שונדה ריימס היא אגדת טלוויזיה שאין לה מקבילה. גם יוצרת שחורה שריסקה כל תקרת זכוכית, וגם תרנגולת שמטילה סדרות זהב. יצירותיה, ובהן דרמת בית החולים הבלתי נגמרת 'האנטומיה של גריי', הספין־אוף 'מרפאה פרטית', והדרמה הפוליטית 'סקנדל', והסדרות שהפיקה בפועל, בהן 'המדריך לרוצח', החזירו את רשת איי־בי־סי למעמד של מאסט־סי טי־וי, והכניסו לחברה־האם דיסני יותר משני מיליארד דולר ב־15 שנה. על הדרך שינתה ריימס לגמרי את האופן שבו מלהקים סדרות, והמציאה קוקטייל מקורי של גילטי פלז'ר עם נגיעות עומק.
רק שככל שהכוח שלה התעצם בהוליווד, כך עשו לה שם פרצופים. ראשי איי־בי־סי התערבו לה בתכנים, סירבו לבקשותיה התקציביות ולחצו עליה להוריד פרופיל מבחינה פוליטית. אבל על מכונת הדפסת כסף לא מוותרים. בתחילת 2017 התיישבו ראשי דיסני עם נציגי מי שהייתה אז היוצרת היקרה בטלוויזיית המיינסטרים לדיונים על עסקה רב־שנתית חדשה, מתוך כוונה להוריד את תג המחיר שלה. ריימס אמנם הרגישה שמיצתה את חיי המיינסטרים אבל התקשתה לשחרר. מה שחיסל סופית את סיפור הסינדרלה של האישה השחורה והתאגיד הגברי הלבן היה תקרית מדהימה בקטנוניותה.
ריימס, מתברר, קיבלה מדיסני שני כרטיסים שמאפשרים מעבר חופשי במתקני דיסנילנד. האחד עבורה והאחר עבור המטפלת של ילדותיה הקטנות (אז בנות ארבע וחמש). יום אחד אחותה של ריימס ביקשה להצטרף לטיול המשפחתי לממלכת הקסם, אבל אויה, הכרטיסים שניתנו לריימס היו אישיים ובלתי ניתנים להעברה. היא ביקשה כרטיס נוסף, אבל כשאחותה ובתה בת ה־15 של שונדה ריימס הגיעו למתחם בקליפורניה, הכרטיס היוקרתי לא עבד בכניסה האוטומטית. ריימס שלא נכחה שם, התקשרה למנהל בכיר בדיסני, וזה אמר לה, "אין לך כבר מספיק?" היא השיבה בנימוס, ניתקה ומיד התקשרה לעורך הדין שלה ואמרה לו משהו כמו, "תמצא דרך להעביר אותי לנטפליקס, או שאמצא לי עורך דין חדש". חודשים ספורים אחר כך חתמה ריימס על חוזה שמוערך בשווי 150 מיליון דולר עם נטפליקס, השאירה את מרדית' גריי מאחור, והלכה למקום שבו היא יכולה לייצר טלוויזיה מז'אנר שאפשר לקרוא לו "האנטומיה של גאווה ודעה קדומה וחרמנית".
שלוש שנים עברו מאז חתמה ריימס על החוזה העצום עם נטפליקס, בסטנדרטים שלה, פרק זמן כזה בלי סדרה חדשה זה כמעט משבר קיומי. את 'ברידג'רטון', שמלהיטה עכשיו את המסך, היא הגתה עוד בתחנה הקודמת שלה, שם לא היה שום סיכוי שייתנו לה לעשות סדרה כזו. ריימס קראה את סדרת הספרים של הסופרת האמריקאית שקראה לעצמה ג'וליה קווין, על שוק הנישואים באנגליה של תחילת המאה ה־19, ולא הבינה איך אף אחד עוד לא עשה מזה טלוויזיה. "כמעט הפחדתי אנשים בהתלהבות שלי מהספרים האלה", אמרה, "הם לוהטים וסקסיים ומרתקים".
