השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה חוזר מדובאי היא "איך היה? נהנית?", והציפייה - בטח אחרי תקופה ארוכה כל כך שבה אנחנו כלואים בארץ - היא שנפליג בסיפורי אלף לילה ולילה על המקום החדש והאקזוטי שנפתח עבור הישראלים. שנספר כמה יפה, כמה מרשים, כמה זול וכמה אותנטי המפגש עם האמירותים. אז זהו, שהכל תלוי כמה כסף יש לכם בחשבון, והאם אתם אוהבים את לאס־וגאס. כי דובאי היא מעין שילוב של לאס־וגאס ואילת. גן עדן או גיהינום — זה כבר תלוי בכם ובמה שאתם אוהבים.
מגדלים בעיצובים ארכיטקטוניים שמתחרים על תשומת הלב סוגרים עליך מכל עבר, ואתה מרגיש קטן כל כך, חסר חשיבות אל מול העוצמה המלאכותית והעושר שזורם ברחובות. מכוניות פאר שכל אחת עולה על השנייה. תשכחו מסקודה, פולקסווגן, פיאט או פיג'ו. בכבישי הענק של דובאי נוסעים מרצדסים, לנדרוברים, פרארי, פורשה, בנטלי, מזראטי ולמבורגיני כאילו היו קטנועים ב־15 אלף שקל. מי שהעושר הזה מרגש אותו ונהנה להצטלם ליד רכבים כאלו בעיניים נוצצות — אולי דובאי היא המקום בשבילו. מי שזה מרגיש לו קצת פתטי לעשות סטורי מחוץ ללמבורגיני, אולי כדאי שיחשוב פעמיים לפני שהוא רוכש כרטיס.
כן, הבעיה הכי גדולה לבני מעמד הביניים הישראלים שמגיעים לדובאי היא התחושה שאין להם מספיק כסף. כשנתקלים בעושר כזה, שיכול לספק כל דבר שרק תחלמו עליו, ההבדל בין מי שיש לו ומי שאין לו חד וכואב. מדובר בלונה־פארק לעשירים, שבו שוכרים יאכטות לפי שעה, מכוניות פרארי או אפילו פורמולה 1 לנסיעה במסלול מרוצים אמיתי, סיור במסוק מעל העיר, או ארוחות במסעדות עם כוכבי מישלן באלפי שקלים. מי שלא אכפת לו לראות מרחוק את כל זה בזמן שהוא מנסה לחסוך כמה שקלים על ארוחת הצהריים, יוכל להרגיש ש"עשה את דובאי", אבל אם אתם באמת רוצים ליהנות ממה שיש לעיר להציע אתם צריכים חשבון בנק תפוח.
בשבועיים האחרונים הרכבת האווירית לדובאי בשיאה, והישראלים כבר מתחילים להיות מורגשים ברחובות, בחופי הים וכמובן בקניונים המפוארים. ישראייר תוציא בדצמבר 105 טיסות, ובדובאי מול, הקניון הגדול בעולם שבו יותר מ־2,000 חנויות, כבר שומעים עברית. גם משלחות של העיתונאים מארץ הקודש שנוחתות בזו אחר זו מלבות את הבאז, ונדמה שכולם עסוקים כל היום בחדשות מדובאי – מי הסלב שלקח חדר מלון ב־20 אלף דולר, מי אכל שווארמה ב־1,000 שקל, ומי שכר למבורגיני ובילה במועדונים הנוצצים שבקבוק שמפניה בהם יכול להגיע למשכורת ממוצעת בישראל.
הרשתות החברתיות מוצפות בתמונות מהבורג' חליפה, המגדל הגבוה בעולם, או ממלונות הפאר הזולים יחסית — וזולים עוד יותר עכשיו כשהתיירות פחתה מאוד — ומי שירצה ימצא בעיר הנוצצת לא מעט אפשרויות. לעומת זאת, מי שהסטייל שלו זה מלון בוטיק בפריז עם בית קפה קטן ונחמד מתחת ורחובות עירוניים שוקקים להסתובב בהם — זה לא המקום בשבילו.
