיר אין ילדים משותפים ולפעמים זה מעציב אותי. ברגעים שבהם חברים שלנו מדברים על הילדים שלהם זה כואב לי. אבל יש לנו את המשפחה שלנו. יחד עם ניר שרוף, בעלי לשעבר, אנחנו מגדלים את שיר וירדן ואת הנכדים, כולנו לוקחים חלק. הנכדים הרוסים על תמיר. ואם קורה משהו לבנות שלי, תמיר הוא הטלפון הראשון שלהן. הזוגיות היא אתגר בקורונה. אנחנו רבים, בטח שרבים. יום אחד הייתי אמורה לעשות מרק עוף, שמתי מים וירקות אבל לא הספקתי לשים עוף או אבקת מרק ובינתיים ציירתי. תמיר בא ושאל איפה העוף. אמרתי, "איזה קטע, שכחתי". אז הוא זרק לי, "זה מה שיש לאכול - מרק עוף בלי עוף. הבנתי". באותו רגע עזבתי הכל והלכתי לאחותי מיכל לבכות קצת. אבל חזרתי מיד. בסוף הוא צריך להכיל אותי.
בוטוקס / אלון גת, החתן שלי, בעלה של הבת שלי ירדן, ניהל את הפעילות הישראלית של חברת אלרגן, שמייבאת בוטוקס. הוא אמר לי, "את טריפוליטאית, יש לך עור משהו־משהו, אל תיגעי בו". אבל אם הוא מבקש שאעשה איזה טיפול אני מסכימה. רק שיבקש. עשיתי בוטוקוס, עשיתי מילויים, אבל בגלל שעצמות הלחיים שלי גם ככה גבוהות, אם אעשה עוד מילוי איראה כמו תפוח אדמה. אני כן צריכה לחדש את הבוטוקס, כי הרבה זמן לא עשיתי.
סרטון בורקס / בערוץ 24 אמרו לי בואי תעשי תוכנית שאין בה כלום. הייתי מסתובבת בדיזנגוף סנטר עם צלם ומיקרופון, מראיינת את מי שבא לי. זה נהיה טירוף. אנשים רדפו אחריי. אחר כך עשינו את זה בכיכר ציון בירושלים ושם, לפני שנתיים, צילמתי את הסרטון עם הבורקס. פגשתי זמר בבית קפה ונתתי לו את המיקרופון. היייתי רעבה וכשאני רעבה - אני רעבה. אז אמרתי, עד שהוא יסיים לשיר, אני אוכל את הבורקס, אבל אז הוא התחיל לסלסל ונתקע לי הבורקס בגרון. אני מתחילה להיחנק ואומרת, "הם מתכוונים להביא לי כוס מים, המשוגעים האלה?" והצלם צילם את זה. התמקדו בי אוכלת, אז מה. זה הצחיק אותי לאללה וזה הפך לוויראלי. את המחמאה הכי גדולה קיבלתי כשהבת שלי ירדן הייתה בסטאז' ושאלתי אותה מה להביא לה והיא אמרה, "קופסה של בורקסים. כל המתמחים פה הרוסים על הסרטון שלך".
אחיות / כשההורים שלי - אבא שלי בן־ציון חלפון ז"ל שהיה סגן שר, ואמא שלי - היו יוצאים לאירועים מהמושב לתל־אביב, היינו מחכות לרגע שהדלת של האוטו תיסגר ואז האחיות שלי היו אומרות, יאללה, מתחילים. אני הרביעית מבין חמש. היינו עושות ניסיונות באוכל. מערבבות בוטנים עם מרק וסוכר ומנסות לטגן. שמות מוזיקה של דונה סאמר בפטפון בפול־פאוור. כבר אז הן הבינו שיש פוטנציאל אצלי והן היו מלמדות אותי צעדים ככה שאני מלפנים והן מאחור. עד היום, אם יש אירוע, אנחנו עושות את הצעדים של אז. עד יום מותי, אני אהיה בצעדים האלה. הן היו רבות ביניהן, אני הייתי מנסה להפריד ובסוף חוטפת את המכות.
הגובה / אני הניסיון הרביעי של ההורים שלי להביא בן, והם עשו הכל שאהיה בכיוון. סיפרו אותי קצר, קראו לי אורי. בגיל 13־14 כבר הייתי 1.70 מטר ומידת נעליים 41. בקיץ הייתי כל יום בים או בבריכה. הייתי כל כך שזופה שאבא שלי נתן לי כינוי חיבה, "שחורה־שחורה". אי־אפשר היה להתעלם מהקיום שלי, אבל לא רציתי שיראו אותי ככה. במיוחד לא הבנים. פעם אחת במסיבת שישי בערב בשומר הצעיר, כולם רקדו וילד אחד שהיה כל כך נמוך ממני, חצי, ניגש והזמין אותי לרקוד. זה היה אמיץ, רציתי להגיד לו תודה על זה.
בסופו של דבר הגובה הפך ליתרון. בכיתה ו' הייתי במקהלה והמורה אורה העמידה אותי בשורה האחרונה. עמדתי שם ושרתי ושמעו אותי, היה לי גם קול חזק וגם ראו אותי, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, "עכשיו אני מאחור אבל יום אחד אני אעמוד על הבמה לבד". ידעתי שאני לא אסתיר את הנוכחות שלי. יש בי רצון להתבלט, אני מזל קשת. כשאני מגיעה למקום שאני לא מכירה ורואה בר או שולחן גבוה, אני ישר בודקת לראות שהוא חזק. אומרת לעצמי, "הייתי עולה עליו עכשיו". אני יודעת להרים קהל. אני נכנסת למעלית או לסניף מכבי וישר רוצה שכולם יהיו על הרגליים.
