הדוגמנית ומלכת היופי לשעבר טיטי איינאו נדבקה בקורונה בחודש יולי
אני לא מרגישה אחראית על הגל השני כמו שהציגו את זה. במסיבת יום ההולדת שלי הייתה כמות מצומצמת של אנשים, 40 בסך הכל, אבל חלק מהם השתתפו בעוד אירועים במהלך אותו שבוע, ואיכשהו יצא שאצלי הכל התרכז והרבה אנשים נדבקו. הרגשתי רע עם עצמי, אבל אני לא מצטערת על כלום, רק על זה שהרבה אנשים חלו.
"במהלך המחלה לא הרגשתי שום דבר, אפילו חום לא היה לי. הייתי חודש בבידוד, וחשבתי שזהו. אבל אחרי שישה חודשים התחיל לנשור לי השיער בצורה מאוד מלחיצה. כשהייתי מסתרקת נשארו על המסרק כמויות של שיער. אמרתי לעצמי: 'עוד שבוע ככה ואני עם קרחת'. הפסקתי להסתרק רק כדי לא לגעת בשיער והלכתי על קוקו. אני יודעת שכולם מתלוננים על נשירה, אבל אני לא חושבת שלמישהו הייתה נשירה כמו לי, זה מפחיד ברמה הכי מלחיצה שיש.
"פתאום גם התחלתי להרגיש עייפות. את עושה משהו מסוים והעיניים פתאום נעצמות, לא משנה כמה שעות ישנת בלילה. עד עכשיו זה קורה לי, עייפות מטורפת. אתמול נגיד הלכתי לישון ב־12 בלילה, וקמתי לא מזמן (12 בצהריים – ג"ק), ובמהלך היום אני שוב ארגיש עייפות, ובלילה אני ארצה ללכת לישון מוקדם. ואני בן אדם שהספיקו לו חמש שעות שינה. לפני יום צילומים ארוך אחד, דאגתי לישון בלילה כמו שצריך, אבל במהלך היום הרגשתי עייפות ורציתי לחזור הביתה לנוח לשעה ואז לחזור לצילומים. זו הזיה.
"אני לא זילזלתי במחלה, אבל חשבתי שעברתי אותה והכל בסדר. אפילו חשבתי שאולי צריך להיות פה חיסון עדר וזהו. וואללה, עכשיו זה מלחיץ אותי. אני כבר לא חושבת ככה, כי פתאום, אחרי שישה חודשים, אני חווה דברים. כולם חששו כשהם נדבקו, אבל אני בין הבודדים שמתחילים לחשוש ממנה עכשיו. מפחדת שעוד שנה נגלה עליה עוד משהו חס וחלילה, כי לא באמת יודעים מה ההשפעה של הקורונה בטווח הארוך על צעירים. התחלתי לקחת ויטמינים שיעזרו עם הנשירה, אבל מה שיותר מפחיד אותי מהנשירה עכשיו זה השאלה האם יש עוד תופעות לוואי שיתקפו אותי עוד חצי שנה?"
די–ג'יי סקאזי נדבק בקורונה בחודש יולי
אם אנשים חושבים שבקורונה מרגישים כמו שפעת, אז זה לא. שפעת מתחילה בכאב גרון, חום, ויאללה ביי. אני קיבלתי את המחלה בצורה אגרסיבית. הקורונה התחילה אצלי בכאבי שרירים מעל הברכיים, ודי מהר הבנתי שזה לא כאב רגיל. יומיים אחר כך עלה לי החום ל־93 מעלות, והייתי מרותק למיטה עם כאבי שרירים מטורפים, ברמה שלא יכולתי לעשות כלום. החום לא ירד במשך שלושה ימים. הייתי לבד לאורך כל תקופת הבידוד בלחץ מטורף, ועזבי את הלחץ הנפשי בגלל שאני יודע שאנשים מתים מזה.
“אחרי שבוע של המחלה איבדתי את חוש הטעם והריח - זה קרה במכה. קמתי בבוקר, ירד לי החום, הכנתי כוס קפה, אני שותה אותו, ואין לקפה לא טעם ולא ריח. אחרי כמה ימים התחלתי לעשות ניסיונות - אכלתי שום, חריף, וכלום. הדבר היחיד שהרגשתי היה כאב כשאכלתי חריף, אבל לא טעם. לטעם ולריח לקחו שלושה שבועות בערך לחזור.