העבדים המודרניים
אחד הדברים שמורגשים מיד עם הנחיתה בדובאי הוא שקשה מאוד לפגוש באמירותים. זה די הגיוני במדינה שבה רק 1.4 מיליון מתוך 9.9 מיליון תושביה הם אזרחים, והשאר בעיקר עובדים זרים. בחמישה ימים שבהם "חרשנו" את דובאי, פגשנו מאות הודים, פיליפינים, רומנים, אנשים מסרי־לנקה, ניגריה, סין, ועוד - ורק ארבעה אמירותים, שניים מהם במוזיאון שבו הם חלק מהתצוגה ומדגימים את התלבושת המסורתית, הקנדורה, ומספרים על אורח חייהם. קצת מביך. על לפגוש נשים ילידות המקום אין בכלל מה לדבר.
אחת הסיבות היא אולי שהאמירותים לא נוהגים להסתובב ברחובות. מדובר בשכבה של בני מעמד גבוה שחיה בעושר מופלג בטירות ובמגדלים יוקרתיים, מסתתרת מאחורי החלונות הכהים של מכוניות היוקרה, ומקבלת שירותים ממעמד פועלים עצום של זרים, וקצת מזכיר מעמד עבדים. רבים מהעובדים הזרים מקבלים מגורים חינם בדירה קטנה בשיכוני ענק בפרברי העיר, ומשם הם מוסעים כל בוקר לעבודה. הם אלה שמוכרים בחנויות, שמפעילים את התחבורה הציבורית, שממלצרים במסעדות, שמנקים ברחובות — נותני השירותים. הם האנשים שתפגשו כשתגיעו לדובאי. השכר שלהם הוא מינימלי (מלצר מרוויח כ־2,500 שקל בחודש), ובהיותם זרים אין להם כמעט זכויות, אבל שכרם גבוה בכל זאת מזה שבמדינות מוצאם במזרח אסיה, ולכן הם זורמים לאמירויות ומקבלים על עצמם את יחסי הכוחות הלא שוויוניים. הם יעבדו קשה ויספקו שירותים, ובתמורה יוכלו לחלום על העושר הגדול ויצליחו לשלוח הביתה כמה מאות שקלים בחודש.
הנתון שזיעזע אותי והמחיש יותר מכל את השליטה של האמירותים בעובדים הזרים הוא עלות הוצאת רישיון. אם תרצו לנהוג בדובאי, תצטרכו להיפרד מכמה אלפי שקלים, מעבר לעלות לימודי הנהיגה. אלו סכומים שעובדים בשכר נמוך לא יכולים להרשות לעצמם. וכך, בכוח הכסף מנציחים האמירותים את הפער, ומכריחים למעשה את הזרים להתנייד בתחבורה הציבורית (אולי גם כדי למנוע פקקים) בעוד שהם ממלאים את הכבישים במכוניות היוקרה שלהם.
איחוד האמירויות, אחת המדינות העשירות בעולם, יושבת על הר אדיר של מזומנים, שהתמ"ג לנפש בה גבוה ב־80% מהממוצע במדינות ה־OECD — כ־43 אלף דולר לתושב לשנה. זה מאפשר למדינה לספק לשכבת האמירותים המקומיים חיים של עושר ונוחות — ממתנות מפליגות לחתונה, כמו בתים וקרקעות חינם, באדיבות נסיך הכתר מוחמד בן־זאיד, מענקים של מאות אלפי שקלים מהמדינה, וכמובן חינוך באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם ללא תשלום.