אפילו בנטפליקס לא היו לגמרי בטוחים בהתחלה שסיפור ג'יין אוסטן עם משגלים נסוגים, גניבות זרע ועיבודי מיתר לשירים של אריאנה גרנדה, זה רעיון שיתפוס, אבל הם הרי לא הביאו את ריימס כדי לפקפק באינסטינקטים שלה. ריימס פנתה לכריס ון־דוזן, שהתחיל כעוזר שלה ב'אנטומיה' והפך עם השנים לשותף של ממש, נתנה לו את 'הדוכס ואני', הראשון בסדרת רומני 'ברידג'רטון', והורתה לו לגשת לעבודה: קח סיפור מימי הריג'נסי, ותתאים אותו לחובבי אוליביה פופ. ון־דוזן לא היה בטוח שריימס רצינית. “שאלתי את עצמי אם היא באמת מדברת איתי", סיפר, "אבל לשונדה יש יכולת לראות דברים שאנשים אחרים לא רואים. ישבתי לקרוא את הספרים ומצאתי בהם את כל האלמנטים שאני אוהב: רומנטיקה, סקס ותככים, אבל גם סיפור משפחתי מאוד נוגע ללב ואמוציונלי".
התוצאה היא יצירת 'שונדהלנד' קלאסית: גברים ונשים מחפשים את הזהות ואת המקום שלהם בגבולות החברתיים של התקופה, צוות שחקנים מאוד מגוון גזעית, וסצנות סקס שמגיעות מנקודת מבט נשית, לפעמים קצת בכוח.
את כל השערוריות מלווה קריינות של דמות מסתורית המכנה עצמה 'ליידי ויסלטאון', הכותבת מדור רכילות סלבס שלא שונה בשום דבר מהצהובונים של ימינו. ההברקה הליהוקית הווקאלית של ג'ולי אנדרוז המיתולוגית כליידי ויסלטאון הופכת את 'ברידג'רטון' ל'גוסיפ גירל' במאה ה־19. ”לקחנו מאות שנים של כתיבה רומנטית עד לימינו", אומר ון־דוזן, "קצב מהיר, טון רענן, התלהבות מכל דבר קטן, האנרגיה היא הבסיס להכל".
עם אפשרות לצלם בטירות ובבתים ישנים באנגליה ממש רגע לפני בוא הקורונה, תקציב בלתי מוגבל ותלבושות שנתפרו בעבודת יד, בנתה שונדהלנד אסקפיזם לח שמנער את הז'אנר, כי הרי מי יכול לדמיין סצנה שבה אליזבת בנט מאוננת אחרי שקיבלה הדרכה ממיסטר דארסי. או כפי שון־דוזן מגדיר במדויק: "זו לא הדרמה התקופתית שסבתא שלנו נהגה לראות".
× × ×
דפני ברידג'רטון, שאותה מגלמת פיבי דינבור בת ה־25, היא נערה מושלמת עם עיניים פעורות, כל כך תמימה שהיא לא יודעת איך באים ילדים לעולם, אבל כדי ללמוד היא צריכה קודם כל למצוא חתן מקרב אנשי החברה הגבוהה בלונדון של 1813. נשים צעירות היו אז חייבות לסיים את עונת החיזורים עם טבעת על האצבע, אחרת בשביל מה לחיות בכלל. את דפני מקיפים אח גדול שצריך לדאוג לה לשידוך ראוי, עוד שלושה אחים ושלוש אחיות צעירות רעשניות, ואמא שיש לה כמובן רק מטרה אחת: לחתן את הבנות.