“בשלב מאוחר יותר של המחלה התחילו כאבי ראש שלא פסקו. אלה לא כאבים שדומים למיגרנה, זה כאב שעוטף את המוח. בחיים לא היו לי סיוטים, אני לא בן אדם חרדתי, אבל במשך כל התקופה הזו היו לי הסיוטים הכי הזויים בעולם, פעם ראשונה בחיים. הרגשתי כאילו מישהו דוגם לי את המוח כל הזמן. כשהתעוררתי מהם, הייתי בטוח שבאמת הייתי בהם.
“ חוויתי גם בלבול, כאילו אתה מסטול תמידית. קמת להביא משהו ובדרך שכחת מה רצית, את בעיות הזיכרון האלה יש לי עד עכשיו. ולכל אורך הדרך אני חסר סבלנות, מרגיש כאילו משהו מעיק עליי ואין לי עצבים לכלום. לא היה לי אף פעם, את חוסר השקט הזה. אני סופר־מפוקס בדרך כלל, אבל מאז הקורונה אני פשוט מאבד עניין וסבלנות מהר מאוד.
“אחרי 62 ימים החלמתי. באיזשהו שלב התחלתי להתאמן ופתאום תוך כדי האימון, אני מזיע וקולט שהעור שלי מתקלף, וזה לא רק במקום אחד, זה בכל הגוף. קירצפתי את עצמי למוות באמבטיה, הרגשתי כאילו הקורונה מוציאה את עצמה דרך העור.
“עד היום מלווים אותי תחושת בלבול וחוסר מיקוד. קשה לי להירדם. הגוף שלי לא רגוע. נמאס לי מהר מהכל, כאילו יש לי בעיות של קשב וריכוז של ילד בתיכון. אני יכול להיכנס לאולפן במוזת העולם, להתיישב ולהתחיל לכתוב מוזיקה, ואחרי עשר דקות אני לא מסוגל להיות שם. ואז אני עובר לפלייסטיישן, ואותו סיפור חוזר על עצמו, מתחיל לשחק ולא בא לי יותר. ואז מדליק טלוויזיה וגם מזה נמאס לי. זה לא היה ככה לפני. אני רוצח סדרתי, נכנס לאולפן ויוצא אחרי 02 שעות, ועכשיו אני לא מפוקס בשיט.
“גם הסיוטים לא הפסיקו עד היום. סיוטים על סיטואציות מהחיים. אני יודע שקורה לי משהו, ובדרך כלל לא חוזר לישון אחרי שאני מתעורר מהם. הגוף שלי לא מאה אחוז. נהייתי עייף מדי. הולך להתאמן ומתעייף. אני יכול לאכול עכשיו וללכת לישון. אני עושה פוואר־נאפים כל הזמן, מנמנם וקם, כי אני לא מסוגל להחזיק מעמד בלי זה. נגיד עכשיו עשיתי איזה סיבוב קטן בין סידורים - חזרתי הביתה, התיישבתי על הספה וטראח, אני נעלם וקם אחרי 02 דקות ולא מבין מה קרה.
“אני יודע שיש עוד הרבה אנשים שחלו בקורונה וחווים את כל התסמינים האלה, ומבין שאני לא לבד בסירה הזאת. מה שכן, אני מפחד לטווח הארוך. הרפואה שלנו עדיין לא יודעת להתמודד עם הדבר הזה כי הוא חדש. אי־אפשר לדעת מה ההשלכות, אם הנגיף נמצא בדיליי בגוף שלנו. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לשמור על אורח חיים בריא ולשתות הרבה מים, כי אני חושב שכל תופעות הלוואי יוצאות דרך הזיעה".
השר יעקב ליצמן נדבק בקורונה בחודש אפריל
בהתחלה לא הרגשתי שום תסמינים. לאשתי היו תסמינים, ועשו לה בדיקת קורונה. כשבדקו אותה אמרתי תבדקו גם אותי, כי הייתי בסביבתה ונכנסתי לבידוד בגללה. כשהתשובה הייתה חיובית, זה היה מוזר בעיניי, כי לא הרגשתי שום דבר. אבל התחושה הזו השתנתה במהירות. תוך כמה ימים הרגשתי חולשה קיצונית. עברתי תקופה מאוד לא נעימה. הייתי שר בריאות במשרה מלאה מאוד, בתקופה של התמודדות עם מגפה שתקפה את כל העולם. זה היה הגל הראשון, עוד לא ידענו לאן אנחנו הולכים. חייתי את התפקיד 24 שעות ביממה, והנה אני בעצמי חולה קורונה, על כל המשמעויות המקצועיות של הדבר.
