באותה שעת צהריים, כשהיער סביב בער והאוויר התלהט והתמלא פתיתי אפר, מערכת ההתראה "ניר" של כלא דמון כבר לא עבדה. זו מערכת ייחודית שיודעת לאפיין נביחות ולהבחין ביניהן. 38 כלבי תקיפה מאומנים מסוג רועה גרמני ומלינואה שמרו אז על החומה ההיקפית של בית הסוהר, מחולקים לזוגות בגזרות השונות. "ניר" יודעת להבדיל בין סתם נביחה על חתול משוטט לנביחת אמת שמתריעה על ניסיון בריחה. במקרה של נביחת אמת, היא מכוונת אוטומטית את מצלמות האבטחה לגזרה הרלוונטית ומקפיצה לשם כוח משמר של הכלא. הכלבים של דמון נבחו בצהרי אותו יום כפי שלא נבחו מעולם, אבל המערכת לא פעלה תחת ענני העשן.
ספירת הבוקר של יום חמישי, 2 בדצמבר 2010, תועדה ביומן הכלא השולט כמצודה צלבנית על פארק הכרמל: 493 אסירים נמנו במקום, כשפרצה שריפת הענק בכרמל לפני עשר שנים. הכלבים בחומה נבחו, לא כדי למנוע מאחד מהם לברוח. הם פשוט היו מבועתים. השעה הייתה כבר אחרי שתיים בצהריים ורס"מ שלומי רותם, שהיה אז הכלבן של הכלא, אומר שממרחק הזמן אירועי אותו יום נדמים כאילו נלקחו מסרט אסונות: פינוי האסירים נעשה תחת אבטחה כבדה וכוחות סיוע הגיעו לתגבר את צוות הסוהרים ממתקני כליאה ברחבי הארץ. אזעקת הכלא פעלה ברקע, כנראה בגלל האש שאחזה בעצים הסמוכים לחומה ובשל העשן השחור והסמיך שהקשה על הנשימה. רותם זוכר סוהרים עומדים עם צינור דרדלה ומשפריצים מים על קירות אש אדירים. אנשים רצו לכל עבר והיה בלגן, אבל מה שהטריד אותו היו הכלבים שלו ו־12 כלבים נוספים שעברו אז תהליך אילוף בדמון. סך הכל 50 כלבים. והם היו עצבניים בטירוף. על פי הנחיות שב"ס, קודם מפנים אסירים וסגל ובסוף־בסוף את כלבי השמירה והכלבנים. הם קו האבטחה האחרון של המתקן והם האחרונים להתקפל.
"אני זוכר מרוץ נגד הזמן. המון לחץ. היה פה יער מטורף, צפוף מאוד, ואני זוכר כדורי אש עפים ממקום למקום. הסתכלתי לשמיים והכל היה שחור. בעיקר אני זוכר פחד אלוהים. האש כבר הגיעה לבית הסוהר, בחלק מהגזרות היא כבר חדרה פנימה. הראש עובד באירוע כזה בטורבו. הייתה לי רק עגלת כלובים אחת", הוא משחזר, "בעגלה כזו יש 16 תאים. אפשר לשים שניים בתא, אבל יש כלבים אגרסיביים שלא מסתדרים עם כלבים אחרים, זכרים או נקבות, לא חולקים תא עם אף אחד. הרמתי טלפונים לכלא הדרים ולמתקן אילוף בחדרה ולכלא צלמון, לכל העולם, שיביאו עגלות. והיה קשה לנשום, סרט אימה, פיצוצים של אצטרובלים שטסים לך מול העיניים כמו רימונים, אסירים אזוקים עולים על אוטובוסים ולוחמים מיחידת הליווי בנשקים שלופים מזרזים אותם, מהר־מהר, כי האש כבר פה, אל תשאל, דרמה ענקית.
"לא עבר לי בכלל בראש להפקיר את הכלבים. הקשר שלי איתם מדהים, זה קשר של עיניים, של הבעה, של מבט. אני מכיר כל אחד ואחד בשם, באופי ובמזג שלו. הכלבים מסניפים אותך, גם אלו שממש מסוכנים, ואז נקשרים. ככל שהכלא הלך והתרוקן התחלתי לאסוף אותם מהגזרות ובאחת מהן, שהאש כבר חדרה אליה, היו שני כלבים מסוכנים שלא יכולתי לגשת אליהם עם רצועה רגילה, רק עם לוכדן שנמצא על מוט הולכה. לוט ותום, אלו היו השמות שלהם, שניהם רועים גרמנים. תום היה כלב משוגע, אף אחד לא יכול היה להתקרב אליו, וגם לוט היה פסיכי לא קטן. השניים האלו היו הכלבים הכי מסוכנים שנתקלתי בהם ואני כבר 20 שנה מאלף כלבים.