"כשאנחנו פוגשים את דפני לראשונה", אומרת דינבור, "היא אישה צעירה ותמימה שחיה בבועה ולא יודעת כלום על אהבה או על מין. היא הבת הגדולה, והמוניטין של המשפחה תלוי במה שהיא תעשה בשוק הנישואים. תודה לאל שאין יותר שוק כזה, אבל בסיפור יש בכל זאת קווי דמיון לימינו. כמו דפני, שהיא האטרקציה המרכזית בשוק הזה, גם נשים מפורסמות היום נמצאות תחת אותה זכוכית מגדלת ונרדפות בידי אותה עיתונות צהובה. דפני היא כמו כוכבת אינסטגרם שהחיים האמיתיים שלה הרבה פחות זוהרים מהתמונות שהיא מעלה, אבל ברגע שזה פרויקט של שונדה, את יודעת שאף דמות נשית לא תישאר במקום".
דפני אכן לא נשארת במקום. היא מורדת בשידוך האיום שמוצע לה ומתחברת לסיימון באסט, דוכס הייסטינגס החתיך ההורס שכולן חושקות בו כבעל, אך הוא נשבע לאביו המרושע כי לעולם לא יתחתן כדי שהשושלת המשפחתית תסתיים איתו. בעצתו, השניים מחליטים לזייף רומן כדי לשחרר את שניהם מהלחץ, אבל ידה־ידה־ידה, הידידות הופכת כמובן לסיפור אהבה ולנישואים ולמשגלים נסוגים, שעליהם מתעקש סיימון מסיבות שלוקח לדפני הרבה זמן להבין. סצנות הסקס, אגב, צולמו תחת פיקוחה של רכזת אינטימיות - הג'וב החדש והלוהט בהוליווד, שעוזר לשחקניות ולשחקנים להרגיש נוח יותר על ידי תכנון כוריאוגרפי מדויק של כל סצנת סקס, בדיוק כמו סצנות מכות או מרדפים. "העובדה שדפני וסיימון מתחילים כידידים ובהתחלה אין עליהם לחץ, זו המציאות האלטרנטיבית וזו החתרנות של הסיפור", אומרת דינבור.
חתרנות־חתרנות, אבל ב'דוכס ואני', הספר המקורי, יש לפחות סצנה אחת מאוד שנויה במחלוקת (זהירות, ספוילר!), שבה דפני מקיימת יחסי מין עם סיימון כשהוא שתוי, וגונבת ממנו זרע. בקריאת הספר קשה להימלט מהתחושה המעיקה כי מדובר באונס. האיש לא נתן את הסכמתו. הגרסה הטלוויזיונית מרככת את האירוע. כאן סיימון פיכח ומסכים בהתלהבות לסקס, אבל התוצאה הסופית זהה: דפני באה לגנוב זרע מהדוכס ששיקר לה כי מצבוריו ריקים. 'הדוכס ואני' פורסם לראשונה בשנת 2000, והנורמות השתנו מאז באופן מוחלט. עד לפני כמה שנים, אף אחד לא היה חושב פעמיים אם יש בעיה מוסרית להעביר למסך את הסצנה מהספר כמו שהיא.
"היו לנו הרבה שיחות סביב האירוע הספציפי הזה בספר", אמר ון־דוזן ל־EW, "את העונה הראשונה של 'ברידג'רטון' אני מגדיר כ'חינוך של דפני'. האירוע ההוא באמת מסתדר עם השינוי שעוברת נערה תמימה, שצומחת לאישה שמבינה מי היא ולמה היא מסוגלת בחברה שכל כך הגבילה אותה".
× × ×
כמו כל סדרה של ריימס, גם כאן יש נוכחות מסיבית של שחקנים שחורים, וכמו בכל סדרה שלה, הדמויות השחורות שוות לגמרי ללבנות, לטוב ולרע. זו אולי המורשת המשמעותית ביותר של ריימס כיוצרת. היא נותנת לדמויות השחורות מגרש שווה לשחק בו, הן נהנות מהחיים בדיוק כמו דמויות לבנות, יש להן דעה וסוכנות ועצמאות, ובעיקר את החופש לעשות טעויות כמו כל אדם לבן, מבלי לשלם מחיר יקר יותר. היו לה מנהלי בית חולים שחורים, יועצת אסטרטגית שחורה שמסובבת את נשיא ארה"ב על האצבע הקטנה, וגם סיפורי אהבה מעורבים שלא זוכים אפילו להרמת חצי גבה מהחברה שמסביב.
