10 חודשים עברו, נראה כמו 10 שנים, 10 חודשים של סערה. בתחילת המגפה התרגשתי: מגפה חדשה, נגיף חדש, מחלה חדשה, דרכי אבחון חדשות, טיפול ניסיוני, התרגשות עם הרבה עשייה, קריאה ולמידה.
ההתרגשות התחלפה בהמון סימני שאלה: מה זו המחלה הזו - נגיף? מערכת חיסון? מערכת קרישה? איך נטפל בחולים? רוצים שאני אכתוב פרוטוקול טיפולי, אך מאיפה אשאב את הידע? מחלה חדשה, אין אף מומחה, יש המלצות בעל פה בזומים מסין, המלצות רחוקות מלהרשים, האם אפשר להאמין? אני מוצאת את עצמי מטפלת בחולים בניגוד לכל הכללים המקובלים אותם אני מלמדת סטודנטים ורופאים צעירים: טיפול מבוסס מידע. וראה, אני מטפלת בחולים לפי הטוויטר, ווטסאפים מקולגות בחו"ל, על סמך עבודות שטרם עברו ביקורת, אבל איך אנחנו יכולים שלא לעשות משהו מול חולים שמתים מול העיניים שלנו? אין ברירה, בזמן פנדמיה הכל שונה. בהעדר מידע, שיווי המשקל בין טעויות של אי־עשייה לעומת טעויות של עשייה הוא מאתגר.
הדאגה לצוות הרפואי - כל עובד שנדבק זו הרגשה של כישלון. אולי היינו צריכים לעשות יותר למנוע זאת, אבל מה?
התקופה הבאה הייתה תקופת האינפודמיה – התפרצות של אינפורמציה. אני אוספת אותה, ובעיקר טובעת בה ‑ אי אפשר לקרוא כ־70,000 מאמרים שפורסמו או יותר.
מנסה קצת לסכם את הגל הראשון בבית החולים שלי, ובום טראח – שוב תחלואה עולה. איך לא דאגו לחקירות אפידמיולוגיות? איך אין מספיק בדיקות? איך אין ארגון? מי אשם? הממשלה? משרד הבריאות? משרד האוצר? אולי אני? הרגשת אכזבה ותסכול. ואופס, עוד גל, ואני בטוחה שאחרי הגל הזה ובעיקר הסגר כולם יקפידו, והיציאה מהסגר הפעם תהא איטית ומבוקרת. אבל לא, כל הטעויות מהגל הקודם חוזרות על עצמן.
ואני מרגישה מגוחך שאני צריכה להתווכח עם מדענים ורופאים שקורונה זו מחלה קשה שונה משפעת, או שלא כדאי שכולם יידבקו מהר וחסל סדר קורונה. מדיניות העדר לא רלבנטית לקורונה.
ואני נלחמת, נלחמת למצוא פתרון טיפולי, נלחמת להביא מחקרים עם תרופות מבטיחות לחולים, נלחמת לאתר כמה שיותר מהר את הנגיף הזה בבדיקות, שוברת את הראש מה זה הנגיף הזה ומה זו המחלה הזו.
מתחילים לטפל בחולי פוסט־קורונה, שחלקם מגיעים למרפאה עם עייפות קשה, קוצר נשימה, ערפל במוח, וחלקם מאושפזים בשנית עם סימפטומים משונים ושונים, ואני מרגישה שהווירוס הזה כל הזמן מחכה לי בפינה ומשיג אותי.
אני לא מבינה מאיפה יש לי כוחות לעבוד באמת 24/7, אך המגפה המרתקת הזו, ובעיקר הנזקים הקשים שהיא מביאה, נוטעים בי כוחות לעבוד, לקרוא, לחשוב, לדבר וללמד.
ואתמול התגשם החלום, התחסנתי לקורונה. קורונה ידידתי, מצאנו חיסון, זהו! החלבונים שלך לא ייצמדו לתאים שלנו. נמנע את כניסתך אלינו, תמצאי לך אתרים אחרים, עזבי אותנו בשקט, הבנו שאת סופר־נגיף.
תעשי טובה, בלי מוטציות ובלי "פוילע־שטיק". ¿
פרופ' רהב היא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שיבא בתל השומר