“את ההתמודדות האישית עם המחלה הזו אני לא מאחל לאיש. במשך הזמן הופיעו עייפות כרונית וחולשה כללית שלא עזבו אותי במשך תקופה ארוכה. אני אמנם לא צעיר, אבל אדם בריא בדרך כלל. אלה תופעות לא פשוטות. גם אחרי שהחלמתי מהקורונה סחבתי אותן איתי. הרגשתי קשיים יום־יומיים שלא אופייניים לשפעת רגילה. ברוך השם היום גם זה עבר, וחזרתי לתפקוד מלא, אבל זה לא קרה ביום אחד. זו הייתה תקופה ארוכה של כמה וכמה חודשים עד שחזרתי לעצמי.
“לכל מי שמדבר איתי ומזלזל בזה אני אומר: עד שלא תעברו את זה, לא תבינו על מה אנחנו מדברים. כל אדם נמצא בסיכון, ואיש לא יכול לדעת איך הגוף שלו יגיב להידבקות. את כל אחד זה יכול לתפוס אחרת. אי־אפשר להשליך מאחד לשני. אני שומע סיפורים של אנשים שקרובים אליי, חוויות אישיות על מה עברו כתוצאה מהנגיף, והקורונה היא לא צחוק. אווירת הסוף קורונה הזו מטעה אותנו. חושבים שהכל בסדר, החיסון כבר בדרך. אבל כל עוד הוא לא יגיע אלינו, אנחנו ממשיכים להיות בסיכון ולסכן אחרים. כשהחיסון יגיע אתחסן ואני קורא לציבור להתחסן. עד אז, תשמרו על עצמכם ועל הסובבים אתכם. תמנעו את זה מעצמכם".
שרית רוזנבלום
זוכת 'האח הגדול' שי מיקה נדבקה בקורונה בתחילת יולי
הרגשתי מוזר כבר ביום שבת שאחרי מסיבת הסלבים אצל טיטי. חוש הטעם והריח היו הראשונים שנעלמו. חוויתי כאבי ראש הכי חזקים בעולם, ברמה שלא יכולתי להכיל אותם. התפוצץ לי הראש, והגוף מיום ליום נהיה חלושס, את מרגישה שאת לא יכולה לזוז מהמיטה. זו הרגשה שליוותה אותי גם חודשיים אחרי שהחלמתי.
"חמשת הימים הראשונים של המחלה היו הכי קשים, בעיקר כאבי השרירים. כאילו ענק מחבק אותך באזור השכמות חזק־חזק ולוחץ. שום משכך כאבים לא עזר לי.
“הייתי 27 ימים בבידוד, לבד. כל התקופה הזו לא עשיתי ספורט, ואני בן אדם שעושה בכל יום ספורט. שלא לדבר על אירובי, גם היום הנשימות שלי לא מצליחות להחזיק מעמד. אני לא מצליחה לעשות יותר מ־20 דקות על האליפטיקל, גם אם אני ממש רוצה. לפני שחליתי הייתי יכולה להיות על המכשיר הזה אפילו שעתיים ולא להרגיש בכלל.
"אני מתעייפת מהר מאוד, אפילו כשאני עולה במדרגות. הגוף מאוד חלש ורגיש, כל מכה שאני מקבלת כואבת יותר. בתכלס אני בחורה צעירה ובריאה שאוכלת בריא ומתאמנת. בדיקות הדם שלי יצאו תקינות ויש לי נתונים של ספורטאית, אבל הגוף אחרי הקורונה הוא משהו אחר לגמרי. אני מרגישה שהזדקנתי.
"בשבוע שעבר גיליתי שגם הראייה שלי נפגעה ממש. לפני הקורונה מספר העדשה שלי היה 4.15 ועכשיו הוא 5.5. מי שעשתה לי את הבדיקה, אמרה לי שזה בטוח קשור לקורונה, ושאצל הרבה אנשים שחלו התברר שהראייה שלהם נפגעה. גם באוזניים המחלה פוגעת, לא שומעים כל כך טוב. מתברר שהשמיעה שלי ירדה כמעט בחצי אחרי הקורונה. לנשירת השיער אני כבר בכלל לא מתייחסת. אצלי לפחות מקדימה זה נראה טוב. יש לי חברים שאצלם גם מקדימה כל השיער קרחות מהקורונה.