מי שמגיע לדובאי בחיפוש אחרי אותנטיות מקומית צפוי להתאכזב. אם אתם לא עומר אדם או אייל גולן, הסיכוי שלכם להכיר אמירותים אמיתיים הוא קלוש. אבל אם תסתובבו מספיק זמן, אולי תצליחו. אחת הדרכים לזהות אותם היא הלבוש המסורתי – הקנדורה. אני הופתעתי מאוד למצוא תושב שנולד באמירויות דווקא בשוק התבלינים בעיר העתיקה של דובאי. בין כל ההודים, הפקיסטנים והאפגנים, שכמו בבזארים הטורקיים מציעים לך מכל הבא ליד, מצאנו את גולעם עבאס עלי, שישב בגאווה אמירותית מחוץ לחנות הקטנה והביט על המתרחש סביבו. שלא כמו שאר המוכרים — שעטים על התיירים ומציפים אותם בהצעות, לא מוותרים ומתעקשים שתיכנס לחנויות, נותנים לך להריח את התבלינים ממש בכוח ומתחננים להלביש אותך בצעיפי קשמיר ופשמירה כדי לנסות ולעשות את היומית — עבאס עלי הוא מקומי, והוא דואג להזכיר את זה מיד בתחילת השיחה. "אני נולדתי כאן, והחנות הזו קיימת כבר כמעט 80 שנה", הוא אומר, ומספר איך המקום השתנה במשך השנים, מאז שהיה כפר דייגים קטן במדבר הלוהט. גילוי הנפט בסוף שנות ה־60 הביא למפץ גדול ולעושר בלתי נתפס, שהוביל לזרם בלתי פוסק של זרים ממדינות אסיה ואפריקה שבאו לחפש עבודה וכסף. שוק התבלינים, הבדים והזהב, שלפני עשרות שנים היה שוק מקומי, שינה גם הוא את פניו והיום שולטים בו ההודים, הפקיסטנים והאפגנים, שאימצו מהר מאוד את המנהגים המקומיים וחלקם לובשים את הקנדורה המסורתית — שמה של הגלבייה באיחוד האמירויות, הלבוש שאיתו יוצאים האמירותים מהבית. בדרך כלל היא בצבע לבן בוהק, בלוויית כאפייה לבנה שכאן נקראת ר'תרה, ועליה עגאל, לולאת הצמר השחורה שמצמידה את הכאפייה לראש.
"כשמתלבשים בצורה כזו שומרים על משמעת, אין תנועות פתאומיות, זה לא כמו ללכת בג'ינס", אומר עבאס עלי, ובאמת התחושה שמשדרים האמירותים היא של מכובדות ואצילות. הלבוש משפיע על הדרך בה הם מתנהלים ומתבטאים. מתברר שהקנדורה עושה את האדם.
היום שאחרי הנפט
למרות הביקורת שעולה אצל מי שמחשיב עצמו ליברל ורגיש לזכויות אדם, את דובאי ואיחוד האמירויות בכלל, שרק לפני כמה ימים חגגה 49, צריך להשוות לא למדינות המערב אלא לאחיותיה במפרץ ולמדינות ערביות אחרות. לעומתן, דובאי היא אי של נאורות, סובלנות ושפיות. כך, נשים הן חלק משמעותי מהפרלמנט. אמנם מעמדן אינו זהה לזה של הגברים, אבל אין להשוות אישה אמירותית לנשים במדינות ערב האחרות. הן נוהגות, יכולות לצאת לעבוד, וזוכות לחינוך אקדמי אם הן בוחרות בכך. אבל עדיין מדובר במדינה מוסלמית מסורתית, ולכן הן יתהלכו בלבוש צנוע, מה שלא יפריע להן לרכוש מכל הבא ליד בחנויות של מותגי היוקרה.