"חיפשתי לוכדן ולא מצאתי. כולי הייתי מים מהחום והאפר ומהלחץ ובראש עברו לי סרטים איך אני נכנס לקחת אותם והם מזנקים עליי וקורעים אותי לגזרים. אוכלים לי את הפרצוף. אבל לא היה זמן לחפש לוכדן במקום אחר ואמרתי, 'על החיים ועל המוות'. פתחתי את השער והסתכלתי על תום והוא עמד במקום, בראש מורכן, ולא זז. אתה יודע מה זה כלב רוצח שהמבט שלו אומר, 'קח אותי מכאן מהר, אל תפחד ממני, בוא תציל אותי'? זה פלא, אירוע נדיר ביותר. וככה שיהיה לי טוב, אני נכנס אליו בהליכה בטוחה וברקע רואה להבות בגובה של בניין חמש קומות. ואני בא וקושר אותו והוא אחריי, נדבק לי לרגל כמו פודל. ואני שם אותו בכלוב וחוזר בריצה לקחת את לוט והכלב הזה, שבכל סיטואציה היה מזנק עליי, מכריע אותי לארץ ונועץ בי שיניים, חיכה כמו ילד טוב עם מבט של 'שים לי את הרצועה ובוא נברח מפה'".
צלקות מהקרב בדורסים
מנקודת תצפית בחניון יד לבנים במרומי פארק הכרמל, נדמה שהטבע השתקם. האדמה מכוסה מחטי אורנים ובלוטים קטנים בתוך ספלולים, כתמים ירוקים של אורנים צעירים מכסים את המדרונות והכיפות. החורש הטבעי, הקטלבים, האלות, האלונים והחרובים, התחדש אף הוא ולצידי דרכי העפר פורח עכשיו כדן נאה יפהפה.
אסון הכרמל החל משריפה קטנה שהצית גחל של נרגילה שהושלך בכפר עספיא, השוכן כקילומטר בקו אווירי מכאן. כמיליון עצים בערו פה במשך חמישה ימים, קצת למעלה מ־25 אלף דונם, רבע משטחה של השמורה. 44 בני אדם נספו: 37 אנשי שירות בתי הסוהר שהיו בדרכם לכלא דמון, לסייע בפינוי האסירים, נהג האוטובוס שלהם, שלושה כבאים ושלושה שוטרים.
נתן אלבז, כיום מנהל ענף היער במחוז צפון של רשות הטבע והגנים, היה אז פקח בשמורה. לדבריו, היער אכן חוזר לעצמו, אבל אין מה להשוותו למה שהיה פה ביום שבו פרצה האש. "היה כאן יער אורנים צפוף, עמוס מאוד, אורן ירושלים מהזן המזרחי ש'התלכלך' עם אורן מערבי ששתלו הבריטים בתקופת המנדט. חתיכת ערבוב גנטי שהשתלט על כל השטח, דיכא את החורש הטבעי ויצר יער צפוף ובלתי חדיר, שהקשה מאוד על ניסיונות הכיבוי. אבל בוא, צריך לשמור על כבודם של האורנים, אי־אפשר להאשים רק אותם בשריפה שהשתוללה פה. קח אורן, זרוק אותו לבד בשטח, הוא לא יידלק. קודם כל נשרף נשר העלים על הקרקע, וזה נשר של כל העצים, גם של עצי החורש. וכשנשר העלים נדלק, האש מתחילה לטפס למעלה לצמרות. וכשצמרות האורנים נדלקות, אז שאלוהים יעזור לנו, כי לרדוף אחרי האש זה כמו לרדוף אחרי הרוח, זה אתה מול איתני הטבע וברור לך מי לוקח".
אלבז נשנק. קולו נשבר ושפתו התחתונה מתחילה לרטוט. הוא מבקש סליחה, קם משולחן העץ שבחזית המשרדים ויוצא להשקיף אל הפארק לבדו. זה נשמע כמו קלישאת דוקו מבוימת, אבל זה מה שקרה באמת ויש עדים. "האירוע הזה הולך איתי בבטן עד היום", הוא אומר אחרי שהוא נרגע, "שתבין, הייתי הפקח של הפארק ופקח, התפקיד שלו הוא להגן על השמורה. זה קטע קשה שיושב לי על הנשמה עד היום. הייתי 150 מטר מהאוטובוס שנשרף, ראיתי אותו עולה באש מול העיניים. ראיתי את היער הזה עולה בלהבות ולא יכולתי לעשות כלום. הכרתי את כל הדרכים והשבילים, את כל השלוחות, הוואדיות, הרכסים, המדרונות, כל מטר הכרתי פה ולאיפה שלא רצתי הכל עלה באש.