"האמת היא שהקורונה היא מאוד קשה כמחלה. את אומרת לעצמך - 'אני בחורה צעירה שיכולה להתגבר על רמת הכאב', אבל רק בגלל האפקט של אחרי, הבנתי כמה מטורפת הקורונה הזאת, כמה כוח יש לה. רק עכשיו, שלושה חודשים אחרי ההחלמה, אני מצליחה לקום בבוקר בשעות נורמליות. כי פשוט אי־אפשר לפקוח את העיניים, כאילו את על אנטיביוטיקת אוגמנטין. לוקח לי שלוש שעות מהרגע שקמתי ועד שאני יוצאת מהבית כי אני רק רוצה להמשיך לישון. את לא שולטת בזה, הגוף רוצה לישון והעיניים רוצות לנוח. ההרגשה היא שגם אם אתה הכי חזק, ספורטאי, הקורונה מחליטה עליך ועל איך החיים שלך ייראו, והיא גם תחליט מתי לעזוב אותך. זה מאוד מלחיץ, אבל אני אדם אופטימי".
עודד עופרים נדבק על ספינת 'הדיימונד פרינסס' בתחילת פברואר
כבר בארץ, לפני שעלינו לאונייה, שמענו על איזה וירוס שמשתולל בסין, אבל מי חשב שהוא יגיע אלינו? בתא שלנו, באונייה, קלטנו את שידורי הבי־בי־סי ושמענו שהקורונה מתפשטת, אבל היא נראתה רחוקה מאיתנו. שלושת ילדינו התקשרו והזהירו אותנו, 'אל תיגעו בידיות, אל תלחצו על הכפתור של המעלית', וחשבנו שהם מגזימים. שאלתי אותם, 'איך הקורונה תגיע לאונייה שמשייטת בלב ים?' עשינו את השבועיים של הקרוז, היה נפלא ואז התברר שנדבקנו. לא הבנו את חומרת המצב. לא הרגשנו חולים. היינו בסדר. חשבנו שמפנים אותנו לאשפוז שיימשך יומיים־שלושה, אבל פינו אותנו למתקן מתקן צבאי של חיל הים היפני, במרחק שעה וחצי נסיעה מטוקיו, ל־25 ימים.
"האוכל היה זוועת עולם. הביאו לנו חמגשיות, וברגע שרוחל'ה פתחה את החמגשית היא הקיאה את נשמתה. ריח איום ונורא. ניסיתי לטעום מהאורז, אבל הוא היה קשה כמו פלדה. הרגשתי שהאגזוז של האונייה נכנס לחדר הגדול שבו אושפזנו, מיטה ליד מיטה. הרחתי דלק, נזכרתי בימים שלי בשייטת, אבל בצוללת הייתה מערכת לחילוף האוויר ובחדר לא. וכששאלתי את רוחל'ה, 'גם את מריחה?' היא ענתה בשלילה. אולי זה הריח של הקורונה.
"חצי שנה אחרי אין לי כאבים, אבל יש לי תופעות לוואי. הראשונה היא אי־יציבות בהליכה. במקום ללכת כמו קודם אני מדדה ומתנדנד, וכשאני יורד במדרגות אני צריך תמיכה. לא נעים. בראיון בטלוויזיה סיפרתי שההליכה שלי לא יציבה, ובעקבות השידור קיבלתי טלפון מזוג ישראלים שגרים באוסטרליה והיו איתנו באונייה. הגבר אמר לי, 'הלכתי עם אשתי ברחוב, פתאום נפלתי על המדרכה ושברתי את האף'. אם הסימפטומים שלו זהים לשלי זה לא מקרי.
"בנוסף, גם הזיכרון שלי בבעיה. אני יושב עם חברים, רוצה להשתתף בשיחה, וכשאני פותח את הפה אני מגלה ששכחתי מה רציתי להגיד ועל מה דובר. אני בטוח שזה לא קשור לגיל שלי. עד שחליתי בקורונה לא סבלתי משִכחה. אנחנו מטופלים אצל פרופ' גילי רגב במחלקה למחלימי קורונה בשיבא. פעם בחודש אנחנו מתייצבים שם ועוברים בדיקות. ביקשו מאיתנו להצטרף למחקר וברור שהסכמנו. עכשיו אנחנו מחכים לחיסון. סיבוב חוזר של קורונה זה לא בשבילנו. נקודה".