למרות הפערים הזועקים לשמים ומעמדם הנחות, העובדים הזרים שדיברנו איתם נשמעו מרוצים, לפחות כאשר דיברו לציטוט. אחמד עברן, בן 24 מפקיסטן, נמצא בדובאי שישה חודשים, מוכר צעיפים ומספר שהוא מרוויח פי שלושה ממה שהרוויח בארץ מוצאו. רפיק חאן הגיע מהודו לפני חמש שנים ועובד בחברת בנייה כאיש מכירות. הוא מתגעגע להודו אבל בסך הכל מרוצה, כי השכר הרבה יותר טוב. סמיר אולה, בן 20 מאפגניסטן, הגיע בעקבות אחיו שפתח כאן מאפייה לפני ארבע שנים. מבחינתו לצאת בכל יום לפנות בוקר לעבודה במאפייה ולחזור בלילה אל הדירה הקטנה ולראות את קו הרקיע הנוצץ של דובאי זו הגשמת חלום. אז למרות שהוא מתגעגע לחברים באפגניסטן, הוא יודע שכאן, למרות העוני, יש לו סיכוי לחיים טובים קצת יותר. "נכון שאין זכויות, אבל היחס טוב והכסף לא רע, אז אין תלונות", הם אומרים. עם זאת, בשיחות שלא לציטוט עולה גם המרמור על כך שלא משנה כמה זמן יגורו כאן — אין להם סיכוי לקבל זכויות והטבות כמו שמקבלים האמירותים.
איחוד האמירויות מושכת לא רק עובדים זרים בשכר נמוך, אלא גם שכבת עובדים משכילים מכל העולם שעוזרים למדינה לדאוג "ליום שאחרי הנפט". במדינה משקיעים משאבים עצומים בהפיכתה למוקד עסקי אזורי לתאגידים בינלאומיים, על ידי הקלה בבירוקרטיה, העסקה זולה ובנייה של תשתיות, ורבים מהתאגידים הבינלאומיים כבר נמצאים בה.
אחד התחומים שמכניס כסף רב למדינה הוא כמובן התיירות. על הרכבת העילית לאי התמר, אטרקציה תיירותית שנבנתה מעל האי המלאכותי שבנו האמירותים באמצע הים, פגשנו את ונסה הינטון מאוסטרליה, מנהלת השיווק ושירות הלקוחות בחברת פיתוח התשתיות האמירתית nakheel. היא חמש שנים באמירויות, מתוגמלת בנדיבות ונהנית מכל מה שיש למקום להציע. במפגש עם קבוצת העיתונאים שבה הגעתי היא לא הסתירה את המשבר העמוק שפוקד את התיירות באמירויות. בעוד שב־2019 ביקרו שם 60 מיליון תיירים והכניסו מיליארדי דולרים לקופת המדינה, ב־2020 צנח המספר ל־25 מיליון בלבד. לעומת יותר מ־5,000 נוסעים ביום שנסעו אז ברכבת הזו (המיותרת – ראו טיפים) לקצה אי התמר, כיום כמעט שלא נשארו נוסעים. וזו גם הסיבה לכך שאם בכל זאת החלטתם לבקר באמירויות — זה הזמן. מחירי המלונות נחתכו בחצי, ופתאום מלון יוקרתי כמו וולדורף אסטוריה מציע חדרים בפחות ממחיר צימר בארץ. גם מחירי האטרקציות ירדו, אבל הם עדיין גבוהים לכיס הישראלי, וגם מחירי המסעדות מזכירים את מחירי תל־אביב.
אז האם נהניתי בדובאי? התשובה מורכבת. כן, זה מעניין. כן, זה מרשים לראות את הפלא הזה שצמח בלב המדבר ואת העושר העצום, אבל קשה להתעלם מהניצול, מחוסר השוויון ומהפערים הבלתי נתפסים, מהעבדות המודרנית המקוממת. ושאלת השאלות — האם זה המקום אליו הייתי מגיע לחופשה משפחתית? לא בטוח. זה כבר עניין של טעם אישי.
1. טיסות: אנחנו טסנו לדובאי בישראייר, שמוציאה כשלוש טיסות יומיות. החברה עשתה שיעורי בית ושלחה מספר צוותים שמתפעלים את כל האופרציה מהשטח, וסיפקה שירות מקצועי ואמין. בחברה גם ידאגו לוויזה שלכם לדובאי.