"אתה בא ומספר לי את הסיפור על הכלבים של דמון ואני נזכר ביחמורים והנשרים שלנו בחי בר. ביום השני לשריפה, יום שישי, האש התחילה לעלות לחי בר מהוואדי של נחל גלים, ואני שומע בקשר 'כל מי שיכול שיגיע דחוף לחי בר, דחוף לחי בר'. היו שם אז משהו כמו 100 יחמורים ו־70 עופות, נשרים, עיטים ניציים, עיטים זהובים, בזי צוקים, רחמים, מלא דורסים. אני ידעתי שהיחמורים האלה מיוחדים, יחמורים פרסיים. הביאו אותם על הטיסה האחרונה של אל על שיצאה מטהרן, רגע לפני שחומייני השתלט שם על המדינה. ופתאום היחמורים האלה בסכנה, פה בכרמל. קטע מטורף. נתנו לנו סיוע אווירי כדי ליצור קו הגנה ולרגע היה נראה שהאש לא תגיע לחי בר. אבל בשבת בצהריים נשבו רוחות והאש טיפסה ואני דהרתי בשטח עם טרקטור כדי להרחיב את החיץ בינינו לבין הלהבות, שהשתוללו וחדרו מכל הגזרות. כלובים התחילו לעלות באש.
"כל הזמן הזה יגאל מילר, שהוא המנהל של החי בר, נמצא במרוץ נגד הזמן להכניס את הדורסים לתוך כלובים כדי להוציא אותם מהמקום והם בכלל אוכלי בשר, יכולים לקרוע לך את היד עם המקור אם אתה בא אליהם בלחץ. תלך למילר, הוא יראה לך, יש לו צלקות מהמאבק איתם באירוע. כל מי שהיה שם נלחם בעוז. ריכזנו את כל היחמורים במכלאה המרכזית ואני זוכר עובדים שלנו מסתובבים עם מחבטים, מכבים גיצים שנפלו מהשמיים כמו פתיתי שלג. היה גם דיבור שאולי נצטרך להפעיל את נשק יום הדין, לפתוח ליחמורים את הגדר לכיוון חיפה ולתת להם להימלט דרך השטח לדניה, שיברחו על חייהם. למזלנו לא נדרשנו לזה, מטוסי הכיבוי נתנו שם צלילות נועזות אל תוך האש והצליחו להרחיק אותה מהגדרות שלנו".
טנדר–גמל ומפוח בבגאז'
עמדנו מחוץ לכלא וסקרנו את השטח. המצוקים מעל נחל קלח, שלוחת דוריים לפני קיבוץ בית אורן, שלוחת הנשרים, אגן נחל גלים עליון, הר ערקן, הר שוקף, נוף מרהיב ביופיו. רס"מ רותם כבר לא משרת כאן, לפני כחמש שנים עבר לכלא מגידו שם הוא עושה את אותו התפקיד, אחראי על כלבי השמירה. תום ולוט, שהציל בדמון, מתו לפני כחמש שנים, בשיבה טובה.
הכלבייה בדמון הפכה בינתיים לבית האבות של כלבי שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל ושירותי הכבאות וההצלה, פנסיון גמלאות בתנאי דה לוקס עם בריכה טיפולית, מתקני שעשועים וכלובים מרווחים.
רס"מ איתי ישראל, מנהל הפנסיון, יצא אלינו עם מדי ומייק, רועה גרמני ומלינואה מעורב. שניהם כבר חצו את גיל עשר, פנסיונרים קשישים שגרים בדיור המוגן שהקימו להם בדמון. "כלבים מזדקנים, כמו בני אדם, מאבדים יכולות קוגניטיביות", מסביר ישראל, "ועדיין הם אגרסיבים ותוקפנים ואי־אפשר למסור אותם לאימוץ ביתי. אחרי שהטבע התחיל לשקם את עצמו, הבנו שזה המקום האידיאלי להביא אליו את כלבי הפנסיה שלנו. כמו בית ההבראה שהקימו פה בכרמל בסוף שנות ה־60, והפך היום למלון יערות הכרמל. עשו את זה בגלל האוויר הנקי שיש פה. תסתכל סביבך, זו שוויצריה הקטנה, איפה יש פסטורליה כזו?
"אנחנו מוציאים את הכלבים לטיולים בטבע, מעבירים אותם תהליך שיקומי של הפחתת אגרסיות, הרבה עבודה סוציאלית, עובדים על יחסים בינם לבני אדם ובין כלב לכלב, מורידים מהם המון לחץ, מדברים אליהם בשקט, בלי פקודות, בלי צעקות. אתה רואה עליהם שהם לאט־לאט נרגעים, בטיולים הם קולטים שהם מוקפים ביער, בשלווה של הטבע. פנסיון הכרמל זו התחנה האחרונה שלהם, לפה הם באים לנוח, לסיים את חייהם".