השרה פנינה תמנו–שטה נדבקה בקורונה בחודש אוגוסט
כמה ימים אחרי אחת הישיבות בלשכה שלי התחלתי להרגיש תשישות, חולשה, עייפות בלתי מוסברת. בדיעבד גם הבנתי למה הדגים שבישלתי באותו יום היו תפלים. בערב הודיעו לי שאני חולה ונכנסתי לבידוד. הילדים ובעלי לא נדבקו, ואני הייתי כל התקופה בבידוד באחד החדרים בבית. בשבוע הראשון הכל הרגיש לי כמו בהזיות, פתאום הייתי נרדמת. התחושה היא שאת באיזה סחרור. הייתי ממש חצי מעולפת. הנשימה הייתה כבדה, ואחרי יומיים התחילו גם כאבים ברגליים, כמו שרירים תפוסים, אבל אלה כאבים שגרמו לי לא לישון. אין ריח, אין טעם, אין תחושת זמן, הכל בהילוך איטי. אין מילה טובה, אין חיבוק. את לבד והלבד מאוד קשה. הילדים ובעלי לא נדבקו, אז הבן שלי בן השמונה היה עומד מאחורי הדלת ואומר לי, 'אמא, אני רוצה להביא לך חיבוק, לא אכפת לי להיות חולה'. הילדים מאוד פחדו עליי, כל רבע שעה הם דפקו בדלת.
"בשבוע השני כבר התחלתי להרגיש התאוששות, אבל גם אחרי שהחלמתי עדיין הרגשתי עייפות. אני בחורה מאוד אנרגטית ושעות העבודה שלי מאוד ארוכות, והרגשתי שאני לא יודעת איך אני הולכת לשרוד את היום עד הסוף. הגוף תשוש, כאילו זו לא אני, כאבי גרון באים והולכים. באחד הימים ניגשתי לשר ליצמן אמרתי לו, 'תגיד לי, איך אתה שורד את זה?' הוא אמר לי שזה ככה בהתחלה, ושזה יעבור. אבל עד לפני חודש הרגשתי עייפות מעצבנת, שבאה והולכת בגלים, עכשיו יותר טוב. עד היום יש לי רגעים שבהם אני חווה עייפות שאני לא מכירה. גם חוש הריח לא חזר במאה אחוז. אני מאוד משתדלת לאכול אינג'רה, שזה סופר־פוד, ואני אוכלת גם חילבה, שזה גם בריא מאוד, נראה לי שזה עוזר לי".
מאמנת הכושר אירה דולפין נדבקה בקורונה בתחילת יולי
הייתי חולה כמעט חודש, מחורפנת בבידוד בבית. לא הייתי חולה קשה בגלל שאני בחורה מאוד חזקה, אבל תופעות הלוואי אחרי ההחלמה הן לא פשוטות, שזה מפתיע. כבר עברו ארבעה חודשים מאז שהחלמתי, אבל עדיין יש תסמינים. התסמינים הראשונים הם עייפות גדולה וחולשה בשרירים. זה קצת כמו לחזור אחרי 'הישרדות', אחרי חודש שלא התאמנת ולא אכלת כלום ואין לך שרירים ואת שמונה קילו פחות - תחושה מאוד קיצונית, כאילו הגוף שלך הרגע נולד, וכל מה שעשית לפני כן, כשחיזקת אותו וטיפלת בו קצת, בוגד בך. אני לא חזקה כמו שהייתי פעם.
"יש גם את עניין נשירת השיער, אני חטפתי את זה חזק. מזל שיש לי שיער עבה. אני מעבירה יד על הראש במקלחת וגושים של שיער נושרים. בחודשים הראשונים אחרי ההחלמה היה שיא הנשירה, והיא נמשכה מספר חודשים. בהתחלה בכלל לא הבנתי שזה קשור לקורונה. עם הזמן, כשאנשים מסביבי התחילו לדבר על כך שהם גם חווים את זה, הבנתי שיש קשר.