2. בדיקת קורונה: כל מי שנכנס לדובאי נדרש לעבור בדיקת קורונה לפני הטיסה (חייבים את הטופס באנגלית) ובדיקת קורונה בכניסה לדובאי. בעיקרון יש להישאר בבידוד עד להגעת התוצאות (עד 24 שעות). אפשרות נוספת היא בדיקה מהירה (עד 8 שעות) אותה ניתן לעשות ממש לפני ביקורת הדרכונים בעלות של 150 שקל. החיסרון: מספר הבודקים קטן מאוד והתור עלול להיות ארוך.
3. שפה: תשכחו מערבית. אף אחד לא מדבר כאן את השפה מלבד האמירותים, ובהם כמעט שלא תיתקלו. כולם מדברים אנגלית.
4. החזר מס: בדובאי יש מס של 5% על כל קנייה, שבדרך כלל צריך להוסיף למחיר המוצג. תיירים יכולים לקבל החזר בשדה התעופה, אולם יש לבקש טופס מיוחד במעמד התשלום בחנות. בחלק מהחנויות ביקשו לראות את הדרכון, באחרות הסתפקו בצילום שלו.
5. מכוניות יוקרה: ככל שמספר הלוחית נמוך יותר, האיש אמיד וחשוב יותר. ספרה אחת בלוחית הרישוי שמורה למשפחת השייח' של דובאי. ואם תזהו לוחית רישוי עם 2 או 3 ספרות – סימן שהאיש שנוסע ברכב שילם כמה עשרות מיליונים תמורתו. 5 ספרות? גם אם זה פורשה, יש לו עוד לאן לשאוף.
6. קפה שחור: קפה טורקי שחור? לא בדובאי. הקפה האותנטי באמירויות הוא קפה בצבע בהיר, כמעט כמו תה, עם הל וללא סוכר. המקומיים שותים אותו עם תמר, שמאזן את הטעמים.
7. הפריים: מסגרת תמונה ענקית בגובה 150 מטרים וברוחב 90 מטר, מבנה גרנדיוזי מכוסה בעיטורי זהב שמקשט את הנוף העירוני. המסגרת ממוקמת באמצע הפארק המרכזי של העיר, פארק זאביל, ותמורת כרטיס שעולה כ־50 שקל ניתן לעלות לראשו לתצפית, ולעבור בגשר זכוכית שמחבר בין שני עמודי המסגרת. למטה תעברו במוזיאון קטנטן המספר את סיפורה של העיר. המלצה שלי: חבל על הכסף. הרי בכל מקרה תעלו לתצפית בבורג' חליפה. חסכו את הכסף ותצפו בפריים מרחוק או מלמטה.
8. מירקל גארדן: גן הפרחים הגדול בעולם, שנפתח ב־2013 וכולל מיליוני צמחים ופרחים בצורות כמו לבבות ענק, טווסים, סוסים, חתולים ואפילו מטוס אמירטס בגודל מלא מכוסה פרחים. ואחרי שאמרנו את כל זה חייבים להודות שמדובר במקום די משעמם שממצה את עצמו כעבור 15 דקות. משפחה של חמש נפשות תשלם כ־250 שקל. יש לכם זמן פנוי והמחיר לא בעייתי? לכו על זה. מנסים לחסוך? בהחלט אפשר לוותר.
9. קרוז וארוחת ערב: לא רחוק משוק התבלינים, על תעלת המים הענקית והמלאכותית, מספר חברות מציעות חוויה "אותנטית": קרוז של שעתיים על ספינה וארוחת ערב מסורתית. המחיר: 100 דולר לאדם ללא אלכוהול. מדובר בבזבוז כסף מוחלט. אם אין לכם חשק להיתקע שעתיים על ספינה שעושה סיבובים במקום עם אוכל גרוע ויין פטישים במחיר מופקע – תוותרו.
10. שוק הלילה, מדינת ג'ומרייה: מקום תיירותי עם מספר חנויות מצומצם ומחירים גבוהים. אפשר לוותר.
11. סיילים: כמו באירופה זו תקופת הסיילים ואפשר למצוא מציאות והנחות גדולות. כאן זה נקרא DSF – דובאי סיילס פסטיבל, וכל המותגים משתתפים בחגיגה. דוגמה: בחנות המותג היפני מוג'י יש עכשיו 70%-40% הנחה.