רגה ז'אן פייג' הבריטי, שמגלם את סיימון באסט, התגלה בחידוש של הסדרה 'שורשים' ב־2016 והשתתף בשתי העונות של סדרת בית המשפט 'לטובת הכלל', אף היא מפס הייצור של ריימס, אבל 'ברידג'רטון' תהפוך אותו לכוכב. הוא מבין את המשמעות של לקבל תפקיד שעד היום היה שייך בלעדית לשחקנים לבנים. "יש הבדל בין הצגת עור שחור על המסך לבין ייצוג של אנשים שחורים על המסך", הוא אומר, "בסדרות של שונדה אני זוכה להתקיים כאדם שחור בכל תקופה, ואני לא חייב להיות עבד ולא חייב לשרת אדם לבן".
מהבחינה הזאת 'ברידג'רטון' מציגה מציאות אלטרנטיבית של המאה ה־19, שמרגישה יותר נעימה מהמציאות של המאה ה־21.
"ֿאלה סיפורים שמסופרים בהקשר שלא נראה עד היום, ויז'ואל שלא ראינו אף פעם. נשים ואנשים לא־לבנים עדיין נלחמים כדי להגיע לאן שצריך להגיע, אבל בגלל זה גם טוב להביט לאחור כדי לראות איפה התחלנו וכמה התקדמנו וכמה חשוב להמשיך לדחוף".
ובכל זאת, 'ברידג'רטון' מתארת מציאות חברתית אמיתית בתקופת הריג'נסי, בעוד לנוכחות השחורה בחברה הגבוהה שמשתקפת בסדרה, אין הרבה סימוכין היסטוריים. אלא שד"ר האנה גרייג, היסטוריונית של בריטניה במאות ה־18 וה־19 שהייתה יועצת לסדרה, טוענת כי, "דרמות תקופתיות מציגות את החברה ההיא כלבנה יותר מכפי שהייתה באמת, ויש לא מעט עדויות לכך שנשים מתקופת הריג'נסי מרדו ביחס החברה אליהן".
ון־דוזן נאחז בהשערה ההיסטורית שלפיה המלכה השלטת אז, שרלוט, אשתו של המלך ג'ורג' השלישי, הייתה צאצאית למשפחת מלוכה פורטוגזית עם שורשים באפריקה. המלכה שרלוט חזרה לכותרות עם נישואיהם של מייגן מרקל והנסיך הארי שהציתו דיון בשאלה אם מייגן היא האדם הראשון ממוצא אפריקאי במשפחת המלוכה. כך או אחרת, שרלוט נתנה לון־דוזן פתח למציאות אלטרנטיבית, שבה לא רק אין ספק שהיא שחורה, אלא גם שבזכותה השתנו חייהם של שחורים באנגליה.
אף שנתנה את המושכות לון־דוזן, ריימס הייתה מעורבת בכל שלב בסדרה, אבל בעוד כמה חודשים יזכו 200 מיליון המנויים של נטפליקס לראות את הסדרה הראשונה שהיא תפיק ותיצור לגמרי בעצמה - Inventing Anna, סיפורה האמיתי של צעירה רוסייה שהגיעה ב־2014 לניו־יורק בזהות מזויפת של גרמנייה עשירה, והפכה לכוכבת בסצנת העילית בעיר.
ההצלחה המיידית של 'ברידג'רטון' תביא לריימס בת ה־50 הקלה של ממש, כי העובדה שלקח לה שלוש שנים להפיק להיט בנטפליקס הכניסה את היוצרת המאוד־תחרותית ללחץ. "אני מקדישה הרבה זמן למחשבות כמו 'היו צריכות להיות לי כבר 50 סדרות עד עכשיו'", אמרה אחרי שהסתיימו צילומי 'ברידג'רטון', "אני יודעת שהבוסים לא באמת חושבים ככה, אבל קשה לי מאוד לא להיות מכונת הסיפורים המושלמת”.