"התסמין השלישי הוא כל מיני בעיות בזיכרון. אני רוצה להתקשר לבן אדם, אבל לא יודעת איך קוראים לו. אני יודעת למי אני רוצה להתקשר, נכנסת לאנשי הקשר בנייד, אבל פתאום לא זוכרת מה שמו. או שנגיד חשבתי לעשות משהו, בבית או בעבודה, ואחרי שנייה שכחתי מה רציתי - כאילו הראש פתאום לא במקום. זה עדיין קורה שלוש־ארבע פעמים ביום. אני משתגעת מזה".
הכדורגלן לשעבר אוהד בוזגלו נדבק בקורונה בחודש יולי
עוד כשהיו מסיבות, הייתי במסיבה עם כל החברים ונדבקתי. כל מי שהיה במסיבה הזאת נדבק. למרות שאין לי מחלות רקע ואני אדם בריא לחלוטין לקחתי את זה קשה. כבר אחרי המסיבה הייתי עם בחורה, והרגשתי לא טוב. עלה לי החום והזעתי. המצב הידרדר מיום ליום. היה לי הכל. חום, הזעה, כל זה מילא, אבל סבלתי מקוצר נשימה. שבוע מיום ההדבקה פיניתי את עצמי לבית חולים כי לא הצלחתי כמעט לנשום. הרגשתי שהמצב שלי מידרדר מדקה לדקה, ואם אני לא מפנה את עצמי עכשיו למיון אני אגיע לשם באמבולנס מונשם.
"כשהגעתי לאיכילוב עשו לי צילום ריאות, ופתאום כל הרופאים התחילו לרוץ, לחבר אותי לכל מיני מכשירים. הרופאה הסבירה לי שיש לי מלא נקודות שחורות בריאות וצריך לתת לי את התרופה נגד מלריה, נוגדנים של מישהו שהבריא וזריקות סטרואידים לבטן. באותו יום קיבלתי את כל הזריקות. במשך יומיים, עד שהתרופות התחילו להשפיע, לא הצלחתי לנשום כשלא הייתי במצב ישיבה! כל הלילה ניסיתי להירדם בישיבה, החלפתי שש תלבושות של בית החולים מרוב זיעה, סיוט כזה בחיים לא היה לי. גם השרירים שלי היו כמו של אדם בן 90. אתה מרגיש כמו קשיש, הולך כמו קשיש. אבל התרופות שנתנו לי עזרו. אחרי כמה ימים עברתי לבידוד ביתי ומיום ליום חזרתי לעצמי. כשהחשק המיני חזר, הבנתי שאני בריא. מה שכן, חודש וחצי אחרי שהחלמתי הרגשתי עדיין כבדות בנשימה. עכשיו זה נעלם.
"בן אדם נורמטיבי שהיה מוצא את עצמו במצב שבו הייתי היה רואה את הסוף מול העיניים. אני קצת לא נורמטיבי, מאוד חזק מנטלית".
יו"ר איחוד הצלה אלי ביר נדבק בקורונה בחודש מרץ
חליתי כשהייתי במיאמי, ארצות־הברית, בתקופה מוקדמת של התפרצות המחלה. אין לי מחלות רקע. אחרי כמה ימים בבידוד, שבהם היה לי חום וקצת קוצר נשימה, החלטתי להתפנות לבית חולים כי כבר לא יכולתי לנשום. בבית החולים מצאו שיש לי דלקת ריאות קשה והמון מים בריאות. מיד הכניסו אותי לטיפול נמרץ. שכבתי שם חמישה ימים ונתנו לי את כל התרופות האפשריות, אבל מצב הריאות שלי רק החמיר. החליטו שצריך להרדים אותי. הרופא אמר לי שהמצב ממש קשה, ושבאירופה נותנים לאנשים במצב שלי סיכוי של חמישה אחוזים לשרוד. ישר התקשרתי לילדים ולאשתי להגיד להם שלום וכמה אני אוהב אותם. אלה היו מילות פרידה ממש. וכל הזמן אני מרגיש נורא, כל נשימה קשה לי, כאילו אני צריך לנפח את הריאות פי שמונה כדי לנשום.
"הייתי מורדם שלושה שבועות, ובמהלכם היו לי חלומות נוראיים, סיוטים ממש. במשך כמה שבועות חלמתי חלום מתמשך. לא חלום רגיל, חלום חי. כשקמתי מההרדמה גיליתי שרזיתי 17 קילו תוך חודש וחצי, ובקושי הצלחתי להרים את הראש. הייתי מחובר למכשירים, לזונדה. בשלב הזה כבר הייתי בלי קורונה, אבל ישבתי בכיסא גלגלים. הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש, השרירים התנוונו.