12. דובאי מול: הקניון ענק ומצריך כמה שעות טובות. עדיף להוריד את האפליקציה, לסמן את החנויות שאתם רוצים לבקר בהן ולחסוך זמן. מבחינת מחירים – ברשתות הבינלאומיות המוכרות זה פחות או יותר כמו בארץ. מותגי־העל יקרים.
13. אאוטלט מול: קניון אאוטלט ענק שנמצא כ־45 דקות ממרכז העיר (כ־60-50 שקל במונית לכל כיוון). מדריכי הנסיעות של נתור שפגשנו כבר בטוחים שהוא יהפוך לאתר חובה בקרב הישראלים שמחפשים מותגים בהנחות גדולות.
14. חפשו את הגג: המוניות בדובאי זולות, זמינות ונוחות מאוד. אבל חשוב לשים לב שאתם אכן עולים על מונית, ולא על רכב הסעות אחר שיגבה מכם פי שלושה. את המוניות מזהים כאן לפי הגגות הצבעוניים.
15. מחיר נסיעה: המוניות מחויבות להפעיל מונה שמתחיל בכ־4 שקלים. אף אחד לא ירמה אתכם, כי כמו כל דבר בדובאי גם תא הנוסעים בתוך המונית מצולם ומתועד. נסיעה של 30 דקות תעלה כ־40 שקל.
16. מונית לשניים: קחו בחשבון שעל מונית יכולים לעלות רק שני אנשים מאחור.
17. גג ורוד: לנשים ערביות שנוסעות לבד ולא רוצות לשבת לבדן עם נהג במונית (למרות שאין סיבה) ישנן מוניות עם גג ורוד שמעידות כי מדובר בנהגת.
18. יעד לא ידוע: נהגי המוניות בדובאי, כמו כל נותני השירות, הם עובדים זרים משלל מדינות וחלקם נמצאים מעט מאוד זמן בעיר. לכן רצוי תמיד לדעת לאן אתם רוצים להגיע ולהראות לנהג בדיוק איך להכניס את השם בווייז.
19. כרטיס אשראי: כל המוניות מקבלות כרטיס אשראי ולא רק מזומן.
20. קנדורה: הגלבייה המקומית. אם אתם לא מחפשים משהו יוקרתי באלפי שקלים (יש כמובן גם כאלה), תוכלו למצוא אותה בשווקים בכל מקום. הכלל הכי חשוב: לעולם אל תשלמו את המחיר הראשון שייתנו לכם, שיכול להגיע גם ל־600 שקל. המחיר הריאלי עבור סט של קנדורה, ר'תרה ועגאל הוא בין 100 ל־200 שקל. מי שפיספס, ימצא קנדורות גם בדיוטי פרי ב־170 שקל.
21. בורג' חליפה: רוצים לעלות? עדיף להזמין כרטיסים באינטרנט מראש. זה יותר זול ויחסוך תור. המראה מלמעלה מרהיב, אבל העסקה לא זולה בכלל. המחירים משתנים בהתאם לזמנים, ובשעות השקיעה המחיר קופץ. מתחיל מכ־130 שקל לאדם ויכול להגיע גם ל־360 שקל.
22. מונורייל: רכבת עילית תיירותית שנוסעת עד לקצה אי התמר המלאכותי כדי לאפשר מבט מגבוה. כ־30 שקל הלוך־חזור לאדם. הבטיחו לנו שזו הדרך הטובה ביותר לראות את הפאלם, למי שלא יכול להרשות לעצמו מסוק, אבל תוואי הרכבת לא מספיק גבוה ולא מספק את הסחורה. במארס אמור להיחנך בתחנה הרביעית של הרכבת מגדל בן 242 מטר, שיאפשר באמת להתרשם מהאי המלאכותי.
23. הכל מתועד: דובאי מרושתת במצלמות בכל פינה, אז כדאי מאוד לא לעשות שטויות. צופים בכם.