לא לכל החיות בכרמל היה מזל באסון ההוא כמו לכלבי הכלא והיחמורים מהחי בר. "יש פה עשרות מינים של חרקים, פרפרים, לטאות ונחשים, מכרסמים ודורבנים, להם היה קשה לברוח מהאש", אומר ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים. "אבל גם העשרות הרבות של תנים ושועלים, צבאים וחזירי בר שהיו פה, וקל להם יותר לברוח, נלכדו באש ונשרפו חיים. היו עדי ראייה שראו חזיר בר רץ ביער כשהוא בוער כולו, כמו לפיד. השריפה הזו שרפה כל מי ומה שנקרה בדרכה. מי שהיה שם בפנים, לא שרד.
"הטבע עשה את עבודתו והתחדש. לא שתלנו עץ אחד נוסף בשטח, כל האלונים והאלות צמחו שוב מהשורשים. האורנים נבטו מהזרעים שעפו מהאצטרובלים. אלבז עם הצוות שלו מדלל את השטח, שלא יגדלו לנו שוב יערות אורן צפופים. הם גם ייצרו מאות קילומטרים של אזורי חיץ ופרצו דרכים שמאפשרים כניסה למקומות שאז בשריפה לא יכולנו להגיע אליהם.
"כל השמורה הזו מנוהלת היום הרבה יותר צמוד, עם הרבה יותר חשיבה. הכנסנו פרות ועזים לרעייה, שיאכלו את העשבייה. הם יוצרים דילול טבעי שמקטין את הסיכון להתפשטות שריפות. התחלנו לשחרר יחמורים בכרמל, עד לפני חמש שנים שיחררנו אותם רק בגליל המערבי, ועכשיו הם גם פה, מסתובבים חופשי, אוכלים את הצמחייה ומדללים אותה. מקומות שהיו מיוערים מאוד, סבוכים וצפופים, נפתחו פתאום. יש אזורים שפתאום רואים בהם צבאים, מקומות שהם לא הגיעו אליהם קודם לכן בגלל שהיו מיוערים בצפיפות".
גם שירותי הכבאות שינו את הפריסה באזור. רשף דני אטיאס, קצין יישובים, תשתיות מים ויערות של מחוז חוף של מערך הכבאות וההצלה, מספר על התחנה החדשה שהוקמה בעספיא ועל כלי הרכב המתקדמים שהחליפו את משאיות הכיבוי הישנות. "אנחנו במקום אחר לגמרי היום", אומר אטיאס, "מסיירים כל הזמן בשטח, עושים ביקורות ועובדים מול רשות הטבע והגנים. הצבנו מצלמות בנקודות תצפית שמכסות שטחים נרחבים. יש לנו יחידת רחפנים ויש לנו טייסת כיבוי. זה כאילו נולדנו מחדש".
אלבז אומר שכל אחד מהפקחים בשמורה מחזיק היום מפוח בבגאז' של האוטו, כי מפוחים יודעים לכבות שריפות כשהן עדיין קטנות. מי שיש לו טנדר נוסע עם מכל מים גדול מאחורה, שנראה כמו דבשת וברשות הטבע והגנים קוראים לו גמל. יש גם רכבים חדשים שמיועדים לכיבוי שריפות, קטנים וקומפקטיים בעלי עבירות מעולה בשטחים מיוערים. ואלבז עצמו שנחנק כשהוא נזכר בשריפה ההיא, התמכר לסרטוני שריפות יער ביוטיוב. בעיקר של השריפות הגדולות שהשתוללו השנה באוסטרליה והקיץ בקליפורניה ארצות־הברית. "בשבת, כשאני לא עובד, אני יושב על היוטיוב. שעות אני על המחשב, שעות. עובר סרטון־סרטון, מסתכל על התנהגות האש במשטרי רוחות שונים ובוחן טקטיקות כיבוי כדי שלהבא אדע להגן על היער הזה טוב יותר. איך האש מתנהגת בוואדי, איך במדרון ואיך היא בערוץ. הכי אני לומד מהאוסטרלים, הם מספר 1 בעולם בכיבוי שריפות יער".
הם דווקא לא כל כך הצליחו השנה עם השריפות, האש בערה שם במשך חודשים.
"כי בסוף אין מה לעשות, כשהאש רצה היא רצה, אי־אפשר עליה. אתה יכול להתאמן, לרכוש את הציוד הכי חדיש ומתקדם, להוסיף כוח אדם. בסוף אולי תמזער נזקים, תוכל לעכב את האש, אבל לא לעצור אותה. אגב, גם מהאמריקאים אני לומד, הם עשו עבודה אדירה בקליפורניה".
גם שם האש השתוללה שבועות ארוכים.
"ברור שהיא השתוללה, כל זמן שיש רוחות, אין כל כך מה לעשות. שתבין, מדובר בכוח עליון, באיתני טבע. זה גדול עלינו בני האדם בכמה מידות. זה לא כוחות בכלל".