"אחרי שבוע שוחררתי מבית החולים. הטיסו אותי חזרה לישראל במטוס פרטי, ואז התחלתי שיקום יום־יומי. למדתי ללכת. כמובן שגם התחלתי טיפול פסיכולוגי. גיליתי שלא רק שקשה לי ללכת, קשה לי להחזיק דברים כבדים. הייתי גם צריך לעשות פיזיותרפיה לריאות.
"אחרי חודשיים גיליתי שהקורונה השאירה לי חותם בלב. פתאום התחלתי להרגיש סחרחורות ולא הבנתי למה, כי כבר התחלתי לחזור לעצמי. עשיתי כמה בדיקות וגילו שהקורונה גרמה להפרעות בקצב הלב.
"מאז שחליתי בקורונה עוד לא הצלחתי לישון יותר מארבע שעות ברצף. אני לא מצליח לישון שינה עמוקה, מתעורר מכל דבר, וגם כשאני כבר מצליח לישון טוב, אז אני מתעורר מאיזה חלום בלהות שקשור לקורונה. זה מלווה אותי מתחילת הדרך, ומאוד קשה לי עם זה, אז אני מתעורר אחרי שלוש שעות ולוקח כדור שינה. הפחד הגדול שלי שפתאום אני אחלה שוב בקורונה, למרות שאני יודע שכמעט אין סיכוי, אבל זה פחד שאני חי איתו. אני לא יודע אם אני אעמוד בזה שוב".
הזמר וכוכב הריאליטי שקד קוממי נדבק בקורונה בחודש יוני
הייתי חלוץ הקורונה בין החבר'ה המוכרים. הראשון שפירסם בפומבי שחלה. זו הייתה תקופה שאנשים פחדו 'לצאת', אבל אני חשבתי שהדבר הכי נכון זה פשוט לפרסם את זה כדי שמי שהיה בסביבה שלי גם ילך להיבדק. אחריי פתאום נהיה עדר, כולם התחילו לפרסם שהם גם חלו, זה נהיה 'איני'.
"היו לי את כל התסמינים האפשריים כשהייתי חולה: כאבי שרירים קשים, ממש גררתי את הרגליים כאילו עשיתי אימון חמש שעות אחרי שלא התאמנתי שנתיים. אחר כך גם היה לי חום, כאבי ראש. חוש הטעם וחוש הריח ירדו לרמה של 30 אחוז תפקוד.
"בתחילת הבידוד הייתי בבית. כשקלטתי שאני לא הולך להבריא מהר, רציתי לעשות את הבידוד אצל חבר, ג'וזי (סירה), אבל לא אישרו לנו את המעבר, אז שנינו עברנו למלונית קורונה בירושלים כדי שנהיה יחד. במלונית היה אחלה, זאת הייתה התקופה של המסיבות שם. כשהגעתי לשם כבר לא היה לי חום, רק שיעול מדי פעם, לא כאבו לי השרירים. במלונית אתה לא מרגיש מצורע, אתה עם חבר בחדר, ואחר כך זה נהיה כבר עם חברים, והכל באווירה טובה. עשיתי שם מסיבות, צעירים ומבוגרים רוקדים יחד, או פתאום בחורה זקנה, שיכולה להיות סבתא שלי, רוקדת גם איתנו ברחבה. זה היה משחרר.
"אחרי בערך חודש קיבלתי טופס שחרור מהבידוד, אבל עד היום נשארתי עם תסמינים. הקורונה עצמה לא כל כך מפחידה כמו התסמינים שמלווים אותי חודשים אחרי שהחלמתי. עייפות כרונית ברמה מטורפת, כאבי ראש, לפעמים העיניים כואבות לי ורוצות רק להיעצם. אני ישן שש־שבע שעות בלילה, קם בבוקר ואחרי שעתיים שוב עייף. רק בא לי להיזרק במיטה. זה לא היה ככה לפני שחליתי - הייתה לי שגרה. גם אין לי חשק להתאמן, אין לי חשק לכלום - כי פשוט אין לי כוח, כמו שזה נשמע. חוש הריח לא חזר במלואו. יש פעמים שאני מריח יותר, ויש פעמים שפחות. כשאני שם בושם אני מוצא את עצמי שם עשרה שפריצים כי אני לא מריח אותו.