24. אינטרנט ו־WiFi – בכל מקום אפשר למצוא אינטרנט אלחוטי חזק ובחינם. האינטרנט מנוטר' והגישה לאתרי פורנו למשל חסומה.
25. חבילת תקשורת: אם אתם רוצים לדבר בווטסאפ בשיחה קולית, כדאי לעשות חבילת גלישה, כי האמירותים חסמו את האפשרות לשיחה קולית כשאתם מחוברים ל־WiFi. מה שכן עבד, ולא רע, זה שיחות בפייס־טיים של אפל מאייפון לאייפון.
26. היכן להתאכסן: דובאי ענקית ואין בה אזור עירוני מובהק כמו בערים אירופאיות למשל. ההתניידות לכל מקום היא במוניות ועלולה לקחת זמן. אזור המרינה והאזור סביב הבורג' חליפה הם מהאזורים הבודדים שאפשר לרדת לרחוב וליהנות מבתי קפה, מסעדות וברים – ולכן אלו גם האזורים שמומלץ להתאכסן בהם.
27. בטן־גב: מי שמגיע רק לחופשה של בטן־גב ולא מחפש לקרוע את העיר, יכול ליהנות מאוד ובזול. יש מלונות מפוארים כמו וולדורף אסטוריה בקצה אי התמר, שיש להם חוף פרטי וחדרים נפלאים במחיר של פחות מצימר בארץ.
28. מלונות זולים: לא כל המלונות מפוארים ויוקרתיים ואפשר למצוא מלונות צעירים ואופנתיים. למשל מלון רובר במרינה. צעיר, מעוצב ולא יקר.
29. אטרקציות: אטרקציות בדובאי הן יקרות, וטיול משפחתי יעלה הרבה מאוד כסף. מלבד חופי הים, אליהם אפשר להגיע ללא תשלום, על כל השאר תשלמו.
30. טיול ג'יפים במדבר: אחת החוויות שלא כדאי לפספס. ג'יפים יוקרתיים שגולשים על דיונות כמו בסהרה, בשקיעה. זה כיף כמו שזה נשמע. עדיף לעשות את הטיול מחוץ לדובאי באזור לחבאב. כ־1,000 שקל למשפחה.
31. מאהל בדואי: את טיול הג'יפים יציעו לכם לסיים בארוחת ערב מסורתית במאהל בדואי עם רקדנית בטן. מדובר במלכודת תיירים קלאסית שתקפיץ את המחיר ולא שווה את הכסף. האוכל רע, הרקדנית מחבר העמים, וכל החוויה תיירותית ומיותרת.
32. אוטודרום: אטרקציה שווה אבל יקרה מאוד. מדובר במסלול מרוצים שבו אפשר לשכור שלל רכבים ולקחת אותם לסיבוב על המסלול. פרארי עם 570 כוח סוס תעלה 3,000 שקל ל־20 דקות, ורכב פורמולה 1 – כ־10,000 שקל לחצי שעה. מי שזה החלום שלו – הכסף קונה הכל.
33. yellow boat: שעה בסירת זודיאק מהירה שיוצאת מהמרינה של דובאי. זה מתחיל רגוע וצובר תאוצה מטורפת. המראה של דובאי מהסירה נהדר. חוויה אדירה למשפחה. 175 שקל לאדם.
34. דיוטי פרי: הדיוטי פרי של דובאי עצום ועם לא מעט מותגים שווים. תשמרו לעצמכם מספיק זמן כדי לשוטט בו, כי אפשר ללכת קילומטר עד שמגיעים לגייט, ואם תעצרו גם לקניות זה יכול לקחת זמן. המחירים פחות או יותר כמו בעיר, אבל אפשר למצוא מציאות. דוגמה: שעונים ותיקים בגוצ'י ב־40% פחות מהחנות המקבילה בקניון דובאי.
35. מסכות: מקפידים פה מאוד עליהן, ויש שוטרים סמויים שמחלקים קנסות למי שייתפס בלי מסכה.
הכתב היה אורח חברת ישראייר