"יותר מזה, כבר שלושה חודשים לא הוצאתי שירים. בגלל שאני נורא עייף, זה משפיע לי על הקול. כשאני בא לשיר הקול צרוד, ואני בקושי שר, מרגיש שאני נאבק במיקרופון רק כדי לשיר סקיצה. המעבדים והמפיקים באולפנים אומרים לי, 'מה קרה לך?' הפרנסה שלי היא המוזיקה, ואם הצרידות הזו לא תחלוף, אני חושב שאצטרך לפנות לביטוח לאומי כדי לקבל אחוזי נכות".
פרופ' דוד גרינברג, יו"ר החטיבה לרפואת ילדים במרכז הרפואי סורוקה וחבר בוועדת החיסונים של משרד הבריאות, נדבק בחודש ספטמבר
עמדתי בתור לדואר ואמנם הכניסו מעט אנשים לסניף, אבל בחוץ כולם עמדו בצפיפות. לאחר מכן התברר שהיו שם שלושה חולי קורונה מאומתים. ארבעה ימים לאחר מכן התחלתי להרגיש לא טוב, חולשה נוראית. למחרת כשקמתי הרגשתי עוד יותר חלש, עם כאבי שרירים בכל הגוף. כל כך חלש שהרגשתי שאני עומד למות.
"החולשה נמשכה במשך חודש בצורה קיצונית, בקושי יכולתי ללכת ולתפקד. לא הצלחתי לעשות ספורט ולמעשה עד היום, שלושה חודשים לאחר מכן, אני עדיין מרגיש חולשה. לפני שנדבקתי הייתי יכול לעלות שתי קומות במדרגות בקלות. היום כשאני עושה את זה אני עם הלשון בחוץ, הלב דופק באופן מואץ ואני סובל מקוצר נשימה מאוד קשה. יכולת הריכוז שלי הולכת ומשתפרת, אבל עדיין אחרי שעתיים של עבודה אני צריך לנוח, או אפילו לתפוס תנומה של כמה דקות.
"אני מאוד חושש, ויש לי הרגשה שהלב שלי נפגע, שהוא לא מתפקד כמו קודם, ואני עוד נחשב לחולה קל. כולם מפחדים מתופעות הלוואי של החיסון אבל אני מפחד מתופעות הלוואי של המחלה. אני מאוד מקווה שלאט־לאט הגוף שלי יתאושש מהמחלה, אך האם יהיו השלכות בלתי הפיכות? אני פשוט לא יודע. אני מאוד חושש מזה שאולי אשאר עם סוג של נכות, בעיקר של הלב".
אדיר ינקו
הדוגמנית אלה איילון נדבקה בקורונה בחודש יולי
23 ימים אחרי שחליתי בקורונה הודיעו לי שאני יכולה לצאת מהבידוד. במשך כל התקופה הזו הייתי בבית של אבא שלי כי הוא היה בחו"ל, ואמא שלי דאגה לי לאוכל. זאת אחת התקופות הכי קשות שהיו לי בחיים. עייפות מתמשכת, לא בא לך לעשות כלום, אפילו לא להרים את הראש. היה לי חום גבוה, צמרמורות קור, כאבי שרירים, את לא יכולה שייגעו בך בשום איבר בגוף. רזיתי מאוד, בחיים לא הגעתי לרזון כזה, פשוט לא היה לי תיאבון. אני זוכרת שהייתי אוכלת שוקולד והיה לזה טעם של מים. ואת כל הזמן לבד. לא הצלחתי לישון, הימים היו מתהפכים לי. עד עכשיו חוש הריח לא חזר לגמרי, ואני מתוסכלת. זה מלווה אותי בכל יום, עד היום. הכנתי היום קפה שאמור להיות בטעם וניל ולא הרחתי כלום. לפני כמה ימים מרחתי שמן קוקוס על השיער, כל הבית אמר לי, 'אלה, פוצצת את הבית בריח של קוקוס' ואני לא מריחה כלום. כאילו משהו פגום בך. זו תחושה מאוד לא נעימה לדעת שמשהו לא בסדר איתך. ומה שהכי מתסכל בסיפור הזה הוא שאנחנו מתמודדים עם משהו שפוגע באיכות החיים, אבל הוא לא נודע".
